"Bad As Me", האלבום הראשון של טום ווייטס מאז "Real Gone" אי שם ב-2004, רוכב על המתח המחוספס של חיי נווד-אמן; בין חזרה מאוכזבת לעיירה, לבית, שלא עזבו את מוחו של הנווד לרגע, הטריפו אותו בזמן שדידה ממקום למקום, לבין חוסר הנחת הבסיסי שמניע אותו הלאה. וטום ווייטס רוכב על המתח הזה כמו לוחם. נזהר ממנו לפעמים, בז לו, וברגעי חסד נדירים במיוחד, חוגג אותו, חולב אותו, לועג לו, ושוב משאיר אותנו באבק.
כבר ב-"Chicago", השיר שפותח את "Bad as Me", ואחד הטובים באלבום כולו אלבום שכמו "Real Gone", נכתב בשיתוף עם אשתו, המוזיקאית קת'לין ברנן - המרכיבים היסודיים של יצירה ווייטסית מוגשים לפנינו. "הדברים יהיו טובים יותר בשיקגו", הוא אומר, תחת מתקפה כמעט חסרת רגש של כלי נשיפה וקצב אחיד. אנו שומעים את ההלך, כבר על הרכבת שרועשת מאחור עם מנוע של סקספון, מתאר במו פיו את האבסורד שהוא "Bad as Me": יהיה טוב יותר, במקום אחר.
טום ווייטס - כתבות נוספות:
טום ווייטס נכנס להיכל התהילה של הרוקנרול
טום ווייטס בן 60: אמנים ישראלים חוגגים לענק
שמעתם את החדש של טום ווייטס? ספרו לנו בפייסבוק
אבל, המחיר של הבחירה הזו, כלומר העצב והגעגועים שהיא מביאה, מוצג במלואו בשני השירים הבאים, שמקלפים מווייטס את קול הקוקי מונסטר המפורסם שלו, ומשאירים אותו חשוף ויפה. ב-"Raised Right Me" אנחנו בעיירה הראשונה, כנראה בבר השכונתי הראשון, כשהמספר שלנו, שיכור מכאב, ממשיך לספר תחת מקצב קבוע. ב-"Talking at the Same Time" הכאב מבצבץ אפילו יותר, רק שקט. כמו מסע שקט של הרכבת הלאה, והקול הכמעט חרישי, במושגים של וייטס, מלטף את הבלוז של גלגלי הרכבת, מנסה להבין את בני האנוש איתם בילה כמה רגעים.
וכך המסע הזה ממשיך. שירים כמו "Get Lost", ושיר הנושא של האלבום, "Bad as Me", שלוקחים את האבק הקליפורני הזה של וייטס, הבדידות הנוראית וחדוות היצירה, למימדים של פחד וזעם. ושירי נחמה, זעזוע וכאב כמו "Last Leaf" ו-"Kiss Me", שירים בהם וייטס, לפעמים, עובר את הקו ממטורף לבן אנוש מהר מדי, ומשאיר אותנו מבולבלים.
אבל "Bad as Me", בסופו של יום, מנצח את המאבק החלקלק בין אהבה לבדידות, מפני שמפעם לפעם הוא מצליח להראות מה מאבק עיקש כזה יכול להוליד: כמה מהשירים היפים, האנושיים, ומלאי הנשמה ביותר הטובים ביותר של הזמן האחרון, מעשי כישוף של נווד מטורלל ועצוב. אלו רגעים שמורידים את טום ווייטס המורד בעל קול השטן לרמת בן אנוש, חשוף ומרגש.
היתקלות כזו בנשמה של טום וייטס היא "Pay Me", עם האקורדיון הנהדר והפסנתר, רגע שבו השמיים הפתוחים לרווחה של חסר הבית והמשפחה הופכים לכנסייה קדושה, למקום של תפילה וחשיפה טהורה. עוד רגע כזה הוא "Satisfied" המחשמל, שבו הטירוף של ווייטס הגיוני לחלוטין, ממוקד, עם גיטרה חשמלית (כלי נדיר באלבום כולו), וקצב בלוזי מהפנט. "תו לכדור לחזור אל הקנה", הוא אומר. וואו.
שיא האלבום, ללא ספק, הוא שני השירים שסוגרים אותו. ב-"Hell Broke Luce" ווייטס לוקח את רעיון הקצב הקבוע, חיים מלאי בחירה שאין בהם בחירה, לקיצון, לרמת דת' מטאל צבאי. שיר רוק אמיתי, קורע נשמות, מלחמתי. כזה שמשאיר יוצר ממוצע מותש, ונראה שרק מכניס את ווייטס לרמה אחרת של אנרגיה.
ואז בא "New Year's Eve", אולי השיר היפה מבין 13 הרצועות של "Bad as Me", שיר געגועים עדין, נשמה שעומדת עירומה ליד פסנתר, בעוד המוטיב של שיר הסילבסטר המסורתי "Auld Lang Syne" מצלצל מעל, מזכיר חברויות שהיו ונזנחו לצד הדרך ושולח הפעם אותנו, לדרכנו. עד לפעם הבאה, מר נווד. רק, בבקשה לא עוד שבע שנים.