פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חבר, אתה חופר: הדרכים הרעות לזכור את יצחק רבין

      המרדף אחר הדרכים לזכור את יצחק רבין הוליד כמה פדיחות שעדיף דווקא לשכוח: מהשירים של אריק איינשטיין ועד הסטיקרים הבלתי נלאים

      אריק איינשטיין - "שלום חבר", "זה פתאום נפל עליה"

      מבחינת זכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, גדול זמרי ישראל מעורב בשתי פאשלות – האחת ישירה והשנייה עקיפה. הראשונה היא "שלום חבר", מהטקסטים הפשטניים והמאכזבים שכתב יענקל'ה רוטבליט, מהטוענים הרציניים לכתר הפזמונאי הטוב בהיסטוריה, שדווקא כאן נפל למלכודות הקלישאות של דמעות, נרות וחרוזים פצצות. לזאת יש להוסיף את הלחן של שלום חנוך, שבו אפשר למצוא את סימני החיפוף שמלווים אותו גם באלבומי השקיעה האחרונים שלו.

      הפאשלה השנייה, העקיפה, היא "זה פתאום נפל עליה". מהמילים שכתב איינשטיין ניכר כי הנושא הוא לא לאה רבין כפי שנהוג לחשוב, אולם הדמיון הלשוני (עליה= על לאה) עשה את שלו והשיר הבינוני לא רק נכנס לפנתיאון אלא הוציא מאיינשטיין את הדורי בן זאב שבתוכו. האירוני מכל הוא שדווקא "לבכות לך", שיר שאיינשטיין ביצע במקור, הפך – בביצועו של הכותב המקורי, אביב גפן, שכמו במקרה של "נפל עליה" כלל לא כתב אותו על רבין – לזיכרון חיובי של ראש הממשלה המנוח. ככה זה עם ההיסטוריה, יש לה חוש הומור של השטן.

      (עינב שיף)

      מירי אלוני

      כל מי שעבד אי פעם בכלי תקשורת מכיר את המונח "ספר הפקה", הספר שבו מרוכזים מספרי טלפונים רלוונטיים ולידם – השורה בגינה בכלל יש סיבה לרשום את טלפון כזה או אחר, לדוגמה – "קרנית גולדווסר, חטופים". כבר 15 שנים שליד המספר של מירי אלוני כתוב "לזכור לפני יום השנה לרבין + כתבות על זמרות שימי תהילתן חלפו".

      וכך, כמו שזיכרון נשחק אם סוכני הזיכרון שלו הם שגרתיים ומאכזבים, כך השיחות עם מירי אלוני על הרגע ההוא, ודף המילים המוכתם מדם וההקבלה המאולצת והפשוט לא נכונה בין מות השמאל למות הקריירה שלה (בוא נגיד ששאלת הביצה והתרנגולת לא מסובכת במקרה הזה) הופכות את זכרו של רבין לנלעג כמו התבטאויותיה השונות מאז עברה למלא את אמפי נחלת בנימין בתל אביב. נכון, בשנים הראשונות זה היה צעד תקשורתי טבעי וסביר, אולם מאז שיחת הטלפון הבלתי נשכחת בין בעלה של אלוני, שמוליק אומני, לשי ודרור ("לאה רבין היא מכשפה בדיוק כמוך") ב-2001, אפשר לעזוב אותה בשקט. האמת – בדיוק כמו את "שיר לשלום".

      (עינב שיף)

      "פלורנטין"

      כיאה למעמדו כאירוע מכונן בתרבות האמריקאית, רצח קנדי מפאר כל סדרת טלוויזיה נוסטלגית, מ"זינוק לאתמול" עד "מד מן", והוא אחראי לכמה מהפרקים המרגשים ביותר שלהן. לעומת זאת, הטלוויזיה הישראלית מעולם לא הצליחה לפרק את המטענים הרגשיים של ליל הארבעה בנובמבר 1995. הצמד אוחובסקי את פוקס ניסה לעמוד באתגר ב"פלורנטין", אבל הוא עשה זאת בגישה הפטרונית והמאולצת שמאפיינת אותו, וכמיטב המסורת שלו אנס את הנסיבות על התסריט. כך, כשם שאין דרך רעה יותר לזכור את השואה מאשר ההליכה על המים של ליאור אשכנזי וגם אין דרך גרועה יותר לזכור את האינתיפאדה השנייה מאשר הפטמות של דניאלה וירצר ("הבועה"), קשה לחשוב על דרך פחות ראויה לזכור את רצח רבין מאשר הבעות פניה של קארין אופיר ברגע שאהרן ברנע מודיע על מותו.

      (אבנר שביט)

      "מי שחלם"

      במבט לאחור, מדובר ברעיון שמפחיד לחשוב שמישהו בכלל הגה אותו: מחזמר המבוסס על חייו של יצחק רבין. כלומר, ייתכן שבתור סרט קולנוע, חייו של רבין יכלו לספק חומר לדרמה פוליטית, אולם דמותו הג'ינג'ית, בעלת הדיבור האיטי והסקס-אפיל שנרכש בבית ספר חקלאי, היא לא בדיוק החומר שממנו נאמברים נוצרים. ועם זאת, גדי ענבר כתב, עודד תאומי היה רבין המבוגר, עודד לאופולד היה רבין הצעיר, גילה אלמגור (אלא מי?) היתה לאה והראל סקעת היה לסירוגין החבר הטוב של רבין והבן של החבר הטוב. התוצאה? ביקורות שוחטות, הפקה נעלבת, הצגות שבוטלו וטעם מר שהזכיר שוב את ההבדל בין פיקחים לחכמים: פיקחים יוצאים ממלכודת שחכמים לא נכנסים אליה. שנאמר: לא נסלח, נשכח - ועוד איך.

      (עינב שיף)

      מיטל טרבלסי - "הו רב חובל"

      כשוולט ויטמן כתב את השיר המקורי "O Captain" כקינה על ההתנקשות בנשיא לינקולן, הוא בוודאי לא דמיין לעצמו שהשיר יתורגם לשפת הקודש ויהפוך לקינה הרשמית למנהיג אחר שנרצח. מצד שני, הוא כנראה גם לא דמיין את הלחן הדרמטי מדי של נעמי שמר ואת הקטע הזה שזמרת אחת תהפוך את השיר הזה לסעיף היחיד ברזומה שלה. אסון, גדול ודרמטי ככל שיהיה, חייב שירים טובים יותר שילוו אותו.

      (עינב שיף)

      סטיקרים

      הכול התחיל מביל קלינטון ומצמד המילים שבהן בחר להיפרד מיצחק רבין בליל הרצח - "שלום חבר". כעבור 48 שעות הן כבר הפכו לסטיקר שמחולק חינם לקוראי ידיעות אחרונות. שנה לאחר מכן קיבלנו את "חבר, אני זוכר" ושנה לאחר מכן בא לעולם הסטיקר "חבר, אתה חסר". בשלב הזה כבר נפרץ הסכר וצמד המילים ההוא הפך בעיקר לנשק בידיהם של אותם חלקים בציבור שרק חיכו להזדמנות: "הכול בגללך חבר", "חבר אתה אשם" ו"שלום חבר 2". מה שנקרא – הרמה להנחתה.

      (אייל דץ)