זה לא רק שלישראלים יש זיכרון תרבותי של דג זהב; אנו גם ממהרים לבנות מגדלי בבל גבוהים מכדי לשאת עצמם, וממהרים לא פחות לכרסם ביסודותיהם משאיבדו מכוחם המיידי. יצחק רבין הפך במותו לקדוש חילוני שאין לגעת בו; משם הזיכרון התרבותי שלו הפך לבדיחה מקאברית כיוון שהשימוש המופרז במטבע הסחיר שהיה שחק אותו; ועכשיו הוא רוח רפאים מהבהבת ששולפים מהאוב ומגהצים לקראת יום השנה שלו.
קצת כמו חוק גודווין - הקובע שמתישהו בכל ויכוח המתארך מישהו ישלוף את הנאציזם כאמצעי-על מוסרי סותם פיות שמעקר את הויכוח מיסודו - כך גם רבין נגרר ללא מעט דיונים שכל קשר בינו ובינם פשוט אינו סביר. המחשבה שדרך מותו היא כל מורשתו, הפכה את האיש והקריירה המדינית שלו לסטיקר ולא רק שלא תרמה, אלא פגמה אנושות בזכרו. הדרך אם כן, כך לפחות נדמה היה על הנייר מהרציונל של "לרבין בהצדעה" - היא לגשת אליו מתוך הכאן והעכשיו. אלא שבין הניסיון ובין הביצוע ישנו פער גדול מאוד.
"חמישה רמטכ"לים נפגשים לשיחה פתוחה על רבין המנהיג, המפקד והלוחם. אישיותו של רבין כאיש צבא תבוא לידי ביטוי דרך הסיפורים האישיים והזיכרונות". כך הוצגה "לרבין בהצדעה", אלא שרזי ברקאי המנחה, לא מצליח לזהות ולאפשר רגע אינטימי או חשוף מצד מרואייניו; והיה שואל בתמיהה מה זה הגשם הזה, גם לו אנשי הצבא הקשוחים האלו היו פורצים בבכי. בסבב המרואיינים, ברקאי כמעט דילג בחוסר תשומת לב על הרמטכ"ל המכהן בני גנץ, כיוון שזה היה ינוקא כאשר רבין היה איש צבא; את הזיכרונות האישיים קטע בגסות, כדי להגיע לתכל'ס. ובעיקר ניכר שהנחיית הרדיו החותכת שלו זולגת להנחיית הטלוויזיה שלא בטובתו.
ניכר בנוכחים שדווקא שמחו מעט לוותר על הפאסון הצבאי הכל-גברי, ולדבר על יצחק רבין שהכירו באמת, שלא היה רק פוסטר-רה"מ-לראש השנה עבורם. מופז דיבר על עיניו הטובות של רבין, גנץ סיפר אנקדוטה בה רבין סירב לשבת בראש השולחן בצניעות. פכים קטנים שאינם סנטימנטליים ודביקים, אבל ספוגי אנושיות, וגם מאירים באור אחר את הנוכחים שבדרך כלל עסוקים בעצמם יותר מאשר באחרים.
אבל משום מה ברקאי, במקום להבחין ברגע האנושי הנדיר, בחר לשעוט הלאה אל המטרה המדומיינת שלו - "מה היה רבין עושה עם עסקת שליט?" דרש לדעת ברקאי, את הבלתי ניתן לחיזוי וגם הלא קשור לרבין. בדליה רבין שסיפרה מעט על מרכז רבין (בראיון מצולם שלא היה שייך לרוח הערב), נזף כשהתבוששה לציית ולענות. ולכל הקלחת הזו הטיל את פעולות תג מחיר ששייכות לתוכנית אחרת מזו שמכרו לנו. למעשה, הרגע היחיד שעבר ללא הפרעה היה בנאומו הקצרצר והנוגע ללב של נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון, שממקום מושבו הנינוח, נזכר ברבין כחבר.
טוב יותר היו עושים בקשת אם כדי להצליח באמת לשחרר ולאפשר לחמש אנשי הצבא הקשוחים האלו לדבר מהלב היו מושיבים אותם לשולחן עם קצת וודקה ודג מלוח כפי שיצחק רבין היה אולי מעדיף שיעלו את זכרו, ומוסיפים פנימה דוקומנטריסט רגיש שידובב אותם. הטיפול הברקאי בנושא היה כל כך נוקשה וקצר רוח, שבסוף המישדר יצאנו כלעומת שבאנו בלי תובנות, בלי היכרות חדשה. רבין עודנו רק דגל שמנפנפים בו כשצריך לחזק טיעון; לא אדם אלא סמל שבשמו "ממשיכים את דרכו".
מאחר ועברו 16 שנים מאז הירצחו, ושערוצי הטלוויזיה השנה לא משופעים במישדרים לציון התאריך, ראוי היה שתהיה לפחות תוכנית אחת שתכיר לצופים - שחלקם כלל לא הכירו את האיש שלא כמיתוס פלקטי - משהו מהאדם עצמו. אבל "לרבין בהצדעה", כל כך פחדה מסנטימנטליות, שבחרה ללכת על הפתרון הקל ולהשאיר את יצחק רבין כפוסטר בלבד.
זוכרים את רבין - הדרכים הטובות
זוכרים את רבין - הדרכים הרעות
משחית אנדרטת רבין: "רציתי לפגוע ב'פופיק' של השמאל"
רזי ברקאי בשירות גל"צ - "ערוגה נפלאה שיש לשמר"
מה חשבתם על המישדר לזכר רבין? ספרו לנו בפייסבוק