פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עדיף תלושים: על האלבום של סוזן בויל

      "The Gift", אלבומה השני של סוזן בויל, הוא עוד הזדמנות של הסנסציה לרטש קלאסיקות פופ ומזמורי חג מולד כדי למכור מיליונים לאנשים שקונים סיפור ולא מוזיקה. עינב שיף כוניפה

      סוזן בויל החליטה לשרוף הכל כבר בפתיחת האלבום השני שלה, "The Gift". איך? קחו את כל מה שידעתם על "Perfect Day" של לו ריד ו"הללויה" של לאונרד כהן, שני השירים הפותחים של האלבום – מחד, השפעות ההרואין על הסולן המפורק וחסר הביטחון של הוולווט אנדרגראונד, ומאידך, האורגזמה של כהן – ותלבישו אותן על סקוטית בת 49 שעיקר תהילתה נבע מיכולתה להתפרסם עם היקפים של 900-600-900 בעולם של אנורקטיות. תוסיפו לכך עיבוד כנסייתי, שמתבסס כולו על יכולותיה הווקאליות של בויל (שירה עם ניקיון שמצחין מאקונומיקה), על רקע פסנתר עצלן וסקס אפיל מוזיקלי של תחרות "כוכב נולד הרצליה פיתוח 2005" וכבר אחרי שני שירים, תבינו למה לו ריד היה צריך להתמיד בסירובו בעניין ההקלטה של "Perfect Day". בעניין הזה, לא ברור היכן מנהליו של כהן היו כשבויל הורידה שלושה בתים מהשיר בלי למצמץ (כן, כולל האורגזמות) ועיקרה, כמו כל הביצועים שלה עד כה, את השיר ממה שהפך אותו לקלאסיקה.

      זה לא משתפר בהמשך: לצד מזמורי חג מולד מקדמי מכירות ודואט של בויל עם אמבר סטאסי, אלמונית שזכתה בתחרות אינטרנטית שהפרס הראשון בה היה דואט עם בויל (טריק שיווקי מבריק) ל-"Do You Hear What I Hear", בויל חוזרת לפופ עם "Don't Dream It's Over" של קראודד האוס. רק מהמחשבה על הביצוע הזה, לצד המיליונים שהאלבום הזה ימכור, מתעוררות תהיות על היכולת לתרגם רגשות אשם אנושיים מול סיפור טוב - כמו זה של בויל - לכסף גדול. הרי בויל אינה מחדשת דבר מימי אניה, אמה שפלן וכל הזמרות בעלות הקול הגדול שמצאו מפיק מוזיקלי מספיק חסר כבוד שיזכיר לאנשים את שלושת הדברים שהם הכי אוהבים בעולם: קול יפה, קאברים ובני אדם שנראים פחות טוב מהם.

      עטיפת האלבום "The Gift" של סוזן בויל (יח"צ)
      סוזן בויל מרוטשת להפליא על עטיפת האלבום (צילום: יח"צ)

      ואולי הסיפור האמיתי של "The Gift" וגם של אלבומה הקודם של בויל, "I Dreamed A Dream" (שהוא תאום זהה עד סיאמי של האלבום החדש והיה לאחד הדיסקים הבינלאומיים הנמכרים ביותר בישראל) הוא המפיק המוזיקלי של שניהם, סטיב מאק. מאק הוא אושיית פופ בריטית, שהעמיד עשרות להיטים ללהקות כמו בויזון (וקריירות הסולו של רונן קיטינג וסטיבן גייטלי המנוח), ווסטלייף, פייב, לאונה לואיס, Il Divo ועוד. בראיון, הוא אמר כי "לסוזן יש אמירה חזקה לגבי מה שהיא רוצה להקליט. היא אמנית יוצאת דופן, אולד סקול, והיא יכולה לשיר רק שירים שהיא מלאת תשוקה כלפיהם ומזדהה עם המילים". זו אמירה יפה וחשובה בנושא של בויל, אמירה שמסבירה את המינון המדכא של השירים הנוצריים באלבום.

      אלא שהשאלה היא כזו: אחרי מלאכת בחירת השירים וסינון הטקסטים, מה לעזאזל אפשר לעשות עם הפקה מוזיקלית כל כך יבשה, משעממת וחסרת צבע? בשביל מה צריך אחד בקאליבר של מאק, אם התוצאה היא שבויל מבצעת את אותו השיר כבר שנתיים ברציפות, מאז אותו אודישן ב-"Britain's Got Talent"?

      סוזן בויל חותמת על ספרה החדש (GettyImages)
      בויל חותמת על ספרה האוטוביוגרפי (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      התשובה לכך היא שכשיש לך ביצת זהב שיווקית כמו בויל, אתה מבטח אותה בכלים הכי חזקים וחדים שלך, כדי שלא יהיו טעויות. סטיב מאק הוא מסוג האנשים שיודעים מה אנשים אוהבים, או יותר נכון – מה אנשים שעדיין קונים דיסקים אוהבים. לכן הוא מבין שמספיקות שתי קלאסיקות פופ, עדיף עם טוויסט פרברטי, כמה זמרות ליווי ואווירה של עץ אשוח כדי שהקופות ימשיכו להישבר בצונאמי הזה. אבל דווקא בעולם שבו "glee" מצליחה להחזיר את האמון בנאמברים הגדולים והמרשימים שבין מחזות הזמר לתחרות כישרונות תוך כדי הנחלת שיעור חשוב בסובלנות לאחר, סוזן בויל (שתתארח ב-"glee" בהמשך העונה) היא עדיין רק סיפור נטול כיסוי מוזיקלי. לכן, גם אם כרגע היא קולעת לטעם הקהל הרחב (גם בקרב הקהל הישראלי, שהפך בזמנו את אמה שפלן הבינונית למינימום ברברה סטרייסנד), דינה לדעוך בקרוב לטובת הסיפור הטוב הבא.

      סוזן בויל, "The Gift" // ייבוא: NMC יונייטד