"אורחים לרגע" הוא לא רק עבודת הביכורים של מאיה קניג, אלא ראשוני בעוד כמה היבטים: קודם כל, זהו הסרט הישראלי העלילתי הארוך הראשון שמתרחש על רקע מלחמת לבנון השנייה. נוסף לכך, הוא מתמקד בנושא שהתעשייה המקומית מיעטה לעסוק בו היחסים בין אב ובתו. לסיום, הוא גם עושה כל זאת באמצעות התבנית של ז'אנר המסע, סוגה לא שכיחה בקולנוע הכחול-לבן.
כל זאת מציגה קניג דרך סיפורו של לוזר חסר עבודה יציבה וקורת גג קבועה (גור בנטביץ'), שגרושתו החיה בארצות הברית שולחת אליו חזרה את בתם דווקא בשעת פריצת המלחמה. כיוון שאין לו מעון לשכן אותה בו, הוא מתחזה לפליט מן הצפון, כך שיוכל למצוא עמה מקלט אצל משפחה באזור ירושלים. השקר הזה רק מסמל את הבלופים שעליהם האב הכושל מבסס את חייו בכלל ואת יחסיו עם ילדתו בפרט, ועם הזמן יהיה עליו למצוא את האמת שמחברת בין השניים.
הטריילר של "אורחים לרגע"
לאחר שזכה בפרס בפסטיבל ירושלים, היה מועמד לשבעה פרסי אופיר והוצג בשלל אירועי קולנוע בינלאומיים, הגיע "אורחים לרגע" בסוף השבוע האחרון לאקרנים בישראל. בראיון מיוחד לוואלה! תרבות לרגל הפצתו, מספרת קניג מאיפה נולד הפרויקט המרענן. "בדרך כלל, הקולנוע הישראלי נע בין שני קטבים או סרט על צבא ומלחמה, או דרמה משפחתית", היא אומרת. "מה שלא היה פה הם סרטים על משפחות שממשיכות לנהל את החיים שלהן בזמן שמתחוללת מלחמה. ב-2006, בזמן שהתנהלה מלחמת לבנון השנייה, אמרתי לעצמי שעד כמה שהמדינה הזו קטנה, בכל זאת נוצר בה מצב שמצד אחד שלה אנשים מתפוצצים ומתים, ומצד אחר אנשים מסתובבים כרגיל, ועל בסיס הסיטואציה הזו עלה הרעיון ל'אורחים לרגע'".
ולמה החלטת למקד את הסיפור הזה ביחסים בין אב והבת שלו, ולא באלה של משפחה שלמה?
"בתקופה שהתחלתי לעבוד על הסרט, אבא שלי היה בין דירות, ובתו מנישואיו השניים נשלחה לחיות איתו. אז הסתכלתי עליו ועליה מסתובבים יחד וזה גרם לי לחשוב על היחסים שלי עצמי איתו, ומשם נולד העניין לבדוק את סוג הדינמיקה הזו".
ולמה דווקא ילדה בת 13? הרי אם היא היתה מבוגרת יותר, מרחב התמרון שלך בכל הקשור לבגרות שלה היה גדול בהרבה.
"השאלה הזו מזכירה לי דבר מעניין: כשהתחלתי להסתובב עם התסריט ולהראות אותו לאנשים, אז הם אמרו לי שהכל טוב ויפה, אבל שהילדה צריכה להיות מבוגרת יותר, נגיד בת 15, כי ככה הדמות שלה תהיה יותר מורכבת רגשית. אני חושבת שהאמירה הזו נבעה מכך שכל המגיבים הללו היו גברים, והם לא מבינים שבנות פשוט תמיד מתבגרות מהר יותר. אני בעצמי זוכרת את גיל 13 כתקופה שבה את מתעוררת לעולם עם המון תובנות, וכמו שאצל ילדים קטנים הקפיצות בצמיחה כה מובהקות שאפשר להבחין בהן מיום ליום, גם אצל בנות בגיל הזה ממש אפשר לראות איך הן מתבגרות בין פרקי הזמן הקצרים הללו".
את הגיבורה המתבגרת בסרט מגלמת בצורה מדויקת, מרשימה ועתירת קסם התגלית אליה ענבר, בעצמה בת 13 בזמן הצילומים ובעצמה ילדה שנולדה בישראל ואז עברה עם הוריה לארצות הברית. קניג מספרת כי נפלה עליה בפוקוס, ולולא צירוף המקרים הפלאי הזה, היתה נדרשת לבחון עוד מאות מועמדות עד מציאת הכוכבת המתאימה.
מה יש בענבר שהפך אותה כל כך מתאימה לתפקיד?
"זה לא היה דבר מובן מאליו. למען האמת, בפעם הראשונה שראיתי אותה, היא לא הפילה אותי. כשמצלמים אותה מרחוק, היא לאו דווקא מותירה חותם. אבל ברגע שהתקרבתי, הבנתי שזאת האחת. בכך היא נבדלת לחלוטין מגור, שתמיד מושך את תשומת הלב של כולם ברגע שהוא נכנס לחדר. היא, לעומת זאת, מופנמת ומפעימה אותך רק כשאתה מסתכל בה מקרוב. אני חושבת שהניגוד הזה ביניהם יוצר משהו יפה".
כיום את כבר בת 31. ממרומי גילך, העבודה עם ענבר לימדה אותך משהו חדש על בנות 13 בימינו?
"המון דברים. למשל, כל מיני דברים שכתבתי בתסריט התגלו כבוגרים מדי או כילדותיים מדי, והרבה השתנה לאור מה שאליה הרגישה ואמרה לי. לא פעם היא היתה מסתלבטת על כל מיני משפטים שלי בתסריט, ומסבירה לי כי למרות מה שאני אולי חושבת, הם ממש לא 'מגניבים'".
בניגוד לענבר, את בנטביץ' קניג ממש לא פגשה במקרה הוא בן זוגה ושותפה המקצועי מזה כמעט עשור. "מתחילה ידעתי שגור ישחק את הגיבור, וזה עזר לי בכתיבה נוח לי לדמיין מישהו קונקרטי בשעה שאני כותבת דמות, בטח אם זה מישהו שאני מכירה טוב", היא אומרת.
ובכל זאת, לא היתה לך התלבטות לפני הליהוק שלו? לא רק בגלל העניין האישי, אלא גם מפני שגור אמנם עתיר ניסיון כקולנוען ("הכוכב הכחול", "משהו טוטאלי" ועוד), אבל לא כשחקן קולנוע?
"בגלל זה המפיקים העלו לרגע חשש, אז עשיתי אודישן למישהו אחר. האמת, שהוא היה בסדר גמור, אבל ישר הבנתי שזה לא זה. הבנתי שגם אם מישהו יעשה את זה טוב כמו גור או אפילו טוב ממנו, זה לא יעבוד, והוא לא באמת יצליח להיכנס לדמות הזו. בלי גור, הסרט היה הרבה פחות יפה. חוץ מזה, בגלל היותו בן הזוג שלי ובמאי בזכות עצמו, תמיד היה לצידי במהלך הצילומים מישהו שכל הזמן היה ער למה שקורה ושימש עין נוספת".
זה נראה כאילו שהכימיה בינו לאליה נוצרה מהרגע הראשון.
"אולי לא מן הרגע הראשון, אבל כן מן השני. האמת שכמוני, גם הוא בהתחלה חשב שהיא חמודה ולא יותר מזה, אבל במהרה הבין כי גם אם לכאורה יש בה משהו ביישני וסגור, היא בעצם שובבה וחכמה. הם הסתדרו מעולה ובשלב מסוים היא כבר התחילה לקרוא לו 'אבא'".
וזה שהיא קראה לו כך לא גרם לך לרגע להתבלבל ולהרגיש שהיא הבת שלכם?
"האמת שפעם הבאתי לצילומים את תמר, הבת הביולוגית שלי ושל גור, וממש הרגשתי אשמה, כאילו שבגדתי בה והקמתי משפחה אלטרנטיבית שהיא לא שותפה לה. אבל זו הרגשה שעברה מהר. בכל מקרה, בגלל שהאמא הביולוגית של אליה גם כן השתתפה בסרט, זה חסך מאיתנו את זה שהיא תקרא גם לי 'אמא'".
אחד הממדים המשעשעים בסרט הוא עיסוקו העיקרי של הגיבור: קצת בדומה לקוזמו קרמר, הוא ממציא ללא הרף פטנטים מבריקים אך לא הכרחיים, למשל "סיגריות חצי" הנועדו למי שאין לו זמן או כסף לעשן סיגריה שלמה. "חיפשתי לו מקצוע שיהיה קצת מופרך כמוהו, וגם כזה שהוא יצטרך לעצב אותו בדמותו, כך שימציא לעצמו מה הוא יעשה בבוקר", קניג אומרת בהקשר לזאת. "זה גם המקצוע הקלאסי למישהו ששוקע בחלומות וכל הזמן מדמיין שהוא הולך להמציא את הדבר הבא ולהכניס מיליונים, אבל מרוב אשליות לגבי מחר שוכח לחשוב מה יהיה היום, ובגלל זה מוצא את עצמו שוכב על ספות של חברים. חוץ מזה, עיסוק בהמצאת פטנטים גם מתחבר מושלם לאמנות הקולנוע".
למה?
"קודם כל, כי זה משהו שקל להחצין ויזואלית. אך מעבר לכך, זה גם משהו שהוא קצת משל לקולנוע להמציא סרט זה קצת כמו להמציא פטנט, וזה גם די חסר תוחלת כמוהו. בסך הכל, זה משהו קצת שטותי ולא נחוץ. כאילו, אני מרגישה לפעמים שבצד אחד של המשפחה יש את הרופאים ואת כל האנשים שעובדים במשהו רציני, ומצד אחר יש אותי, שמשחקת בשטויות".
בלוזריות של הגיבור יש משהו שאופייני עד מאוד לקולנוע העצמאי האמריקאי, וזו רק אחת הסיבות שרבים מן הצופים ב"אורחים לרגע" אמרו כי הוא נראה כתוצר של עולם האינדי. מה עוד, שיש בו סצינות שממש נראות לקוחות מסרט שכזה למשל, זו שבה האב ובתו יושבים במעין דיינר לצלילי שיר של סופרטראמפ. קניג מודעת להשוואות הללו ומבינה מאיפה הן נולדות, אך היא לא אוהבת אותן.
"כל ז'אנר האינדי האמריקאי לא ממש מדבר אליי, והקישור בינינו לא לא כל כך מחמיא לי", היא אומרת. "משווים אותי בעיקר לסרטים מסוגם של 'ג'ונו' ו'ליטל מיס סאנשיין', וזה קצת מבאס אותי. אני מודה שיש בסרטים הללו קסם, אבל יש בהם גם משהו נורא צפוי, נוסחאתי, מתקתק וצדקני, ואני מקווה שאצלי אין. אני מצפה מן הקולנוע לבקר את הערכים החברתיים או לפחות להתבונן עליהם מבחוץ, אבל סרטי האינדי שהזכרנו עכשיו פשוט מגלמים בתוכם את הערכים השמרניים, ובגלל זה הם ממש לא מייצגים בעיני שום מודל. יש לי זיקה לארצות הברית בגלל הרקע המשפחתי שלי, אבל אין לי זיקה לסרטים האלה".
אם כבר מדברים על ארצות הברית, הסרט הוקרן שם בפסטיבל פאלם ספרינגס וגם נרכש להפצה, וחוץ מזה הוצג גם בפסטיבל ברלין ובפסטיבל בדרום קוריאה וכיוצא בזה. איך התגובות השתנו ממדינה למדינה?
"קודם כל, תמיד כולם בטוחים שכל ישראל בוערת ושכולם חיים במקלטים, אז חידשנו להם משהו והראינו להם שזה לא ככה, ושיש פה גם חיים נורמלים. מעבר לזה, בכל מדינה התמקדו במשהו אחר, אולי בהתאם לאופי הלאומי. הגרמנים, למשל, הוטרדו מזה שהגיבורים לא לובשים חגורות בטיחות, והאמריקאים דווקא הסתקרנו לגבי העובדה שאחת הדמויות מנהלת יחסים פתוחים ותהו אם זה מקובל בישראל. הקוריאנים, לעומת זאת, שחל עליהם גיוס חובה בדיוק כמו פה, שאלו המון שאלות על הממד הצבאי בסרט".
בהקשר של צבא, בראיון אחרי פסטיבל ברלין אמרת שאת לא מאמינה גדולה בסרטים שמנסים להעביר מסר דרך עיסוק במלחמה עצמה, כי ממילא לקולנוע אין יכולת להשפיע על המציאות.
"זה נכון, אני באמת מאמינה בזה. אני לא חושבת שקולנוע ממש יכול לשנות, וגם אם כן, אז בטח לא בסרטים שיבואו ויגידו 'מלחמה זה רע! צריך להפסיק את ההרג!'. אם כבר, זה עובד אחרת. אתה יודע מה, אני מאמינה שדווקא סרט כמו שלי, שלא נוקט עמדה ובכל זאת יש בו מידה של אנושיות ושל אהבת אדם, יכול להחזיר את האמון במין האנושי ולעורר רצון לשמור על העולם".
"אורחים לרגע" מצטרף לגל הולך וגובר של סרטי ביכורים מאת במאיות מקומיות בפסטיבל ירושלים, למשל, קניג עמדה בצד הטירוניות הגר בן-אשר ("הנותנת") והדר פרידליך ("עמק תפארת"), שהרכיבו יחד עמה כמעט חצי מרשימת הזוכים בתחרות הישראלית שלו.
"באמת יש עכשיו רוח גבית ועשייה נשית כבר נהיתה חלק מהקונצנזוס", אומרת קניג בהקשר לכך, "אולי בגלל זה גם לי אישית היה קל יותר לעשות את הסרט, אבל האמת היא שמלכתחילה, קולנוע זה דבר שיווני, וזה מה שמשך אותי אליו עוד בתיכון. אולי גברים קצת יותר דומיננטים בצד הטכני, אבל באופן עקרוני אשה יכולה לביים בדיוק כמו גבר, ובגלל זה במגמת קולנוע בתיכון, ביחידת הסרטה בצבא ובחיים הבוגרים תמיד הרגשתי בזמן הצילומים תחושה של שיוויון מוחלט בין המינים. בחיי היומיום לפעמים מסתכלים עליי אחרת בגלל שאני אשה, אבל לא בחיים המקצועיים".
לסיכום, בואי נדבר על תופעה עכשווית אחרת בקולנוע הישראלי מאז "הערת שוליים" ו"פידלמן", עברו כאן בחודשים האחרונים שורה ארוכה של סרטים מקומיים, חלקם עטורי פרסים ושבחים, ואף אחד מהם לא הביא את הקהל לאולמות. את מפחדת מזה?
"אם להגיד את האמת, אני ממש רוצה שיראו את 'אורחים לרגע' מלא אנשים. בהתחלה לא חשבתי שזה יעניין אותי, אבל עכשיו זה דווקא כן חשוב לי, ואני באמת מאמינה שהוא יכול לעבוד, כי זה סרט של קהל. זה השלב שהכי קשה לי. העבודה על הסרט עצמו היא כיפית, אבל השיווק שלו לציבור מוביל להתמודדות לא קלה. מה שבטוח, החלטתי לא לקרוא טוקבקים ואני גם עומדת בזה. הם קטלניים מדי".
האמת היא שלקניג אין יותר מדי זמן לחשוב על כך, כי היא עסוקה בעריכת "לרדת מהעץ", סרטו החדש של בנטביץ' שצפוי להגיע לאקרנים במהלך הקיץ. גם בגלל זה, הקולנוענית לא מוצאת זמן ואנרגיות להתחיל לתכנן את סרטה השני.
את יודעת שאומרים כי הסרט השני הוא הכי קשה, ולכן עדיף להתחיל לעבוד עליו כמה שיותר מהר כדי לא לשקוע באופוריה או בריקנות שאחרי הסרט הראשון.
"כן, אני מכירה את תסמונת הסרט השני. זה באמת לא קל. אולי אני צריכה לדלג ישר לשלישי".
"אורחים לרגע": כבר אחרי הקרנת הבכורה שלו התלהבנו ממנו
"אורחים לרגע": אליה ענבר היא מן השחקניות החמות של הקולנוע הישראלי
"אורחים לרגע": איפה ומתי רואים?