יוהאן סבסטיאן באך - "Agnus Dei"
קוראים לה Agnus Dei, המיסה בסי מינור, BWV 232, הלחין אותה יוהאן סבסטיאן באך, ועבור לא מעט אנשים בישראל היא המנגינה הכי עצובה בעולם, גם אחרי כל כך הרבה שנים. בזמנו היא היתה הנעימה שליוותה את השידורים המיוחדים בערוץ 2 שליוו את רצח ראש הממשלה יצחק רבין. האזנה מחודשת לפיסת הגאונות הזו של המלחין האגדי תזרוק אתכם ישירות לאותו שבוע ארור בנובמבר של 1995. הבטחה.
(אייל דץ)
אל תפספס
אביב גפן - "לבכות לך"
"לבכות לך", הרבה לפני רצח רבין, הוא שיר מעולה. הלחן שלו הוא בדיוק הכישרון של גפן: מלודיות קיטשיות שעובדות באופן קטלני על בלוטות הרגש ופשוטות באופן שיאפשר לך ללמוד אותן בקלות לקראת מדורת הצופים הבאה שבה תרצה להרשים את הבחורה הכי רגישה בשכבה. הטקסט שלו הוא בדיוק מה שכל אדם בגילאי 13-25 רוצה לשמוע כדי לחטוף התקף דמעות קטלני, החל מהישירות ("אני הולך לבכות לך אחי"), דרך פזמון קליט ("לנצח אחי, אזכור אותך תמיד") ועד המטאפורה האנטי-צבאית לשיעורי הספרות ("וזה עצוב, שלהחזיר ציוד אפשר, לא געגוע").
אבל הדבר הכי חשוב ב"לבכות לך" של גפן הוא הטיימינג: השיר נכתב במקור על ניר שפינר ז"ל, חברו הטוב ביותר של גפן שמת בתאונת דרכים מספר שנים לפני מותו של רבין (גפן כבר הקדיש לו את השיר "שוב פעם" באלבום "עכשיו מעונן", 1993), ובכלל בוצע על ידי אריק איינשטיין. אבל, על אף כל זאת, השיר הפך למקום החניה הקבוע של גפן בכיכר רבין עם בוא העצרת השנתית. לגפן היה השכל לא לשחזר את הניסיון לכתוב שיר אמיתי על רבין, מלבד אחד: "מרד הדמעות", שכלל בתוכו גם עקיצה לבן המשפחה, הנשיא עזר וייצמן אבל הכל נבלע בלחן נוראי ופזמון אוכל ראשים ("האשמה עלינו, והאשמה עלינו"). אבל זה גפן, האיש שיגרום לכולם לזכור עד כמה צריך לשכוח את כל השאר. לכן, נתראה איתו גם השנה בכיכר.
(עינב שיף)
שלמה ארצי - "דו"ח רצח"
"דו"ח רצח" לא נכנס לרשימת 20 השירים הגדולים של שלמה ארצי, אפילו לא ל-30. הלחן שלו פשוט, אפילו פשטני, והטקסט שלו הוא טור בעיתון או נאום רדיו קלאסי הוא אומר את מה שכולם בעצם מבינים. ועם זאת, חשיבותו של "דו"ח רצח" היא בעצם קיומו: שיר של אמן גדול שכותב בזמן אמת על אירוע שקרה עכשיו וקורע את האומה. אז גם אם בנאלי להשוות את רצח קנדי לרצח רבין וגם אם מילים כמו "כמה ימים, כמה חשיכה, יעברו עד שהכל יישכח" רחוקות הגרסה של היארדבירדס ל-"He Was A Friend of Mine" שהוקדשה לקנדי (ומילותיו אף שונו בעקבות הרצח), "דו"ח רצח" זה מה שיש לנו, וזה בסדר. בצד, אפשר להזכיר גם את "הייתי והיינו", שיר הפורסט גאמפ של ארצי, שבו רבין גם מוזכר. כי זה ארצי, לטוב ולרע הוא הסיפור של מדינת ישראל.
(עינב שיף)
אל תפספס
אל תפספס
החמישייה הקאמרית
"בעוד 20 שנה אני אקבל חנינה", אומר יגאל עמיר בגילומו של רמי הויברגר במערכון האלמותי של "החמישייה הקאמרית". "אתם הרי יודעים שזה מה שיקרה", הוא ממשיך, "עמוק בלב אתם יודעים את זה". ובאמת, כמו שהדברים נראים היום, כנראה שאפילו לא נצטרך לחכות עוד חמש שנים.
כך, בפשטות גאונית, תוכנית המערכונים המיתולוגית הצליחה להגדיר חברה יותר מאשר תקופה. תוסיפו לזה את המערכונים "אני לא יודעת מי זה רבין" ו"ברמה הלאומית זה עבד יופי, אין סיבה שזה לא יעבוד במוניציפלי" (בהקשר להצעת רצח פוליטי של ראש העיר), ותגלו שמה שעבד בניינטיז עובד עוד יותר טוב היום. כי הטפות מוסר נמאסו ונאומים דביקים וסחטניים מיצו את עצמם כבר כשכבה אורם של נוער הנרות. הדבר היחיד שנשאר רלוונטי לזכור והדרך היחידה שעדיין אפקטיבית כדי להזכיר היא ההומור הבועט למפתח הלב של "החמישייה".
(לילך וולך)
אל תפספס
כיכר רבין
כיכר מלכי ישראל היתה מאז ומעולם כיכר ההפגנות התל אביבית, זו שהתכנסו בה קבוצות של אנשים שללא שום קשר לעמדה הפוליטית שלהם, התפנו מסדר היום שלהם והלכו להראות ברגליים את מה שהיום מראים ב"לייק" בפייסבוק. זה גם המקום שבו רצחו ראש ממשלה בישראל. לא במשכן הכנסת, לא באולם הממשלה וגם לא במיטתו אלא דווקא בזירת הדמוקרטיה העממית. לכן, להבדיל מכל אלפי גני הילדים, הרחובות ובתי החולים שהזדרזו לקרוא לעצמם ע"ש יצחק רבין, לא היה שום דבר שרירותי בשינוי שמה של הכיכר.
ואכן, עכשיו שחלפו 15 שנה, ניתן לראות עד כמה המחווה הסמלית של כל אותם מוסדות ומרכזים למיניהם למעשה רוקנה את שמו ומורשתו של רבין ממשמעות והפכו אותו לעוד שם, כמו הרצל, בן יהודה וכצנלסון. רק הכיכר התל אביבית, על כל הפגנותיה ומפגניה, נותרה ראויה לשם כאתר שבו מושמע קול העם כל קולו וכל כולו.
(לילך וולך)