פסטיבל קאן 2012: כל הכתבות

שליחנו לפסטיבל קאן: נציג ישראלי מכובד, הוליווד מאכזבת ועוד

"המשגיחים" הישראלי כיבד את המעמד, "מחוץ לחוק" ההוליוודי אלים ולא מרשים ואילו הביקורת האיטלקית על "האח הגדול" חלשה. שליחנו לקאן מסכם סופ"ש עמוס שנגמר בגביע אחד

אבנר שביט, שליח וואלה! לקאן

"חשבתי שהיהודים שונאים את הערבים וזהו, לא ידעתי שהם מסוכסכים גם בינם לבין עצמם". בתגלית אנתרופולוגית זו סיכמה הצעירה הצרפתייה שישבה לידי את השוק שגרם לה "המשגיחים", סרטו הראשון של מני יעיש שהוצג אמש (שבת) בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל קאן, במסגרת "שבוע הביקורת" המתקיימת בצד התחרות הרשמית.

את השיעור הזה למדה הצופה המופתעת הודות לכך שיעיש מציג את סיפורם של חסידי ברסלב צעירים, המשליטים טרור על שכונתם הבת-ימית, ומטילים את אימתם על תושביה החילוניים. בין השאר, הם מפליאים את מכותיהם בחבורת נערים ממוצא רוסי המרעישים ברחוב לאחר צאת השבת, מאלצים את אחת משכנותיהם להאריך את חצאיותיה ולא מהססים לתקוף גם אנשים מבוגרים ושוחרי שלום רק בגלל שלא הקפידו לקיים מצוות. כל אלה דמויות וסיטואציות שכאילו נתלשו מכותרות העיתונים בישראל, ובכל זאת טרם זכינו לראותן בסרט תוצרת הארץ, מה שהופך את "המשגיחים" לרלוונטי במיוחד.

אך מעבר לעניין האנתרופולוגי והאקטואלי, יש ל"המשגיחים" גם מעלות אמנותיות. כולן נובעות מסגולת-על אחת, והיא הכנות של יעיש, שלרגע לא מנסה להתנצל, להתחנף או להתיימר, והקול שלו אותנטי וצלול. למשל, כפי שהצהיר בעצמו, הוא היה מאז ומעולם חובב של סרטי אקשן. בהתאם לכך, יותר מכל מקור אחר, הבמאי שואב כאן השראה מן הז'אנר הנחות לכאורה, ועושה זאת בטבעיות ובמיומנות – סצינות המכות פה מלאות אנרגיה וכוח ונהנות גם מן העריכה המתוזמנת להפליא של אסף קורמן.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - זה הזמן לפתרון טבעי וקבוע להתקרחות גברית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
בלי להתנצל, בלי להתחנף. "המשגיחים" (צילום: יח"צ)

נוסף לזאת, לא נראה שיעיש מנסה להגיד משהו כדי למצוא חן בעיני מישהו וגם לא שהוא מעדן את אמירותיו. כבר היו סרטים תוצרת הארץ שנדמה היה כי הופקו אך ורק במחשבה איך לקלוע לטעם האירופאי, אך כאן זו רק התוצאה, ולא המטרה. התסריט של יעיש הולך מתחילתו ועד סופו בקו ברור, מגובש ואישי לחלוטין, שעלול להרגיז הן את הדתיים והן את החילוניים, אך מסרב להתכופף בפני תגובות אפשריות ודובק באמת שלו.

כל זה מגביר את תחושת האמינות של הסרט, דבר שתורמים לו גם תצוגות המשחק המעולות. בין השאר, בולטים רועי אסף כגיבור (עם תפקיד דומה בסדרת הטלוויזיה כדתי-סרסור בסדרה "בלו נטלי"), גל פרידמן כחברו הטוב ורותם זיסמן-כהן כיקירת לבו. בצדם זוהר גם גילי שושן, בעצם בתפקיד עצמו. כל אלה מגבשים דמויות כה חזקות, עד שמתעורר רצון לראות אותם מככבים בפרויקט המשך של "המשגיחים", אולי אפילו בסדרת טלוויזיה שלמה.

למעשה, ייתכן אף שהמסך הקטן הוא האכסנייה ההולמת ביותר לסרט, בעיקר בגלל ערכי ההפקה הנמוכים שלו ובוסריות מסוימת שבאה לעתים על חשבון הליטוש. כך או כך, איפה שלא יוקרן "המשגיחים", ודאי כי יעורר דיון, ובטוח גם כי כדאי יהיה לעקוב בלהט אחר המשך הקריירה של יעיש.

המסך הקטן מחכה לכם. "המשגיחים" (צילום: יח"צ)

נקודה ישראלית נוספת היתה הדרמה "עלייה", שהוצגה במסגרת הצד המכובדת "השבועיים של הבמאים". בסרט לא היו מעורבים מפיקים היושבים בישראל, אין בו שחקנים כחולים-לבנים ולא הושקע בו שקל, אך הוא עוסק בצעיר יהודי-צרפתי השואף לעלות לארץ. למה? פשוט כי מעולם לא הצליח למצוא את עצמו במולדתו ולהתחמק מאחיזתו של אחיו הפושע, והגירה למדינה שמקבלת את פניו בזרועות פתוחות בשל זהותו מסתמנת כמסלול הנוח ביותר בדרך לגאולה.

כיוון שבסרטים תוצרת הארץ עוסקים בדרך כלל במהגרים רק מרגע שהם כבר מגיעים לישראל, מעניין לקבל סוף כל סוף נקודת מבט הפוכה בנושא. נוסף לכך, מסקרן לראות כיצד המדינה המזרח-תיכונית מוצגת בסרט הצרפתי: כמקום משוגע לחלוטין, אך כזה שמציע חופש ומרחב של אפשרויות לתושביו. לסיכומו של דבר, מצחיק קמעה גם לשבת בקאן ולצפות בסצינה שבה אחד מחבריו דוברי העברית של הגיבור משתעשע עם האמירה "יש לך פרצוף תחת", וכיוון שמשפט זה לא מתורגם לצרפתית, להיות כמעט היחיד באולם שמבין את הבדיחה.

אך למרות כל זה, יש לומר כי הרובד היהודי-ישראלי אינו מהותי בעלילה, ואין לו בה נפח דומיננטי. באותה מידה, זה יכול היה להיות סיפור על צרפתי שרוצה להגר לניו-יורק, או על ישראלי שרוצה לעבור לברלין. האזכור של ארץ הקודש נסיבתי למדי, ועיקר הדגש כאן הוא על המתחולל בנפשו של הגיבור, שמנסה לגייס את הכוחות כדי להתחיל בחיים חדשים.

הסרט משכיל לעורר בנו הזדהות עם דמות זו הודות לכמה איכויות שיש בו: סיפור מגובש ומשכנע, בימוי מדויק ומאופק ובעיקר תצוגות משחק מרשימות של פיו מארמי כגיבור ושל אדל האנל הלוהטת כיקירת לבו. לא נראה כי "עלייה" יזכה להפצה מסחרית בישראל, אך הודות למעלות הללו, אפשר לקוות כי לכל הפחות יוקרן בקרוב באחד הפסטיבלים המקומיים.

מובן כי התקשורת הבינלאומית לא הקדישה את תשומת לב לשתי הנקודות הישראליות הללו, כי אם לכוכבים ההוליוודים ששטפו את קאן בסוף השבוע.

בין השאר, הגיעו שייה לבוף, טום הרדי, גאי פירס, ג'סיקה צ'סטיין ומיה וסיקובסקה לפאר את הקרנת הבכורה של "מחוץ לחוק" בכיכובם, שהוצג במסגרת התחרות הרשמית של הפסטיבל. זהו שיתוף פעולה נוסף של הבמאי האוסטרלי ג'ון הילקוט והמוזיקאי-תסריטאי ניק קייב, שיצרו לפני כשבע שנים את מערבון הפולחן "ההצעה". עתה, הם שילבו ידיים כדי ליצור דרמת פשע על אחים הצוברים כוח בעסקי הברחת האלכוהול בווירג'יניה של ימי השפל הכלכלי.

בדומה לעבודה הקודמת של הילקוט וקייב, גם "מחוץ לחוק" מתאפיין באלימות ברוטלית ויצירתית במיוחד – זהו מסוג הסרטים שבהם שפיכת זפת רותחת על גופו של אויבך עוד נחשבת פעולה עדינה יחסית. כמו כן, הוא מתהדר גם בתצוגות משחק טובות – אמנם הדמויות הנשיות כאן מתגלות כפלקטים, אך לאלה הגבריות יש אופי חזק, וצוות השחקנים הזכרי נועץ את שיניו בתפקידים העסיסים. בולט במיוחד גאי פירס כנבל פסיכוטי, כמעט גרוטסקי. לאור האיכות של עבודתו, ובעיקר כיוון שהסרט מופץ בידי מלך האקדמיה הארווי ווינסטיין, זה לא יהיה מפתיע להיתקל בשמו לקראת הכרזת המועמדויות לאוסקר בשנה הבאה.

אך למרות כל אלה, "מחוץ לחוק" לא מצליח להשתחרר מתבנית דרמת הפשע התקופתית, ולא מתעלה מעל רמת פרק סביר של "אימפריית הפשע" או אפילו "מג'יק סיטי". אין בו טון, קצב או שפה משלו, וההתנהלות בו בסך הכל קורקטית ושגרתית. התוצאה מהנה למדי, אך מי שמצפה להתחכך במגע ידו הייחודי של ניק קייב, לא יזכה לכך. אגב, העיתונאים הבריטיים בהקרנה התלוננו על כך שלא הצליחו להבין מילה מבעד המבטא הכבד שאימצו לעצמם השחקנים – תלונה אירונית בהתחשב בכך שאנשי תקשורת אמריקאים נוהגים תמיד לבכות על חוסר הקוהרנטיות בסרטים על הפרברים או הפרובינציה הבריטית.

תנופפו ותחייכו, זה עדיין לא עושה את הסרט מרשים. "מחוץ לחוק", מימין לשמאל: שיה להבוף, ג'סיקה צ'סטיין, טום הרדי, ג'ון הילקוט (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

נוסף ל"מחוץ לחוק", ג'סיקה צ'סטיין הבלתי נלאית תורמת את קולה גם ל"מדגסקר 3", שזכה אף הוא להקרנת בכורה בריביירה, אם כי מחוץ לתחרות. לפרמיירה שלו הגיעו גם רבים משאר המדבבים, ובהם בן סטילר, כריס רוק, דיוויד שווימר, ג'אדה פינקט-סמית ואחרים. כל אלה ודאי שמחו מן התגובות הנלהבות שעורר המוצר ההוליוודי חסר היומרות – הוא אפילו נהנה מביקורת משתפכת בליברסיון, הסמל התקשורתי של העילית האינטלקטואלית הנפוחה בצרפת.

כל אלה היו יכולים להתחכך גם בשון פן, שהגיע לקאן כדי לגייס כספים למען שיקומה של האיטי וניצל את המעמד כדי לתקוף את העולם על כך שנטש את המדינה המרוסקת, ובמי שעורר את ההתרגשות הגדולה ביותר בתקשורת המקומית של העיר ומכולם היה מי שהגיע לכותרות העיתונים שלה – רוברט דה-נירו, שכיבד בנוכחותו את הקרנת הגרסה המחודשת של "היו זמנים באמריקה" הקלאסי בכיכובו.

מן הקצה השני של הקולנוע האמריקאי הגיע "Beasts of the Southern Wild", שהוצג ב"מבט מסוים", המסגרת השנייה בחשיבותה בפסטיבל בצד התחרות הרשמית. הסרט הגיע לריביירה כשהוא נישא על גל של תגובות נלהבות בעקבות הקרנתו בפסטיבל סאנדנס האחרון, שם הוגדר כאחת מיצירות האינדי המיוחדות והסוחפות של השנים האחרונות.

ההיסטריה סביב המוצר המדובר רק התגברה בקאן, שכן הוא זכה לסטנדינג אוביישן ארוך בסיום הקרנת הבכורה שלו, ולאחר מכן התכבד בגל של ציוצים וביקורות נפעמות, כולל כאלה שהגדירו אותו כסרט הטוב בפסטיבל עד כה ובכלל כאחת מן היצירות הקולנועיות המרשימות של השנים האחרונות. על מה כל המהומה? הבמאי הטירון בנא צייטלין יוצר כאן משהו שבאמת טרם נראה בקולנוע האמריקאי. קודם כל, הוא נוקט במהלך שיוצרים בני עמו משתדלים להתרחק ממנו כבר מאה שנה, ונודד עם מצלמתו לאזורים המרוחקים של ארצות הברית – אי שם במורד נהר הדלתא, במקום שבו חיה קהילה המנותקת לחלוטין מן המציאות שרוב האמריקאים מכירים, ובין תושביה גם אב חד-הורי וגוסס ובתו בת השש. אין להם כלום, אבל בזכות הדמיון העשיר של הילדה, יש להם הכל.

אם לא די בכך, צייטלין גם בחר לעקוב אחר דמויות השוליים הללו דרך שילוב נדיר יחסית לקולנוע האמריקאי: מפגש בין ריאליזם אנתרופולוגי לסוריאליזם פיוטי, שיוצר מעין התכה בין "קר עד העצם" ו"ארץ יצורי הפרא", או בין "טום סוויר" ו"הסיפור שאינו נגמר". הדבר מוביל לתוצאה חזותית מעניינת ויוצאת דופן, שצייטלין מעצב בווירטואזיות. נוסף לכך, הסרט גם נהנה מתצוגת משחק פנומנלית של קוונזנה וואליס בתפקיד ראשי.

עם זאת, דווקא מה שמקנה בתחילה לסרט את ייחודו, מכשיל אותו: הניסיון למקם את העלילה עם רגל אחת במציאות ורגל אחרת בפנטזיה לא עולה יפה, ובסופו של דבר שתי הרגליים רק מסתבכות זו בזו, ונראה שהוא היה מרגש או מרשים יותר לו היה בוחר להישען רק על אחת מהן. לפיכך, גם אם זו יצירה שקשה להתעלם ממנה, הסערה סביבה מעט מוגזמת. כך או כך, הצופים בישראל יוכלו לשפוט אותה ככל הנראה כבר בקרוב, שכן היא תוקרן כמעט בוודאות בפסטיבל ירושלים שביולי.

במהלך סוף השבוע, גם ארבעה סרטים תוצרת אירופה הספיקו להיחשף במסגרת התחרות הרשמית. קודם כל, היה את פרי יבולו החדש של מתיו גארונה. לאחר שתקף את המאפיה הנפוליטאנית בסרטו "גומורה", שזכה כאן בפרס הגדול של חבר השופטים לפני ארבע שנים, בחר הבמאי האיטלקי להתמודד עם נושא אימתני לא פחות – עולם תוכניות המציאות. הוא עשה זאת בדרמה שבהתאם לנושא מתכנה בפשטות "ריאליטי", ועוסקת בסוחר דגים מנפולי החולם להיכנס לגרסה האיטלקית של "האח הגדול". ככל שהחלום הולך ומתרחק, כך גם הולכת ואובדת שפיותו. בשעה שבישראל יש הטוענים כי השתתפות בתוכניות מסוג זה גורמת לבעיות נפשיות, הרי שכאן אנו לומדים כי הפרעות שכאלה עשויות להתעורר רק מעצם הרצון לקחת בהן חלק.

זהו מן הסתם נושא נפיץ, אך גרונה לא משכיל להפיק את המיטב מן הפוטנציאל שלו. הסרט מצולם יפה, אך הוא נהיה צעקני, צפוי, משעמם ומובן מאליו מרגע לרגע. אין בו שום אמירה או עניין, ונראה גם כי העלילה נגמרת דווקא במקום שבו היתה צריכה להתחיל. למעשה, הממד המסקרן היחיד בו טמון בזהות השחקן הראשי, אנילו ארנה.

הצגה קצרה של הסרט, לדוברי איטלקית

כוכב הסרט זכה לשבחים רבים ומוצדקים על עבודתו הכריזמטית כאן, אך לא היה יכול לשמוע במו אוזניו את מחיאות הכפיים לעברו מסיבה פשוטה אחת – הוא מרצה מאסר בכלא האיטלקי, מקום מגוריו בעשרים השנה האחרונות. גרונה גילה אותו עת הופיע בתיאטרון של המוסד, ובית המשפט אישר לו לקבל חופשה כדי להשתתף בצילומים, אך לא כדי לחגוג בריביירה. גופים המחלקים פרסים אוהבים גימיקים, ולכן זו לא תהיה סנסציה אם ארנה יקבל בקאן את הפרס לשחקן הראשי הטוב ביותר, ויידרש לחגוג את הזכייה מאחורי הסורגים: אירוע חריג בכל קנה מידה, גם ביחס להיסטוריה עמוסת התקדימים של הפסטיבל.

שלושת הסרטים הנוספים היו "גן עדן: אהבה" של אולריך זיידל האוסטרי, "מעבר לגבהות" של כריסטיאן מונג'יו הרומני ו"הציד" של תומס וינטרברג הדני. בדומה ל"ריאליטי", גם הם עוררו תגובות מעורבות ובסך הכל הותירו את התחושה כי בתום סוף השבוע, עדיין לא נמצא הסרט הגדול באמת של התחרות וזה שירוץ עד הסוף בדרך לדקל הזהב.

מחכה לכוכב שנמצא מאחורי הסורגים. מתיאו גארונה (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

קצרה היריעה מלפרט באופן שלם ומדויק אפילו חצי מכל מה שקרה בריביירה בסוף השבוע האחרון, אך בכל זאת יש לציין הד נוסף לאמירה של הבמאי המצרי יוסרי נסראללה, לפיה לא היה רוצה שסרטו "אחרי הקרב" יוקרן בישראל. יום לאחר הצהרה זו, בשישי, תוכנן לוואלה! תרבות ראיון עם הכוכבים הצעירים של הדרמה – מינה חלבי ובאסם סמרה. זה היה מפגש שתוכנן מבעד מועד, אך הנחתי שהוא יבוטל ברגע האחרון באיזשהו תירוץ – הרי מניסיון, בעת שמדובר במרואיינים המגיעים מאזורי מתיחות עם ישראל, ככל שהם רכים יותר בגיל, כך גם קטן הסיכוי שיישבו איתך לשיחה. ברגע האמת, התברר כי השחקנים אכן דפקו ברז. לדברי אשת יחסי הציבור של הסרט, הסיבות לכך היו שסמרה פשוט "נעלם" וחלבי סתם התעייפה, ביקשה לסיים את היום מוקדם ולמחרת כבר טסה חזרה. "אני לא יכולה להכריח אותם", היא התנצלה, והוסיפה כי "מה לעשות, לא כולם תמיד מדברים עם כולם".

אך יש בקאן מקום שבו כולם כן מדברים עם כולם, לפחות לפעמים. זהו פאב הספורט האירי, המקום בו התכנסו בליל אמש (שבת) מאות מן הנוכחים בריביירה שוויתרו לרגע על הקרנות סרטים כדי לצפות בהקרנת גמר ליגת האלופות - מעמד שבאופן מסורתי כמעט תמיד נופל על זמן הפסטיבל. בתחילה, המשחק בין צ'לסי לבאיירן הזכיר מעט סרט איכות מייגע במיוחד, כזה שכלום לא קורה בו ואתה יודע שתצטרך לחכות 120 דקות כדי לצאת ממנו. אך אז הגיעה הדרמה הבלתי תיאמן בסיום, והמחישה שוב מדוע גם עכבר הקולנוע הגדול ביותר יודה כי בסופו של דבר, ההתרחשויות על הדשא יכולות להתעלות על דמיונו של התסריטאי היצירתי ביותר. אחרי הכל, ראינו בימים האחרונים שלל סיפורים על נסים ונפלאות, אבל אף אחד מהם לא היה פנטסטי כמו ניצחון אנגלי על הגרמנים בפנדלים.

פסטיבל קאן 2012: כל הכתבות והדיווחים
שליחנו לקאן ממשיך לעקוב: השערוריה המצרית-ישראלית
פסטיבל קאן 2012: ממשיכים לעקוב גם בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully