פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל ירושלים 2012: מערבון הספגטי-בורקס הראשון

      "בלדה לאביב הבוכה" נסיוני ומעניין, סרט שואה יוצא דופן, סרט פעולה ברוטלי והדור החדש של סרטי המלחמה הישראליים נפתח: אבנר שביט עם דיווח מקיף מפסטיבל ירושלים

      אמנם רק יומיים וחצי עברו בפסטיבל ירושלים, אבל כבר הוקרנו בו ארבעה משבעת הסרטים שמשתתפים בתחרות העלילתית הישראלית, במה שהתחוור כסוף שבוע מתיש אך גם מספק למדי.

      הסרט שפתח את התחרות ביום שישי, "בלדה לאביב הבוכה" פרי עטו של בני תורתי ("כיכר החלומות"), התגלה גם כמשונה בה. ובכלל, עד כמה שפנתיאון הביזאריות של הקולנוע הישראלי לדורותיו גדוש, בכל זאת הוא משכיל להיכנס אליו מיידית ולמצוא בו מקום של כבוד.

      הסיבה לכך אינה העלילה של הסרט, שהיא דווקא שגרתית למדי – סיפורה של להקת מוזיקה מזרחית שורשית המתאחדת לאחר שנים רבות כדי לקיים את משאלתו של מנהיגה הגוסס. הסיבה היא שתורתי מציג את הסיפור הזה באמצעי המבע של סרג'יו ליאונה, ויוצר בכך את מערבון הספגטי הישראלי הראשון. הכל כאן מתנהל כמו ב"היו זמנים במערב", רק שבמקום המערב הפרוע, זירת ההתרחשות היא שטח הפקר בגליל, ובמקום בוקרים, הגיבורים הם נגני עוד.

      מתוך "בלדה לאביב הבוכה" (יח"צ , אייל פישר)
      אקספרימנט מרשים. "בלדה לאביב הבוכה" (צילום: יח"צ)

      בתרגום העברי הזה, תורתי הולך עד הסוף ונצמד ככל יכולתו לאייקונים ולקונבנציות של הז'אנר, וזה מוביל למעמדים שכל אחד מהם מוזר יותר ממשנהו. הסרט מתחיל בסצינה שבה דודו טסה נכנס למסבאה שבה יגאל עדיקא הוא המוזג ושמעון מימרן מטיל את אימתו בעזרת השפם העצום שאי פעם נראה על המסך הגדול הישראלי; מכאן והלאה הסרט רק נהיה מוחצן ומוקצן עוד יותר, עד שהוא מרוויח ביושר את התואר "מערבון הספגטי עם בורקס" הראשון.

      יש להעריך את תורתי על האומץ שלו ליצור שעטנז שכזה. היו לו כאן את כל החומרים ליצירת מוצר מבדר ופופוליסטי מן השורה: סיפור קלאסי ומרגש ושחקנים אהודים בסדר הגודל של אורי גבריאל וניר לוי, פלוס הופעות אורח של דקלה ואישתאר. בכל זאת, הוא בחר ליצור סרט ייחודי, ניסויי ומאתגר, שמונע בראש ובראשונה מן האהבה האישית והטהורה שלו לקולנוע, ולא משום דבר אחר.

      אך מעוררת הערכה ככל שתהיה, הבחירה של תורתי ללכת כה רחוק מובילה אותו בשלב מוקדם ללכת עם הראש בקיר. זה קורה כיוון שהמניירות המודגשות יתר על המידה של הספגטי מתנגשות עם הזירה והשפה שבהן הסרט מתרחש, עם ערכי ההפקה המוגבלים שלו, ובעיקר עם העובדה שבכל זאת קיים בו ממד של דרמה אותנטית ומרגשת, אבל קשה לה לבוא לידי ביטוי במסגרת כזו.

      מצד אחד, קיים בנו יצר להזיל דמעה לנוכח הסיפור היפה והמוזיקה העוצמתית שמלווה אותו, אך הוא לא מתפרץ כיוון שכל פעם מופיע על המסך משהו שמעורר דווקא אבחת צחוק – דמויות עם שמות כמו "שמעון המנחוס" או "אריה הכריש", אנשים עם שמפים משונים, ארנון צדוק באיפור כבד וכיוצא בזה. "בלדה לאביב" לא החליט אם הוא לוקח את עצמו ברצינות יתרה או לא לוקח את עצמו ברצינות בכלל, ובגלל הריקוד בין שתי החתונות, הוא נופל בין הכיסאות. זהו ככל הנראה סרט הקאלט הגדול ביותר שייצא השנה מן התחרות בירושלים, אך קשה לראות אותו זוכה בה בפרסים חשובים, מגיע לפסטיבלים בינלאומיים נכבדים אחרים או נהנה מהצלחה בקופות.

      מתוך "בלדה לאביב הבוכה" (יח"צ , אייל פישר)
      קאלט, לא מופת. "בלדה לאביב הבוכה" (צילום: יח"צ)

      לאחר "בלדה לאביב הבוכה" הוקרן ביום שישי סרט שונה לחלוטין, מציאותי להכאיב ובעיקר מינורי להחריד. זהו "אליס", עבודת הביכורים של דנה גולדברג, הנקרא בשם גיבורתו – אחות בפנימייה לבנות, שחוטפת מכל הכיוונים. גם ממי שמחכות לה בעבודה, גם ממי שממתינים לה בבית, גם ממי שמצפים לה בין לבין. עוד ועוד ועוד, עד שהיא וגם אנחנו שואלים – עד מתי?

      באופן מפתיע יחסית לעובדה שזהו סרטה הראשון, גולדברג מציגה את הסיפור הזה בצורה נקייה ומדויקת. היא מגלה גם איפוק, אנושיות, חומרת סבר ובעיקר הרבה מחויבות לנושא שלה, לגיבוריה ולמציאות בה הם מתנהלים. כמו כן, הבמאית מיטיבה לנווט את צוות שחקניה המוכשרים והאלמוניים למדי, ובראשם אילנית בן יעקב כדמות הראשית, ודריה שיזף ונטע בר רפאל כשתיים מבנות הפנימייה.

      עם זאת, בתסריט של "אליס" חסר מלכתחילה איזשהו צעד נוסף, שייתן לו מהות ועוצמה אמיתית, והחולשה המובנית הזו מעיבה על הסרט לכל אורכו ומורידה בסופו של דבר מכוחו. זוהי דרמה יפה וחזקה, אך קשה לומר שמשהו ממנה נחרת בזיכרון, ומה שאנו לוקחים מכאן הוא בעיקר השמות של יוצריה וכוכביה, שמתעוררת סקרנות רבה לגבי המשך דרכם.

      אליס (יח"צ)
      עבודת ביכורים יוצאת דופן. "אליס" (צילום: יח"צ)

      אמש (שבת) הוקרנו שני סרטים נוספים, והראשון שבהם, ממש בדומה ל"אליס", עקב גם כן אחר גיבורים במצוקה חברתית. הפעם מדובר ב"חיותה וברל", העבודה העלילתית הארוכה הראשונה של עמיר מנור, המלווה שני קשישים תל אביבים שאיבדו את המעט שהיה להם, ורגע לפני המוות, נותר להם רק זה את זה.

      תבנית סיפורית זו דומה להפליא ל"אהבה" של מיכאל האנקה, הזוכה של פסטיבל קאן האחרון, אך אצל מנור ההקשר החברתי שונה לגמרי: הסיפור של ברל, איש תנועת העבודה בעברו ועדיין סוציאליסט מושבע, אינו אישי אלא לאומי. הוא מגלם בתוכו את חילופי הדורות בישראל, את צביעתה מאדום לכחול ואת דעיכתה של מדינת הרווחה. הטרגדיה האמיתית שלו אינה שנותר לבד ואיבד את כל נכסיו החומריים, אלא שכל מה שהאמין בו נעלם מול עיניו, ועתה נותר לו רק להתאדות גם כן.

      בהציגו את הסיפור הזה, מחדד מנור שתי תכונות שאיפיינו גם את עבודותיו הקצרות: המחויבת החברתית שממש בוערת בו, מתוך רצונו התמים להפוך את העולם הזה לטוב יותר; והטאץ' שיש לו, המעיד על כך שהוא פשוט באמת ובתמים קולנוען אמיתי. כאן הוא גם נעזר בעבודת הצילום היפהפייה של גיא רז ("כלבת"), שכבר מיצב את עצמו כאחד מבעלי המלאכה המוכשרים בדור זה של יוצרים מקומיים.

      חיותה וברל (יח"צ)
      תצוגת משחק מופלאה ומלאת חסד. "חיותה וברל" (צילום: יח"צ)

      אך בצד כל המעלות הללו, "חיותה וברל" סובל מדופי מהותי – מחסור מוחלט בסאבטקסט. לעתים קרובות מדי, במקום להשאיר את הדברים תחת פני השטח, הסרט ממלא כפית גדושה ומבקש להאכיל בה את הצופים, שהבינו גם כך היטב את המשמעות של ההתרחשויות. ממש אין צורך, למשל, בדיאלוג של כמעט עשר דקות לקראת הסיום, שבו הדמויות זועקות בקול את המובן מאליו.

      בעיה נוספת היא שההשפעה ההרסנית וארוכת השנים של חנוך לוין על הקולנוע הישראלי זוכה להמחשה גם ב"חיותה וברל", ויש בו מימד גרוטסקי שהולם אולי את התיאטרון, אך לא עובר היטב במסך הגדול. הכוונה בעיקר לדמויות של הישראלים הממוצעים והצעירים מהם שהגיבורים פוגשים לאורך הדרך. לרוב, ההתנהלות הדוחה של אלה מוגזמת וצעקנית, מה שפוגם במרקם האמין והעדין של הסרט.

      אך בסיכומו של דבר, "חיותה וברל" הוא חוויה קולנועית מרגשת, ומעל הכל כזו שמצליחה להגשים את השאיפה של מנור ולהזיז משהו לקהל. מי שצופה בו, כבר לא יוכל להישאר לאחר מכן אדיש בעת שייתקל בדרכו בקשישים עריריים.

      רוק בקסבה (יח"צ)
      כל דור והחיילים שלו. "רוק בקסבה" (צילום: יח"צ)

      את סוף השבוע חתם אמש "רוק בקסבה", גם הוא סרט ביכורים, במקרה זה של יריב הורוביץ, שביים בעברו פרסומות רבות ובעיקר שלל פרקים בסדרות טלוויזיה, למשל "רביעיית רן". כמשתמע משם הדרמה הזו, היא מתרחשת בשכם, ומתבססת על זיכרונותיו כחייל באינתיפאדה הראשונה.

      בכך נוצר ציון דרך בקולנוע הישראלי: לאחר גל סרטים שנעשו בידי מי שלחמו במלחמת לבנון הראשונה ובשלו לעסוק בטראומה באמצע העשור הקודם, הנה מגיע קולו של הדור שהשתתף במלחמה המאוחרת יותר.

      ככה זה בישראל, כל דור קולנוענים והמלחמה שלו, וזה נכון גם לגבי כל דור שחקנים. פעם היו אלה אלון אבוטבול ושאול מזרחי שהשתתפו בסרטים מסוג זה, אחר כך איתי טיראן ואושרי כהן, ועתה הגיע תורם של יון תומרקין, הנרי דוד, אנחל בונני, יותם ישי ואחרים לגלם את בני דמותם של הורוביץ וחבריו לנשק. יהיו אולי כאלה שיבקשו לבחון אותם לפי עברם הצבאי ולא בהתאם לכישוריהם המקצועיים, אך מבחינה אמנותית טהורה, כולם עושים כאן עבודה טובה.

      עם זאת, בסך הכל "רוק בקסבה" הוא סרט מלחמה סטנדרטי, אפילו מיושן, שקרוב יותר לאחים ברבש מאשר ליוסף סידר. עיקר כוחו בהצגת המבחנים הפיזיים, המוסרים והנפשיים שמחכים לחיילים בשדה קרב, והוא עושה זאת בצורה קורקטית ומאוזנת שבוודאי תזכה אותו בחיבוק חם של דובר צה"ל ובהקרנות בעידודו. קשה לראות אותו נהנה מתהודה יתרה במסגרות אחרות, אך אולי הוא יוביל לרצף של סרטים אחרים על האינתיפאדה השנייה, ובכך תהיה לו חשיבות היסטורית.

      ספורים (יח"צ)
      יוצק תוכן בקלשיאה "סרט חשוב". "ספורים" (צילום: יח"צ)

      היום יוצג במסגרת התחרות העלילתית "המשגיחים", שכבר הוקרן בהצלחה בפסטיבל קאן ובפסטיבל דרום. בינתיים, מתקיימת בירושלים גם תחרות תיעודית, ובה בלט במיוחד "ספורים" של דנה דורון ואוריאל סיני.

      הסרט גובה עדויות מניצולי שואה שמספר קועקע על ידם, ובכך מוצא זווית חדשה ומאירת עיניים להתבונן בנושא שמן הסתם נעשו עליו כבר אלפי יצירות דוקומנטריות. התוצאה לא רק מחכימה אלא גם מרגשת עד דמעות, אך חשוב מכל – היא משכילה להציג לראשונה סיפור שטרם סופר, ועוד רגע, אילולא דורון וסיני התפכחו בזמן, היה מאוחר מדי לספר אותו.

      לכן, "ספורים" יוצק תוכן בקלישאה "סרט חשוב". יש להאמין כי הוא עוד יוקרן בעשרות פסטיבלים יהודיים ברחבי העולם וגם בשלל מסגרות קולנועיות וחינוכיות, והיוצרים שלו ראויים לכבוד זה.

      חיות הדרום הפראי (imdb)
      התקבל במחיאות כפיים. "חיות הדרום הפראי" (צילום: IMDB)

      לסיום, שלושה פכים מן המסגרת הבינלאומית העשירה המתקיימת בצד זו הישראלית. ראשית, "פשיטה" הברוטלי, שהוגדר כסרט הפעולה הטוב של השנים האחרונות, ערך בסוף השבוע את הקרנת הבכורה המקומית שלו, ועורר את התגובות הצפויות – חלק מהקהל כיסה את העיניים ואז יצא במהרה, חלק אחר נהנה מכל רגע וכיבד את הקטעים האלימים במיוחד במחיאות כפיים סוערות. ככה זה פסטיבלי קולנוע – לכאורה עושים אותם כדי לפקוד קוקטיילים מעונבים של סרטים מהוגנים, אבל מי שמבין עניין יודע שהם קיימים כדי לראות אינדונזי אחד דופק לאחר את הראש בקיר.

      גם "חיות הדרום הפראי", סרט האינדי האמריקאי המדובר של השנה, זכה להקרנת בכורה מקומית בפסטיבל, והפעם זה היה בנוכחותו של המפיק – דן ג'נאבי, אמריקאי ממוצא ישראלי, שהתרגש לספר כי סבו נמצא באולם. "איזה חוויה סוריאליסטית זו", הוא אמר, "תמיד סבא שלי היה לוקח אותי לסרטים כאן, ועכשיו אני לוקח אותו פה לסרט שלי".

      לאחר מכן הגיעה ההקרנה, וכמו בכל מקום אחר בעולם, גם כאן התקבל הלהיט במחיאות כפיים. בהמשך לכך התנהל עם ג'נאבי סשן שאלות ותשובות מביך גם בסטנדרטים הנמוכים בדרך כלל של מעמדים מסוג זה, כולל השאלה המופרכת ביותר שאי פעם שמעתי – אמנם הסרט מתרחש בלואיזיאנה של ימינו, אבל כיוון שהגיבורה בת השמונה מכנה את מקום מגוריה "האמבטיה" והיא דומיננטית בו, האם "חיות הדרום הפראי" בעצם מבוסס על "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין? המפיק הנבוך לא ידע כיצד לענות על תהיה זו, אך שמח לספר כי הסרט יזכה בשבועות הקרובים להפצה מסחרית בישראל.

      מלכת ורסאיי (יח"צ)
      מסמך מרתק וחשוב. "מלכת ורסאיי" (צילום: יח"צ)

      ולסיכום, אמש הוקרן בפסטיבל "מלכת ורסאיי" התיעודי, גם הוא אחד מן הסרטים האמריקאים המדוברים של השנה – ובצדק. דרך סיפור אינדיבידואלי על טייקון שאיבד את נכסיו דווקא רגע לפני שעמד בפני הגשמת חזונו המגלומני ביותר, מצליחה הבמאית לורן גרינפילד לומר משהו שנכון לחברה האמריקאית כולה, מן העשירים ועד העניים ביותר בה. מסמך מרתק זה יוקרן כאן שוב ביום רביעי, וזאת עוד אחת מן הסיבות לפקוד את האירוע בשבעת הימים שנותרו לו.

      פסטיבל ירושלים 2012: איזה סרט תרצו לראות גם מחוץ לפסטיבל? דברו על זה בפייסבוק שלנו