טום לב - חלק א'

"אמנים שרים טום ווייטס", אלבום המחווה הישראלי לטרובדור האמריקאי, מגיע הערב (חמישי) ומחר לאוזןבר בתל אביב עם מופע כפול שנקרא "שירים משומשים" (על שם אוסף של ווייטס). מאחורי הפרויקט עומד גיא חג'ג', בעל הבלוג "עונג שבת", ומשתתפים בו מוזיקאים ישראלים רבים וטובים.

החלק הראשון של המופע ייערך הערב ב-20:30, החלק השני - מחר ב-22:00, ובין לבין יעביר המוזיקאי דויד פרץ, מחר ב-14:00, הרצאה על ווייטס – הכל, כאמור, באוזןבר בתל אביב. לכבוד הפרויקט, כינסה וואלה! תרבות את האמנים המשתתפים כדי לספר על השירים שבחרו לתרגם ולבצע. קבלו את אמני הערב הראשון.

"כשהחלטתי שאני רוצה לקחת חלק בפרויקט (לא ממש החלטה, יותר כמו הבנה עמוקה ומוחלטת), השירים הראשונים שקפצו לי לראש הם השירים המלודיים יותר, משהו שיעבוד גם עם הקול שלי. אז חשבתי על 'San Diego Serenade' או 'I Wish I was in New Orleans', אבל בכל אחד מהם יש תמיד איזה ביטוי, איזו תחושה, שקשה לתרגם אותה לעברית ולישראלית. איך לעזאזל מתרגמים 'Old '55'?

"זה לקח חצי לילה, אבל בסוף הגעתי לשני שירים. 'Falling Down', שחזר לתודעה באלבום היפה של סקרלט ג'והנסון, ו-'Tango 'til They Sore' הקברטי. אני מודה ומתוודה, נטלתי לעצמי את הרשות לשנות קצת פה ושם, אבל במטרה לשמר את האווירה המקורית של השיר וכדי לא לקלקל בתרגומים מילוליים מדי שנשמעים זר על הלשון. אני מקווה שזה עבד".

"טום ווייטס אהוב מאוד על חבר מאוד טוב שלנו והשיר 'Another Man's Vine' היה השיר האהוב עליו ביותר בימי התיכון. הוא היה שר אותו בהפסקות ליד הברזייה. זה בעצם שיר ברזייה"

"אני איש של טום ווייטס המוקדם – עכבר הברים, מספר הסיפורים והטרובדור האפרורי. לקח לי זמן להסתגל לאוונגארד שהחל בתקופה האמצעית שלו, אבל אחרי שהסתגלתי גם התאהבתי בכמה מציוני הדרך האוונגארדים שלו.

"האלבום 'Bone Machine' הוא ציון דרך אמביוולנטי ברומן שלי עם טום ווייטס. בעיני רבים הוא נותר אחד מאלבומי הדגל של ווייטס המאוחר, אם לא אלבום הדגל היחיד, ולמרות שאני אוהב שירים אחדים מהאלבום מעולם לא התרגלתי אליו כמקשה אחת. למרות שברור לי שבמהותו הוא מנשר של ראייה מורבידית וצינית על האדם והעולם שהוא יוצר, חלקים מהאלבום פשוט לא נגישים לי מספיק כדי שאוכל לאהוב אותו בלב שלם.

"בחרתי את השיר 'Little Rain', ראשית כי הבלדות של ווייטס מרגשות אותי תמיד ללא קשר לתקופה. מצאתי בשיר הזה זכר לווייטס מספר הסיפורים מהתקופה המוקדמת, שעושה זאת בכנות וברגש שתפסו אותי מאז האלבום "Closing Time", שהתחיל את הרומן שלי עם ווייטס. אפשר גם לשמוע את הגישה המיוחדת של ווייטס לאמריקנה מחוספסת המלאה בחן גס ודומה ליהלום לא מלוטש.

"ווייטס תמיד היה משורר של החיים, והוא לא נותן לנו לשכוח את זה. למרות שהשיר נוצר במה שנודע כתקופה בה ווייטס זנח זה מכבר את הפרסונה של טרובדור השוליים, הוא חוזר להזכיר לנו למה הוא נשאר השאמאן הגדול של מוזיקאים באשר הם, בין היתר בזכות הגשה כנה ומרגשת בעטיפה מחוספסת שלא מתפספסת ב-'Little Rain'".

"השיר הזה מצביע על חולשות אנושיות ועל הדרך להצלחה בכל מחיר שסופה טרגי, אם כי בשיר אנחנו בשלב הראשוני של ההבטחות. התיאורים הסמליים והממצים, ביחד עם השירה והעיבוד הקצבי, הקלו עליי את הבחירה וניסיתי בתרגום שלי להקביל למסרים ולתחושות שמעביר המקור. כמו לרבים מאיתנו, טום ווייטס הוא מקור השראה עבורי ופס קול שאני נושאת מילדות, וזו חוויה לבצע אותו".

"בחרתי את 'מרתה' מהדיסק 'Closing Time' כי זה השיר והדיסק האהובים עליי של טום. יש משהו בדיסק הזה ששונה מכל שאר הדיסקים שלו. זה טום ווייטס אבל בלי כל השטיקים (לפני שהוא הפך גבר שחור בין 100 פלוס שחובט על סירים במרתף). בדיסק הזה זו רק השירה האמיתית והמדהימה שלו עם הלחנים והמילים המרגשות. אווירת ניו אורלינס כל כך מדכדכת שזה פשוט כיף".

"כיוון שאין לי היכרות מעמיקה עם המוזיקה של טום ווייטס, יכולתי לגשת למשימה בתחושת חופש, בלי 'חרדת קודש' מיוחדת, ולשנות אותו עד כדי כך שכשהשמעתי אותו למעריץ טום ווייטס מושבע, הוא לא זיהה אותו".

"קודם כל, אני שומרת לאלבום חסד נעורים – 'הלב של ערב שבת', כלומר, 'Heart of Saturday Night', שהוא האלבום הראשון של טום שקיבלתי מאחי הגדול, שהכיר לי את טום ווייטס כבר בגיל 15. האלבום הזה ליווה אותי במשך כל חיי הבוגרים וטום ווייטס הפך להיות היוצר האהוב עליי. בשנה שעברה זכיתי להגשים חלום ונסעתי לפראג להופעה שלו (באותו סיבוב ההופעות האירופי שהפך לדיסק החדש שלו) ואין מה לומר - הוא באמת גאון בדיוק כמו שנראה שהוא.

"'סמי משאית', בלדה בלוזית יפה ופשוטה, היה השיר שנבחנתי איתו בבחינות הכניסה לרימון (הם לא מתו על זה, וגם אני לא נשארתי שם כל כך הרבה זמן). השיר הזה, כמו בעצם רוב השירים של טום ווייטס, הוא סיפור קטן ומדויק. אנחנו נכנסים לתוך סיטואציה, לתוך פיסת חיים, ושוהים בה, בנועם המנגינה, בצלצול המילים, את משך אורכו של השיר. זה הכוח של ווייטס ככותב שירים, כמספר סיפורים. לכבוד היה לי להיות חלק מהפרויקט הזה שמוקדש למוזיקאי האהוב עליי ואני מקווה שהתרגום שלי מצליח להעביר את הסיפור ולשמור על האווירה של השיר".

"לא הכרתי את טום ווייטס היטב (מוזיקלית) לפני שהתחלתי את העבודה על השיר, אם כי אני מעריצה מושבעת של תפקידיו הקולנועיים ובפרט ב'נרדפי החוק' המעולה. הוא תמיד סבב אותי כאהוב במיוחד על חבריי הקרובים, ובכל זאת נותרה הערכתי מרחוק. כשחיפשתי שיר לפרויקט רציתי משהו שדווקא יהיה מאוד רחוק מהסגנון המוזיקלי שלי (כפי שהתבטא עד כה), משהו שתהיה בו אמירה ברורה, שאוכל לצקת לתוכו משמעויות נוספות ולהטות אותו לכיוון שלי.

"'I Don't Wanna Grow Up' הוא שיר שכל אחד יכול להתחבר אליו, אבל האדם הראשון שחשבתי עליו הוא ידידי הטוב אסף (שעשה את רוב מלאכת התרגום). בהתחלה היה לנו איזה רעיון מופרע להקליט אותו עם קולות רבים של אנשים ולמקסס יחדיו למעין מקהלה לא אחידה של קולות נשיים, גברים, זקנים וטף. בסופו של דבר, שינוי המגדר מזכר לנקבה היווה בשבילי את הסיפוק הרגעי של לדבר בשם יותר אנשים ולא רק מתוך הראש שלי.

"הזמנתי כמה חברים, לקחנו כל מיני כלים (בנג'ו, גיטרה קטנה, תופים מסוגים משונים) ובילינו אצל בנימין אסתרליס (מורפלקסיס) יום שייזכר כאחת מחוויות ההקלטה הכי כייפיות שחוויתי. אני חושבת שאפשר לשמוע בהקלטה כמה כיף עשינו בניסיון שלנו להתחבר לצד הילדותי, שבעצם יוצר את השיר והעיבוד בשבילנו".

"עד כה לא נתתי תשומת לב מיוחדת לשיר הזה וראיתי בו מעין קוריוז קומי עם רפרנס תמוה ללהיט הפופ-אייטיז של אלפאוויל בעל אותו שם, אך עיון מחודש בטקסט גרם לי לזהות מבט סאטירי, שנון, חד ומלא ביקורת והומור עצמי של ווייטס כלפי הפרחח האמריקאי הממוצע, שמתפאר בכל מה שיש לו ובאותה נשימה מתאונן על שחסר לו, שמרגיש דחוי בסביבתו הקרובה אך קרוב בעיניו מרחק נגיעה מכיבוש העולם. כמו אומר: היי, אולי כאן אני שווה לתחת אבל לפחות אני גדול ביפן.

"השיר המקורי מלא במשחקי מילים דו-משמעיים ובהרבה מושגים עממיים-אמריקאים, שאם היינו מתרגמים אחד לאחד היינו חוטאים למקור ומפספסים את הפואנטה. לכן החלטנו 'לגייר' ו'לעברת' את השיר לגמרי, וכך הפך המנונו של הלוזר האמריקאי לשירו של הישראלי שחושב שתפס את העולם בביצים. אם יפן היא החצר האחורית ומגרש המשחקים המדומה של אמריקה, הרי שהתשובה המקומית היא יוון בשבילנו. וגם אם לא – לפחות זה מתחרז. וכך הפך 'ביג אין ג'אפאן' ל'גדול ביוון'".

"המפגש הראשון שלי עם טום ווייטס התרחש בגיל 14, כשהעברתי קלטת ריקה למי שהיה אז חברי הטוב תוך בקשה שיקליט על צד אחד את אלבום האוסף של להקת הדלתות, ובנוגע לצד השני של הקלטת... ובכן, ביקשתי ממנו להפתיע אותי ולהקליט עליה כל מה שנראה לו שאוהב. אחיו הגדול של חברי היה חובב מוזיקה רציני ואוסף התקליטים שלו היה אקלקטי והכיל הרבה פנינים מוזרות בצורת וינילים סודיים שאצרו בתוכם פיסות מוזיקה שהרדיו אף פעם לא שידר. הקלטת חזרה אליי לאחר כמה ימים כשעל צידה הראשון נרשם בעיפרון 'The Doors – אוסף' ובצידה האחר היה כתוב בפשטות: 'Tom Waits' .

"לאט לאט, הצלילים הראשונים של כלי הקשת הרכים והקול החרוך שנישא עליהם כמו קינה רכה של שבר כלי אנושי הפכו לשער עצום מימדים בו עשיתי את הצעדים הראשונים לעולמו של מר ווייטס: עולם בו גמדים, זונות ובתי מטבחיים מתערבבים עם תחושת הסכנה, כאבו של לב מרוסק וחיים שהחמיצו במדמנה של דם ואלכוהול זול. האלבום היה כמובן 'Blue Valentine' ואותה קלטת החלה ללוות אותי, מוגנת היטב בפלסטיק המחורץ של הווקמן, בנסיעות הבוקר לבית הספר, בלילות כשלא יכולתי להירדם וציירתי עד שהשמש עלתה בדקות הראשונות של יום חדש. זה היה הפסקול שליווה את ההתבודדויות עם החברה הראשונה בתוך שק שינה על חוף הים, כשהדם הולם במפשעה וההורמונים דורשים לבוא על סיפוקם וזה גם היה הפסקול של הפרידה מאותה נערה, ולמעשה הפך להיות הפסקול של (כמעט) כל הפרידות שבאו אחר כך כי ידעתי שלא משנה כמה אני עצוב באותו רגע – השירים של טום ווייטס יהיו עצובים יותר. הם ידעו לנסח היטב ולשרטט את תמונת נוף השבר ובייחוד שיר הנושא המסיים את אותו אלבום, בו טום וויטס נותר עומד בודד, הוא, הגיטרה והרגש החשוף.

"הבחירה שלי לבצע את 'ברכות ליום האהבה' לא נבעה מכך שזהו שירו הטוב ביותר, או שזהו השיר שלו שאני הכי אוהב (אני אפילו לא בטוח איך אוכל לענות לשאלה, איזה שיר של טום וויטס אתה הכי אוהב?) אבל זהו השיר שמלווה אותי כל כך הרבה זמן עד שאני רואה בו המון ממני. האוסף הזה הוא הזדמנות להתבונן באותו רגש/שיר, להסיר ממנו את אבק השנים ולנסח אותו מחדש, בעברית, בעיבוד ששייך לי ואולי בכך להחזיר ולהודות לאותו אמן ואותו אלבום שהיו בני לוויה מנחמים ברגעי בדידות או כאב".