על אופוריה ורגישות: כך נראו משדרי הבחירות בערוצים השונים

בסופה של מערכת בחירות די מטורפת הגיע יום שהיה מטורף לא פחות וערב מורט עצבים של מירוץ צמוד, מה שהביא - לפחות בערוץ 2 - לטלוויזיה מבדרת ומקצועית. ה"לאומיות" והיותה המהדורה הגדולה בישראל לא מנעו מחדשות 2 להפגין רעננות ורעב, או לפחות רצון לספק את המוצר הטוב ביותר. כל זה בראשותה של גיבורת הערב, יונית לוי, שניצחה על השידור, על עשרות הפרשנים (לצדה באולפן היו כל העת עמית סגל, רינה מצליח ואמנון אברמוביץ') הכתבים, הפאנל והמרואיינים באופן חד, חכם וקולח, כשרק קומץ פרסומות דל במיוחד מפריע לה מדי פעם.

דווקא ההתחלה היתה בטעם מעט מריר. בשידור המקדים התארחו קרובי משפחה של המתמודדים, אלא שהאיש של בנימין נתניהו היה יוסי כהן, עורך הדין וחברו. לצד אחיו של אריה דרעי, אחותו של משה כחלון, בעלה של זהבה גלאון, בנו של לפיד וכיו"ב - אסופת קרובים חמה שסיפקה כניסה רכה לערב השידור - כהן, שזכור לצופה הממוצע מהתפרצותו בחדשות הלילה לפני כמה שבועות, נראה כנטע זר וכפוי. לא ברור מדוע היו חייבים אותו שם. כלומר כן, צריך נציגות גם לנתניהו, אבל אולי עדיף היה לקושש איזה דודן רחוק או דודה גאה מאשר את הפרקליט שהודה שאפילו לא דיבר עם ראש הממשלה לאורך אותו יום.

אבל מלבד זה, הערב היה מפגן כוח מרשים של חברת החדשות ושל יונית לוי. בפני בנו של לפיד היא הציגה את השאלה הנבונה "אבא שלך הוא אדם שיכול לשבת באופוזיציה?" וכאשר ראיינה את אריה דרעי ממטה הבחירות של ש"ס, שאלה את צחי הנגבי היושב באולפן אם ברצונו לשדל כבר עכשיו את דרעי להמליץ עליהם בפני הנשיא ואיפשרה לשניהם את זמן המסך לעשות כן.

זאת ועוד, לאורך השידור לוי היתה שנונה ומשעשעת במיוחד. "אנחנו מחכים עם יעקב ליצמן על הקו", אמרה בשלב מסוים אחרי תוצאות המדגם, "הוא אמנם לא הגיע לעימות אבל ניתן לו לדבר". "זה היה באלופית", אמרה ליואב גלנט אחרי תשובה מעומעמת, "עכשיו בוא תסביר לי בעברית מה אמרת". או "אתה לא חייב לצעוק כל כך", אמרה בנעימות לגלעד ארדן שקולו פשוט רם מדי. הקו הנינוח שהטוותה לוי השפיע גם על האחרים בשידור. עודד בן עמי ורוני דניאל התלוצצו על הגעתם לשם ועל סידורי החנייה ("כביש מספר 1 היה פנוי ונמל תל אביב שקט"), או המרואיין עופר שלח מ"יש עתיד" שעקץ את עמיתו למפלגה שי פירון, "אני לא מבין אותו גם כשאנחנו יושבים באותו חדר".

למרבה הצער, את החדות הזו של חברת החדשות לא קיבלנו במעברים אל "ארץ נהדרת" - לא בשידור המקדים ולא בשידור החי שאחרי תוצאות המדגם (שכלל גם הוא קטע מוקלט מראש, שיר תמוה של שלומי שבן עם נתניהו, הוא מריאנו כמובן). בזמן שאפילו מזפזופ אקראי לערוץ 10 ניתן היה להתרשם מהאנרגיה האדירה של "גב האומה", אצל "ארץ נהדרת" זו היתה תוכנית די רגילה, בלי יותר מדי מוג'ו אבל נחמדה. היה בה רגע אחד מיושן ומעיק במיוחד, גרסה ללהיט הבלתי נסבל "אול אבאוט דה בייס" שטעמו כבר מזמן סר (כולם עם "אפטאון פאנק", אתם לא יודעים?), אבל מנגד גם שני רגעים חביבים במיוחד - האחד עם נפתלי בנט (ערן זרחוביץ') ששר לזהבה גלאון את "ירושלים של זהב" כשכל המילים מתוקנות למונחי פייסבוק ו-ויראליות, והשני עם נהג המונית אשר בן חורין (יובל סמו) שהתארח לאחרונה בפאנלים של פוליטיקאים במכללות והקשה עליהם בשאלות. באופן מעט אירוני, הקטע הזה הזכיר דווקא את האופן שבו יודעים לצלוב חברי "גב האומה" בפוליטיקאים שמתארחים אצלם. חבל שאי אפשר היה לשלב בין החדשות של 2 להומור של 10.

אפשר היה להריח את אדי התקווה דרך המסך. לאור תחושת האופוריה ששטפה את רחובות פייסבוק וטוויטר, משדר הבחירות של ערוץ 10 היה המקום הטבעי לצרוך את המהפך המתהווה. לערוץ 10, יודע כל ילד, אין מה להפסיד. במאבק מול בנימין נתניהו והליכוד, ערוץ 10 הלך על כל הקופה. לכל גוף תקשורת יש אינטרסים, אבל נדמה שערוץ 10 הפך מגוף מסקר בעל אינטרסים לשחקן מסוקר. איומי הסגירה, ההתקוטטויות המשפטיות, האולטימטומים. כולם התנקזו לערב אחד.

בערוץ 10 קידמו את הערב הזה עם פרומו נוצץ שהציג את קמיל פוקס כגיבור-על. סוג של ג'יימס בונד. "המדגם המדויק" קבע הפרומו שניסה לשכנע את המתלבטים. מעט מיותר כי מי שכבר צופה בערוץ, לא צופה בו בגלל המדגם או בגלל האולפן השקוף (שהציג את משחקי הקואליציה בדרך הכי לא נוחה לצפייה - על רצפת כיכר רבין). הוא צופה בו בגלל הצוות. אם ערוץ 2 הוא הערוץ הממלכתי, ערוץ 10 הוא הערוץ הנושך. הצוות העיתונאי שלא מהסס לשאול את השאלות הקשות. ובלב הצוות: הרביעייה הסודית שהתגבשה בשנים האחרונות. נדב פרי, רביב דרוקר, נדב איל ותמר איש-שלום. הכימיה בין חברי הרביעייה לאורך הערב היתה לא פחות ממושלמת. מילה רדפה מילה, משפט השלים משפט.

העסק קצת נהרס כשהרביעייה נאלצה לתקשר עם גורמים חיצוניים ויצאה מאיזון. פתאום החיוכים של תמר איש-שלום הפכו להיות תכופים והערותיה על הזוגיות שלה ושל נדב איל בלטו יותר משהיו צריכות לבלוט. בתוך כך, פרי ודרוקר (שהיה חד מתמיד) נבלעו בין האורחים השונים ולא הצליחו להוביל את הדיון. ככה זה, לא קל כשמשתפים אחרים.

והיו הרבה אחרים שהשתתפו בערב הזה. כלומר, חוץ מהאורחים בפאנל (והחברים מ"גב האומה" שהיו נקודת אור מענגת בערב - ניגוד מוחלט לתוכנית הבינונית ששודרה ביום ראשון). גם כתבות צבע מיותרות למדי מבית שי שטרן וגיא פינס היו שם. ושמחה בלתי נשלטת של אורלי וילנאי וגיא מרוז במטה כחלון. שמחה בלתי נשלטת שהפכה לתוגה ניטרלית לאחר שהתברר שכחלון סיים עם עשרה מנדטים בערך. אבל זה, קשה להאמין, לא היה החלק הגרוע במשדר. דווקא הפתיח של חלק המדגם היה מטריד. עריכה קצבית שנלקחה היישר מחדרי העריכה של תוכניות ריאליטי (כולל הסלוגן "הבוחר אמר את דברו") והרגישה כעוף מוזר. עם כל המטענים שהוזכרו קודם ועם כל אנשי הצוות המקצועיים, בסוף הערוץ שבחר ללכת על אקטואליה ותחקירים, מידרדר לריאליטי.

כשהגרפים עלו והשעות חלפו, אדי התקווה הפכו לאדי ייאוש. את גלגול העיניים של נדב פרי, שלא הצליח להשלים משפט אחד בלי שנקטע, אי אפשר היה להחמיץ. הוא הגיע רגע אחרי שקובי אריאלי נבח לאורך דקה וקינח בשמחה לאיד על "אווירת הנכאים" באולפן. סגירת מעגל נהדרת עם השוקולד על המטוס והערבים שנעים בכמויות לקלפי. גסיסת ישראל 2015 בשלושה חלקים. וכל זה קרה בערוץ 10, במה שאולי תהיה מערכת הבחירות האחרונה שלו בגלגולו הנוכחי. כמה הולם.

וואן ג'וב, יו הד וואן ג'וב, רוממה. בפעם הראשונה מאז הקמת הערוצים המסחריים בישראל, נראה היה שהנה זה שוב קורה: הערוץ הראשון הופך לרלוונטי. לא בגלל שהוא האופציה היחידה בשלט, לא בגלל שכבר שילמנו אגרה, לא בגלל שהפתיח של ערוץ 2 נראה כמו הריג'קטים של אהרון סורקין, בגלל שבאמת יש לו מה להציע. זה היה רנסנס שנבנה בהדרגה בחודשים האחרונים: השילוב של הנכסים הוותיקים (איילה חסון וגאולה אבן) עם הרכש הנוצץ (יעקב אילון) והאולפן החדיש, הכל הריח כמו אופוריה שגרתית במפלגת שמאל מסוימת בבוקר של יום בחירות. איך זה הסתיים? ובכן כמו ערב קריוקי אנפלאגד עם נפתלי בנט.

עוד לפני שנגיע לקרם דה לה קרם של הקטסטרופה, אפשר לומר שערב השידורים הזה כמעט במלואו היה כישלון מהדהד ששולח את התקווה לשידור ציבורי מרענן ושיקי חזרה אל הבוידעם. באולפן המשוכלל של הערוץ הוצבו מסכי ענק שחוברו לפיד מהרשתות החברתיות, אבל לא היה אף אחד שיפיח בחגיגת הוויראליות הזאת חיים. במקום להציב מישהו בטווח הגילאים של המאה הנוכחית שיהפוך את כל הפוטנציאל הזה למקור ידע וגם לקצת הומור, יעקב אילון נאלץ להקריא את הסטטוסים על הקירות בטון של מי שנשלח לבצע עבודות שירות. "והנה נתניהו מצייץ משהו, ועכשיו גם הצוות הערוץ הראשון כותב דברים, והנה בנט אמר דבר מה". מרגש.

פאנל הפרשנים שהציב ערוץ 1 נראה מתאים לאווירת הדיכאון ששררה באולפן. רמי לוי (?!) ליווה את המשדר כפרשן מן המניין (כולל אבחנות מבריקות כמו "אם כולם יסכימו להיכנס לממשלה, יהיה אחלה"). ארי שביט בטון קודר אופייני וידא הריגה בכל קמצוץ חגיגה שעוד נותר, והחלק הגרוע הוא שהם השפיעו גם על איילה חסון. אשת החדשות המצוינת הזאת נראתה עייפה, מבולבלת ובעיקר כמו מי שרק מחכה שהערב ייגמר. האורחים באולפן לא זכו לראות אותה דורשת מהם תשובות ומפרקת את הספינים שנזרקו חופשי, בעצם עזבו אורחים, איך היא עברה על רמי לוי בשקט? בתחילת הערב היא עוד הפטירה כלפי יעקב אילון ש"רק לא נטעה במדגם", ובכן אתם יודעים מה אומרים על בקשות שצריך להיזהר בהן.

זה היה הרגע שבו אולפן ההולוגרמות המרשים באמת של הערוץ הראשון קם לתחייה. נתניהו והרצוג עמדו כל אחד ליד הגרף שלו, ממתינים בקוצר רוח להראות לכולם איך עושים את זה נכון. ואז העמודות התרוממו והסתבר שהמספרים שנראים על המסך אינם תוצאות המדגם. אילון עוד ניסה לשמור על פאסון, הסביר שאלו אינם המספרים הנכונים ("אתם אמורים לראות כאן שוויון 27"), אבל אחרי שאופסו הגרפים כבר לא התרוממו שנית. זאת היתה מטאפורה עצובה למשדר כולו, אווירת מוות כללית שאפיינה גם את צוותי השידור במטות השונים, למעט גאולה אבן ועודד שחר שעשו עבודה נפלאה במטה המחנה הציוני, עם שאלות קשות לאנשי הרצוג שניסו למשוך בכוח את סיפור המהפך. למה הם לא היו באולפן לצד אילון? אולי לא היה נעים להזיז את רמי לוי.

מה שמוביל אותנו אל החלק העצוב באמת של הערב הזה, כל כך עצוב עד שלא ממש נעים להכביר במילים עליו. רק מפיקי המשדר יודעים מה היה הרציונל בהבאתם של אילן פלד ויעל פוליאקוב כאתנחתא קומית למשדר של ערוץ 1. יש גבול דק בין ניסיון להקליל את עצמך לבין אנטיתזה מוחלטת שמגחיכה את כל מה שניסית להשיג (או בעברית מדוברת "יו נבר גו פול ריטארד"). פלד ופוליאקוב היו יותר מדי אפילו עבור "ארץ נהדרת", שדחסה אותם למערכון קטן בתוכנית ולבסוף ויתרה גם על זה. ההחלטה לתת להם במה להתפרע הולידה שורה של מערכונים הזויים לחלוטין, ארוכים, מעייפים, על גבול הגזעניים, בכיכובן של שתי נשים שמנסות להקים מפלגה ובדרך מדריכות קשישים, פורצות לערוץ הראשון ומנהלות רומן עם יעקב אילון.

מצד שני, אולי בכל זאת יש עוד תקווה. מערכות בחירות בישראל הן עניין שכיח. זה הזמן להתחיל לבדוק את המדגם הבא כבר עכשיו ולקוות שרמי לוי יהיה עסוק במבצעי פסח.

מה אתם חשבתם על משדרי הבחירות? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק