האמרה המפורסמת "משהו שאני לא מאחל אפילו לשונאים שלי" הומצאה בשביל מי שקיבל במתנה את "Someone to Watch Over Me" אלבומה השלישי של סוזן בויל, שיצא אמש (שלישי) לחנויות ובאורח פלא דלף לרשת רק היום. זה לא שהאלבום חדש גרוע בהרבה משני קודמיו, מהדיסקים הנמכרים ביותר בעולם ולהיטים בסדר גודל שתעשיית המוזיקה כבר לא מכירה בעידן האינטרנט.
למעשה, אם העונש הגדול ביותר שאדם יכול לקבל הוא לחיות בכל פעם מחדש את הדבר ממנו הוא סובל יותר מכל, אז האזנה לאלבום החדש של סוזן בויל היא כמו תזכורת לכך שהסיפור שלה טרם הסתיים, למרבה התדהמה של לא מעט מבקרי תרבות: להיפך, ההיסטריה סביב בויל עדיין קיימת ובאופן כזה שסוחף איתו קהלים מסביב לגלובוס. "Someone to Watch Over Me" צפוי להימכר באותם סדרי גודל של אלבומיה הקודמים וסרט התעודה שישודר עליה בקרוב מעורר תכונה חסרת תקדים בארה"ב ובבריטניה. וזאת, מזמרת שאפילו לא מופיעה מחוץ לאולפני תוכניות.
אבל אם יש משהו שבכל זאת משתנה מאלבום לאלבום, זו רמת החוצפה והציניות של עולם המוזיקה בבואם לרפד את קשקושי המחזמר שבויל מזמרת בקולה הסטרילי. כך, אחרי שחיללו את "הללויה" של לאונרד כהן ואחרי זה את "Perfect Day" של לו ריד, בויל ומפיקיה סימנו שתי מטרות והותירו אחריהן אבק: הראשון הוא "Enjoy The Silence" של דפש מוד, המנון חופש ואווירה משוחררת של אנשים שלא רואים דבר בעיניים מלבד היכולת לעשות ככל העולם על רוחם. בגרסת בויל, "Enjoy The Silence" הוא שיר של אדם שנדון למוות, עם עיבוד והפקה יותר מבאסים מההופעה של דפש מוד באצטדיון רמת גן ומעורר קריזות שיחזירו את דייב גהאן לסמים ואת מרטין גור לאלכוהול.
שגם אתם תסבלו:
השיר השני שפורק עד אבק הוא "Mad World" של Tears For Fears, שמה שנעשה לו הוא אף אכזרי עוד יותר, בהתחשב בקאברים הנהדרים שהוקלטו לו במהלך השנים ועוד יותר מכך בקאברים האקוסטיים והרגועים, כמו זה המפורסם של גארי ג'ולז מפסקול "דוני דארקו".
העיבוד של "Mad World" בגרסת בויל דווקא מתחיל היטב, קצת מזכיר עיבודים אקוסטיים של ג'וני קאש בסוף דרכו, אבל הכניסה של בויל מוכיחה שבניגוד לדברי המפיק סטיב מאק (שעוד נגיע אליו), אין לה פשוט מושג על מה השיר מדבר, מה הוא מסמל למי שאימץ אותו אל ליבו ולמה הביצוע שלה הוא לא רק משעמם, אלא ממש מהווה פשע. כשבויל מגיעה לחלק של "And I find it kind of funny, I find it kind of sad", פשוט לא ניתן להבין מה ההבדל בין הצחוק והעצב, בין המשוגע לנורמלי.
בויל, כמובן, לא אשמה בכך: בויל, בקאברים לשירים ממחזות, בשיר של ג'וני מיטשל ובכל מה שהיא נוגעת בו בעצם, היא האלירז שדה של המוזיקה למבוגרים: הנחמדות והעממיות שלו הם קולה היפה וסיפור הסינדרלה שלא ניתן יהיה לשחזר שוב. האופן שבו אנשים מרגישים צורך לראות שוב ושוב מה שדה עושה מקביל לעניין העצום שבויל מעוררת בכל פעם שהיא פותחת את הפה. בויל, שהופעותיה הרבה פחות תכופות מזה של שדה, היא כלי שרת בידיהם של מנהלים שמאפשרים לה לשיר ומפיקים מוזיקליים שעושים ממנה ספקטקל מגוחך שבין קברט לקטאמין. בשם האלבום היא מבקשת "מישהו שישמור עליה". אנחנו צריכים לבקש מישהו שישמור אותנו מהאלבום הזה.
סוזן בויל הפכה את דפש מוד לקריוקי - ביקורת
סוזן בויל טובחת בשירי חג המולד
ומה דעתכם על סוזן בויל? דברו איתנו על זה בפייסבוק
מצחיק, עצוב? בעיקר עצוב:
ובינתיים, בעולם הבלונד
והנה, הפתעה: ג'סטין ביבר, האיש והפוני, הוציא את "Under The Mistletoe", אלבום שירי חג מולד: לכאורה, המהלך הכי ציני-מסחרי, כמתבקש מאדם שעוד בטרם גדלו לו שערות בבית השחי הפך לתאגיד שמשווק ערכי משפחה טהורים וצדקניים לכל בית. ביבר מארח באלבום את כל החברים שגורמים לאדם הלבן ביקום להרגיש קצת יותר שחור, מהאב הרוחני Usher ומריה קארי ועד אדם כמו באסטה ריימס, יצור שאמהות נורמליות לא מרשות לבני 18 להסתובב לידם.
ג'סטין ביבר מחקה את מייקל ג'קסון:
ביבר עדיין דביק יותר מהדרוש והערצתו למייקל ג'קסון גובלת בנקרופיליה שרק Ne-Yo לוקה בה באופן חמור יותר, אבל קשה לומר שמדובר באותו ניג'ס ששר את "Baby". ביבר כיום הוא אדם מעט אחר: כפי שנראה בסרט "Never Say Never" הוא הרבה יותר מודע לעצמו משחשבו ועתה, עם פרסומה של תביעת אבהות די משעשעת נגדו, נראה שהוא גם למד להבין סוף סוף את היתרונות שבלהיות כוכב פופ מבוגר.
אמנותית, ביבר משתמש בעדינות המובנית של שירי הכריסמס כדי להיכנס באופן עמוק יותר לעולם האר אנ' בי המסחרי אך הבוגר, וזה קודם כל נשמע לגיטימי, מושג מפתח בהווה והעתיד של ביבר. כך, למרות שביבר לא בדיוק עובד עם The Weeknd, הוא בעיקר מוכיח שיש לו תקווה לגדול ולהתפתח לכדי אמן שלא יישמע כמו משהו שאתם לא מאחלים לשונאים שלכם.
ג'סטין ביבר עדיין לא מעניין למבוגרים - ביקורת
ומה אתם חושבים על ג'סטין ביבר? דברו איתנו בפייסבוק