נושאים חמים

פסטיבל ירושלים 2011: יש קולנוע שמאלני נצלני וחד צדדי

פסטיבל ירושלים הציג שני סרטים אודות הכיבוש - האחד הוא "הדמעות של עזה" הנצלני והחד צדדי ואילו "שלטון החוק" היה מרתק וחשוב. שימו לב גם ל"אורחים לרגע"

מי שזעמו לאורך השנים על רשויות המשפט הישראליות בטענה שהן מתערבות יותר מדי בנעשה במדינה, מגינות על האינטרסים של אויבנו ובאופן כללי משמשות עוד זרוע של השמאלנים עוכרי הארץ, יוכלו להרגיע את נפשם הודות לצפייה ב"שלטון החוק".

סרטו התיעודי של רענן אלכסנדרוביץ', שהוצג אמש לראשונה במסגרת התחרות התיעודית המקומית של פסטיבל הקולנוע בירושלים, יצא לחקור את תפקידה של מערכת המשפט הלאומית בכל הקשור לנעשה בשטחים הכבושים, ומגלה שבעצם מעולם לא היה צורך בדניאל פרידמן: לפחות לדברי המסמך הדוקומנטרי הזה, בג"ץ ושאר הגורמים הרלוונטיים עמדו באופן כמעט תמידי בצד רשויות הביטחון, ושירתו או השלימו אותן יותר מאשר פיקחו עליהן. נוסף לכך, הם החמיצו שוב ושוב את ההזדמנות שהיתה להם להשתמש בכוחם כדי לשנות את ההיסטוריה ולו במעט.

תיאוריה זו כבר הוצגה כמה פעמים בעבר, בעיקר בהקשר של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, אם כי דווקא הוא לא מופיע כאן כלל. עם זאת, "שלטון החוק" הוא המסמך התיעודי המקיף הראשון בנושא, ומכאן חשיבותו, מה עוד שאלכסנדרוביץ' נעזר בתחקיר מדוקדק להפליא ובראיונות מעמיקים עם בכירי המשפטנים, ובהם מאיר שמגר ואמנון שטרסנוב, שמפתחים עמו דיון מחכים ברמה הגבוהה ביותר.

הדרך שבה מציג אלכסנדרוביץ' את הראיונות מזכירה את סרטיו של ארול מוריס, ובעיקר את "ערפל מלחמה" על אדריכל מלחמת ויאטנם, רוברט מקנמר'ה. בדומה ליצירה המהוללת ההיא, גם "שלטון החוק" מדיף ריח של מגמתיות יתר והתנשאות על המתועדים. ההבדל הוא שבניגוד לעמיתו האמריקאי, הבמאי הישראלי נעדר כל שמץ של אירוניה או מידה של ענווה, והסרט נפוח מחשיבות עצמית. לפיכך, מאיר עיניים, יסודי ומרתק ככל שיהיה, הוא גם מעורר בצופה עוינות ורתיעה כלפי יוצרו.

לפני הקרנת הסרט היו שמועות על כך שצפויות במהלכו תקריות ואולי גם קטטות, שכן כמה מן המרואיינים בו, לפי הדיווחים, לא היו שבעי רצון מן התוצאה. מהומה כזו אולי תתרחש בעתיד, אבל לפחות אמש, הקרנת "שלטון החוק" עברה בשלום.

מתוך הסרט "הדמעות של עזה" (יח"צ)
נצלני להחריד ומגמתי. מתוך "הדמעות של עזה" (צילום: יח"צ)

כך היה גם במקרה של "הדמעות של עזה", סרטה התיעודי של הנורווגית ויבקה לוקברג שעוקב אחר השלכות ההפצצות הישראליות ברשות הפלסטינית בצורה שחוצה את הגבול בין תעודה ותעמולה. זוהי יצירה אפקטיבית, אך היא חד-צדדית ובעיקר נצלנית להחריד: בין השאר, היא נהנית להציג שוב ושוב תקריבים על גופותיהן המדממות של תינוקות, מה שהופך אותה ממש לפורנו של פוליטיקה.

בעת הקרנת הסרט בפסטיבל סלוניקי האחרון, טענו כמה גורמים בתעשיית הקולנוע הישראלית שנכחו במקום כי התמונות המוצגות בו הן זיוף. אמש חלפה ההקרנה דווקא בנעימים ואף הסתכמה במחיאות כפיים, אולי מפני ש"הדמעות של עזה" הוצג באולם קטן, ביום חול ובשעת בוקר רגועה, והנוכחים שבחרו להגיע לצפות בו מלכתחילה אינם מסוג האנשים שקוראים בוז לסרטים מסוג זה.

שריקות בוז בפסטיבל קולנוע זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו, אבל "הדמעות של עזה" גם אינו ראוי לתרועות: מניפולטיביות כזו ופורנוגרפיה כזו מוציאות שם רע לעשייה התיעודית כולה ומנטרלות ממנה את העוקץ, בלי קשר לנושא שלשמו מגייסים אותן.

מתוך הסרט "אורחים לרגע" (אתר רשמי)
מבריק וכיפי. מתוך "אורחים לרגע" (צילום: האתר הרשמי)

גם בגזרה העלילתית לוהט, ואמש הוצג בתחרות הישראלית אחד הסרטים המקומיים הטובים של השנה. מדובר ב"אורחים לרגע", עבודת הביכורים של מאיה קניג, בת זוגו של גור בנטביץ', שגם מככב בו ומבסס את מעמדו כאיש הכי מגניב בתעשיית הקולנוע המקומית.

בנטביץ' מגלם מעין לוזר מזדקן, מהסוג המוכר לנו היטב מקולנוע האינדי האמריקאי, שנאלץ לפרוש חסות על בתו דווקא בזמן מלחמת לבנון השנייה. בכך, מתמקם "אורחים לרגע" כאחד הסרטים הישראליים הראשונים המתרחשים בתקופה טעונה זו, אבל הייחוד האמיתי שלו הוא אחר: בניגוד לרוב היצירות המקומיות, בטח אלה שהוצגו בתחרות, הוא מצחיק ועצוב, אבל אין בו אירוניה פטרונית או מלנכוליה מייאשת. קניג מלאת אהבה לגיבורים שלה, והצופים מתאהבים בהם ובסרט כולו גם כן.

בהתאם לזאת, "אורחים לרגע" יכול להיות להיט מסחרי קטן, אם רק ישווק נכון ויופץ כהלכה (כרגע עוד אין לו מפיץ). באמת שאין לנו עודף בסרטים מבריקים אך כיפיים, שצובטים בלב ובכל זאת משאירים טעם טוב בפה, כך שאפשר לקוות כי למרות אופייה העצמאי, דרמה קומית זו לא תלך לאיבוד. היא מסוג היצירות שבסופן אתה מאחל כי כמה שיותר מחברייך יראו אותם, כי גם להם מגיע ליהנות.

מתוך הסרט "אוסטרליה שלי" (יח"צ)
הפולנים שבקהל שכחו להתלונן והתמוגגו. מתוך "אוסטרליה שלי" (צילום: יח"צ)

סרט נוסף שהוצג במסגרת התחרות הוא "אוסטרליה שלי" של עמי דרוזד. בדומה למתחרים רבים אחרים, זוהי יצירה ישראלית אבל היא כמעט לא דוברת עברית; וגיבורי הסרט היהודים-פולניים דוברים בו את שפת אמם. בתחילת הדרמה אנו חוזים בהם במולדתם, ומגלים כי הם מתכננים להגר לאוסטרליה.

הדבר מעורר תהייה כיצד ייתכן כי סרט ישראלי צנוע בהפקת ערוץ 1 גייס מספיק תקציב כדי לצלם במולדת הקנגורו, ואז מתחוורת התשובה: מתברר כי אם המשפחה הוליכה שוללה את ילדיה, ובעצם היא לוקחת אותם לקיבוץ, ואת זה כבר אין בעיה לשחזר באמצעים כלכליים מוגבלים.

אמנם הדלות של "אוסטרליה שלי" בולטת כבר מהדקה הראשונה שלו, והוא כה מיושן עד שאפשר בקלות לטעות לחשוב כי הוא נעשה בשנות השמונים בין "רובה חוליות" ל"הקיץ של אביה". אבל גם בסיכומן של כל ההסתייגויות הללו, חייבים להודות כי הדרמה הזו פשוט עובדת: היא מעניינת, נעימה לצפייה, מרגשת לפרקים ובעיקר משתמשת בחומרים נדושים כדי להציג סיפור שטרם סופר.

גם במקרה זה, שיווק נכון יכול להפוך את הסרט להצלחה מסחרית יחסית, בעיקר בקרב יוצאי פולין (אלה מהם שישבו באולם התמוגגו הרבה יותר מכפי שמותר לפולנים). כדי להבטיח זאת - והדבר לא נאמר בציניות - רצוי לשנות את שמו המטעה ל"פולניה שלי" או למשהו בסגנון.

הגר בן אשר עם ישי גולן בסרט "הנותנת" (יח"צ , ורד אדיר)
בעיטה בישבן הדשן של הבורגנות וגם זה לא מעט. מתוך "הנותנת" (צילום: ורד אדיר)

במסגרת התחרות התקיימה גם הקרנת הבכורה המקומית של "הנותנת", סרט הביכורים של הגר בן אשר, שבו צפיתי כבר בפסטיבל קאן. למרות ההערכה לנועזות וחומרת הסבר האמיתיות של הבמאית, אני סבור כי זוהי יצירה מאכזבת וריקה, שקיים בה פער מתריס בין היומרה ובין הביצוע.

עם זאת, הערכתי כלפיו גדלה לאחר שחזיתי בכמה דודות ירושלמיות מתחסדות וליברליות-לכאורה מלינות על הפרובוקטיביות המינית שלו בתוקפנות ובזלזול, שמסתירות ככל הנראה מבוכה. בן אשר אולי כלל לא התכוונה לכך, אבל לפחות בהקשר הישראלי, "הנותנת" מתגלה כבעיטה בישבנה הדשן של הבורגנות, וגם זה משהו.

פסטיבל ירושלים 2011: המדריך המלא

פסטיבל ירושלים 2011: בלה טאר בראיון מיוחד

פסטיבל ירושלים 2011: כל הכתבות