ה-18 במאי האחרון היה היום הסוריאליסטי בחייו של הבמאי בן צייטלין: רק כשנה קודם לכן הוא הסתובב תחת השמש הקופחת של לואיזיאנה, אכול עקיצות יתושים ומרושש לחלוטין בניסיונו להוציא לפועל פרויקט קולנועי שאיש כמעט לא נתן סיכויים להצלחתו, והנה הוא מוצא עצמו מציג את הסרט הזה, "חיות הדרום הפראי" (מסוף השבוע באקרנים בישראל), בתנאים הפוכים לחלוטין. עטוף טוקסידו ופפיון, עומד במרכז אחד מן התיאטראות המהודרים והממוזגים של פסטיבל קאן, ומוקף הערכה מכל עבר.
בהתאם לכך, מיד עם עליית כותרות הסיום, ניתן האות למה שיתגלה בסופו של דבר כסטנדינג אוביישן המרשים במהדורה זו של הפסטיבל. הקהל קם על רגליו ומחא כפיים ממושכות לקולנוען ולחזון שלו. "חיות הדרום הפראי" הגיע לקאן נישא על גלי ההוקרה שקיבל כמה חודשים קודם לכן בפסטיבל סאנדנס, ובריביירה ביסס את מעמדו כאחד הסרטים הגדולים של 2012. ברגעים הללו, מי זכר בכלל כי הפרויקט הזה התחיל מאפס והצליח כנגד כל הסיכויים? צייטלין לא שכח זאת לרגע. גם בתוך השאון, עדיין היה יכול לשמוע את עצמו ממלמל "זה כל כך מוזר מה שקורה פה עכשיו".
ציטליין חושף בפני את תוכן המלמול הזה יום לאחר מכן, בעת שאני פוגש אותו באחד מחופי הריביירה עם קבוצה מצומצמת של עיתונאים מרחבי העולם. כוס שמפניה אחת שמוגשת במקום עולה כמו תקציב ההסעדה של הסרט כולו, וזו מבחינתו הזדמנות נוספת להצהיר בשעשוע מהול במבוכה, עד כמה כל מה שקורה לו ברגעים אלה כל כך שונה מנקודת ההתחלה.
אז איך בעצם התחיל אותו מסע של הסרט, שיגיע בסוף השבוע הקרוב לאקרנים בישראל כשבאמתחתו שלל פרסים מסאנדנס ומקאן וגם הצלחה קופתית נאה בארצות הברית, וצפוי בהמשך השנה לקבל גם שלל מועמדויות לאוסקרים?
"חיות הדרום הפראי": הטריילר
בשלהי העשור הקודם, עזב צייטלין את עיר הולדתו ובגרותו, ניו יורק, ונחת בלואיזיאנה. הוא יצר שם סרט קצר בשם "Glory at Sea", שעסק בהתמודדות עם הוריקן קתרינה, ועשה זאת בצורה שתבשר על המשך דרכו בשילוב בין ניסיון לתאר את המקום והזמן המסוימים שבהם העלילה מתרחשת, ועם זאת לבנות גם מיתולוגיה על-זמנית ומנותקת מן המציאות.
צייטלין לא היה יכול ליהנות מהצלחת הסרט הקצר הזה, שכן בערב הקרנת הבכורה שלו, נפצע בתאונת דרכים. כיוון שלא היה לו ביטוח בריאות, מצא עצמו שקוע בחובות, בלי כסף לטפל בעצמו, ולכן מן הסתם גם בלי דרך לכלכל את עבודתו הקולנועית הבאה.
אך אז הגיעה קרן Cinereach, שכל כך התלהבה מסרטו הקצר של צייטלין, עד שהחליטה להעניק לו את כל התמיכה הדרושה כדי לממן את הפרויקט הבא שלו. העובדה שדווקא הם תרמו לו היתה חשובה במיוחד, שכן מדובר בגוף יוצא דופן בנוף הקולנועי האמריקאי: מוסד ללא כוונות רווח, שהמטרות שלו חברתיות בלבד, ואין לו שום אינטרסים כלכליים. לכן, נתנו לו יד חופשית להגשים את שאיפותיו האמנותיות, בלי לנסות לאזן אותן במהלכים שיגדילו את הפוטנציאל המסחרי של התוצר.
השאיפות הללו היו להציג שילוב לא מקובל יחסית לקולנוע האמריקאי בין מציאות ופיוט כדי לתאר את סיפורה של ילדה בת שש בשם האשפאפי, המצליחה לשרוד את תלאותיה הפיזיות והנפשיות הודות לתושייה הבלתי רגילה שבה ניחנה ולכוח הדמיון שלה, שבין השאר בורא את היצורים שבשם נקרא הסרט; להשתמש בתקציב של 1.5 מיליון דולר בלבד כדי לעשות זאת, אף כי הפקה שכזו אמורה בעיקרון לעלות הרבה יותר; להוציא אותה לפועל עם צוות של שחקנים לא מקצועיים בלבד; ולצלם זאת במעמקי לואיזיאנה, מקום שתנאי השטח הסוערים, הבוציים והלא צפויים שלו היו מאתגרים גם יוצרים מנוסים ומתוקצבים הרבה יותר.
אז למה צייטלין התעקש לצלם את הסרט דווקא שם? "האמת היא, שתיכננתי לעזוב את לואיזיאנה אחרי הסרט הקצר שעשיתי באזור", הוא מתוודה. "אבל אז הרגשתי שאני פשוט לא מסוגל להתנתק מהמקום. חשתי את עצמי ממוגנט לגמרי, ובעצם 'חיות הדרום הפראי' נולד מתוך הניסיון להבין מה מקור המגנוט הזה. התחושות האלה והתהיות הללו לא היו רק מנת חלקי הכרתי שם רבים שחשבו להגר מהאזור בעקבות ההוריקן, אבל משהו בתוכם מנע מהם לעשות זאת. הם פשוט לא היו מסוגלים לעקור את עצמם מהשורשים בלואיזיאנה, כאילו שהיתה איזושהי רוח שסחפה אותם אחורה, בחזרה לתוכה. בזה בעצם עוסק הסרט - ברוח הזאת, ברוח שממגנטת אותך אל לואיזיאנה".
בסופו של דבר, הצלחת לענות לעצמך על השאלה לגבי מקורות כוח המגנוט של לואיזיאנה?
"מממ...קשה להסביר, זה עניין של אווירה. יש שם חופש שהוא ייחודי יחסית לאמריקה, וכנראה לעולם כולו. הפתיחות בלואיזיאנה מוחלטת, ואין שיפוטיות בכלל. אתה יכול להיות כל מה שתרצה ולעשות כל מה שעולה ברוחך, וכל עוד אתה כן ואמיתי, יעריכו אותך על זה. חוץ מזה, המקום הזה על הקצה, במובן המלא של המילה. אתה יודע שכל שנייה יכולה לבוא סופה ולהחריב הכל, ובגלל זה מי שבכל זאת נמצאים שם הם ברובם אנשים אמיצים, נחושים ופרועים. האנרגיות שם מטורפות, ועד כמה שהחורבן תמיד עומד באוויר, מלבבת פריחה עצומה".
נוסף להחלטה לצלם בלואיזיאנה, גם הבחירה בשחקנים לא מקצועיים הוכיחה את עצמה. הדברים אמורים בעיקר לגבי מי שמגלמים את שתי הדמויות הראשיות: קוונז'יין וואליס כילדה ודוויט הנרי כאביה.
הנרי נשלף לגמרי במקרה: הוא בכלל היה בעל המאפייה שמול הבניין בו ערך צייטלין אודישנים. מדי בוקר הבמאי וצוותו היו קונים ממנו מאפים לפני שבחנו שחקנים לדמות, ואז אמרו לעצמם שבעצם, איש לא יתאים יותר ממנו לתפקיד. הוא סירב שוב ושוב להצעתם הלא נדיבה, ורק לאחר מסע שכנועים ארוך נעתר לבקשתם.
וואליס, מצדה, הגיעה לבניין שמול אותה מאפייה לאחר שלא פחות מארבעת אלפים ילדות אחרות כבר נבחנו לתפקיד הראשי, והותירו את צייטלין אדיש. היא, לעומת זאת, הסעירה אותו "המפגש איתה היה מטלטל", מספר הבמאי. "היא לא אחת מארבעת אלפים, היא אחת במיליון. אני משוכנע שגם אם היינו בוחנים עוד אלפי ילדות אחריה, לא היתה מגיעה מישהי כמוה, וזה היה לי כל כך חשוב, כי מראש ידעתי שכל הפרויקט הזה ייפול על הכתפיים של הגיבורה, ולכן אסור היה לי להתפשר".
איך הבנת שקוונז'יין היא האחת?
"תשמע, היא באה וביצעה סצינה שארבעת אלפים ילדות ביצעו לפניה, ועשתה זאת בצורה שונה לגמרי מהן, והאמת שגם שונה מהתסריט. אפילו שהיתה רק בת חמש בזמנו, היא הצליחה לתת לו פרשנות משלה. לפניה, כולם היו כל כך מתחנחנות, אבל היא היתה קשוחה להפליא. נתתי לה לעשות את הסצינה שהילדה מפצירה לאביה החולני לקחת את התרופות, והיא פשוט עמדה מולו, ואפילו שהוא צרח עליה, לרגע לא רעדה ולרגע לא הפסיקה להישיר בו מבט ולהגיד לו בתקיפות ובקור רוח 'קח את התרופה!'. היא לא זכרה את השורות שלה באותו יום, היא שכחה אותן גם במהלך הצילומים, היא שיגעה אותי, אבל זה לא שינה, כי היה בה כוח מדהים. היא גם לא היססה להתעמת איתי בעורמה ובגרות. פעם אחת ביקשתי ממנה שוב ושוב לעשות משהו והיא לא הסכימה, ואז שאלתי אותה למה והיא ענתה לי 'כי זה לא מתאים'. ככה היא, ילדה בת חמש שיודעת טוב יותר מכולם".
למה מלכתחילה בחרת לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים? גם רוב במאי האינדי היו פשוט מלהקים את מורגן פרימן לתפקיד האופה וזהו.
"אני חושב שלרוב גם לא היתה ברירה, כי בדרך כלל בשביל להשיג מימון לסרט עצמאי אתה צריך איזשהו כוכב מושך קהל בחלון הראווה שלו. כאן, לעומת זאת, קיבלנו הרי את המימון מסינמה ריץ', שמתעניינים ביצירתיות ולא ברווח, הבינו את המנטליות שלי ועודדו אותי לקחת סיכונים משוגעים בלי שום אופק להחזרת ההשקעה. הם ידעו שאני אוהב לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים, כי ככה עשיתי כבר בסרט הקצר שלי, שבו פשוט שוטטתי בלואיזיאנה וליהקתי את מי שנקרה בדרכי. לקחתי אז חצי מלקוחות הבר שנהגתי לשתות בו. אהבתי את התהליך הזה אז ואני אוהב אותו גם עכשיו, כי הוא מתגמל. מבחינתי, העבודה עם השחקנים הלא מקצועיים היא שיתוף פעולה אותנטי, מלא ובעיקר הכרחי. מילא, אם הסרט היה מבוסס על חוויה אישית שלי, אבל הוא עוסק בחוויה קולקטיבית ולכן אני זקוק לאחרים. אני לא יודע מה זה להיות אבא לילדה, אבל דוויט הנרי כן יודע, והוא לימד אותי ויחד הצלחנו לבנות את הדמות שלו. לא הייתי מצליח לעשות את 'חיות הדרום הפראי' בלי עזרת הצוות המקומי".
מעבר לסיפור המעניין שמאחורי הפקת הסרט, יש גם הרבה על מה לדבר בכל הקשור לסגנון שלו. יהיו כאלה שיאהבו את "חיות הדרום הפראי" יותר וכאלה שיאהבו אותו פחות, אבל כולם יסכימו כי מדובר בחוויה קולנועית ייחודית כה ייחודית, שקשה להגדיר אותה במילים.
אני בכל זאת מנסה, ואומר לצייטלין כי הסרט נראה כמעין שילוב של מוריס סנדק ושל מרק טווין. בתגובה, הוא אומר כי ההשוואה לכל אחד מהם מקובלת עליו לחלוטין.
"הסרט אכן מזכיר את סנדק במובן מסוים", הוא אומר. "אני מתכוון לכך שבדיוק כמו אצלו, גם פה יש כבוד כלפי הדמיון של הגיבורה. אנחנו לא מתנשאים ובאים ואומרים 'הא, זאת רק פנטזיה של הילדה', אלא מתייחסים לכל מה שעובר לה בראש כפיסת מציאות. אצל סנדק, יצורי הפרא הם חלק אינטגרלי מן הקיום הממשי, וכאלה הן גם חיות הפרא אצלי. למעשה, מלכתחילה כיוונתי לכך שהכל יצולם מנקודת המבט של הגיבורה, כאילו שאנחנו עושים סרט תיעודי עליה, ושהמצלמה תגיב להתרחשויות בגובה העיניים של הילדה, ומן הפרספקטיבה שלה".
ובאיזה מובן הוא מזכיר את מרק טווין?
"במובן הזה שהגיבורה רואה את עצמה כמעין גיבורה עממית, כמו הקלברי פין, ובאמת רציתי שלסיפור יהיה איכות מיתולוגית, כמו שיש אצל טווין. משפט המפתח שהגיבורה כל הזמן אומרת שהיא רוצה שיגידו עליה זה 'היה היתה האשפאפי', וזה בדיוק מסוג המשפטים שבהם פותחים סיפורי אגדה עממיים. אולי בגלל שההורים שלי פולקלוריסטים, מאז ומעולם רציתי ליצור קולנוע פולקלוריסטי סרטים שמרגישים כאילו מישהו יושב מסביב למדורה ומעביר הלאה סיפור ששמע, וכך זה הולך ומתגלגל. הגיע הזמן שיהיה כזה סוג של עשייה בארצות הברית. הוליווד ניכסה לעצמה את המונופול לספר סיפורים, אבל זה לא יכול להיות ככה. זה לא הגיוני שאנשים עם כל כך הרבה כסף יהיו מי שיציגו את המעללים של רובין הוד. צריך שרובין הוד עצמו יעשה זאת. ראינו די ויותר תוצרים הוליוודיים. הגיעה השעה לקולנוע עממי, וזה עומד לקרות המהפכה תתחיל בלואיזיאנה!".
בדברים שלך יש התייחסות למציאות העכשווית וגם רצון לשנותה, ונוסף לכך, אתה והשותפים שלך להפקה הייתם פעילים בקמפיין למען אובמה ב-2008. אז למה בסרט עצמו אין שום נגיעה אקטואלית, ושום אמירה פוליטית מפורשת?
"זאת שאלה שנשאלתי לא פעם, וזו נקודה שהירהרתי בה רבות לפני תחילת הצילומים. בסופו של דבר, בכוונה תחילה ובמחשבה מעמיקה, בחרתי להעלים מהסרט כל דבר שיכול להתפרש כאמירה פוליטית. לא רציתי לעמוד באיזשהו צד. רציתי לעשות סרט שיהיה שייך לכולם. הרי תמיד ויכוחים על הוריקן קתרינה נגמרים בדיון על בעד ונגד ג'ורג' וו.בוש ובעד ונגד התערבות ממשלתית ובסופו של דבר בימין נגד השמאל, ואני חושב שהטרגדיה באובדן הבית גדולה מכל הדברים האלה, ושייכת לכל הצדדים של המפה. זה לא עניין פוליטי, זה עניין רגשי, ולא רציתי שייצא לי סרט שחצי מהמדינה תרגיש שהוא פועל נגדה. מה עוד, שהוא מתרחש במקום שבו יש אחדות וקבלה מוחלטת, ואין התחשבות בכסף, מעמד, גזע, דת וכל הדברים הללו שמבדלים אנשים".
צייטלין עצמו משתייך למעמד, גזע ודת שונים מאלה של גיבוריו יליד ניו יורק, בן למשפחה אמידה יחסית וכפי שמעיד שם משפחתו, יהודי.
הקולנוען מודע לכך שהשם זהה לרחוב התלאביבי שבו שוכן קולנוע גת. השיחה מתקיימת חודשיים לפני פסטיבל הקולנוע הירושלמי, והבמאי מודע גם כי הסרט יקיים בו את הקרנת הבכורה הישראלית שלו. לצערו, מזהיר צייטלין כבר אז, לא יתאפשר לו להגיע, אבל הוא מודיע כי שותפו להפקה, דן ג'נאבי, יבוא במקומו (מה שאכן קרה). "הייתי רוצה לבוא", הוא אומר, "אבל זה לא תלוי בי. מפיצי הסרט קובעים בשבילי לאן אני הולך ומתי, והעומס נורא. איבדתי שליטה על חיי. כל העסק הזה כל כך משונה. התחלנו אותו בתחנת דלק נטושה בלואיזיאנה, מכוסים בוץ וכתמי שמן, ותראה לאן הגענו".
"חיות הדרום הפראי": מה חשבנו על הסרט לאחר הקרנתו בקאן?
"חיות הדרום הפראי": איך עברה בכורת הסרט בירושלים?
"חיות הדרום הפראי": איפה ומתי רואים?