יש משהו עתיק ב"נשים בין קודש לחול", מרכיב שהיה מאז ומעולם. העובדה שצפת מהווה את המוקד שלה תורמת לכך רבות - מבניה ורחובות האבן, סמטאותיה הצרות, ההרים הסובבים אותה, כולם מלבים את ההרגשה שלא הרבה השתנה שם במשך מאות שנים. התחושה הזו משווה לא אחת ניחוח של סיפור חסידי לסדרה התיעודית החדשה של ערוץ 8, העוסקת בארבע נשים חרדיות: הדבקו?ת באל מבעד לכל הצרות, האמונה הפשוטה, התפילה והתחינה כמעשה טריוויאלי. אלא שהסיפורים שמציגה "נשים בין קודש לחול" אינם פשטניים כמו בסיפורים חסידיים ואינם נפתרים בקלות כמותם, אם הם נפתרים בכלל.
הסדרה אמנם מתמקדת בנושא מאוד ספציפי בקהילה חרדית מסוימת, אבל מציגה את האנשים ואת האנושיות במובנם החשוף ביותר. ארבע שנים עקבה רויטל אורן אחרי מספר נשים חוזרות בתשובה המתגוררות בעיר הגלילית, ארבע נשים שלכל אחת מהן מוקדש פרק המהווה חלק מפסיפס. הן מביאות ילד כמעט כל שנה. מגדלות אותם, נושאות על כתפיהן את הבית ההולך וגדל, משרתות את הבעל שלומד ומתפלל, הולכות במשך כל חייהן בדרך מותווה, שבה הקיום האישי משועבד כולו למטרה הגדולה של קיום משפחה מרובת ילדים המקיימת באדיקות את אורח החיים החרדי. אלה הם חייהן של מי שלפני שנים רבות בחרו לחזור בתשובה ולהרחיק עד צפת, וחיי ילדיהן שכבר נולדו לתוך מציאות מוכתבת.
בתבונה, בעדינות וביופי רב חושפת אורן את עולמן של הנשים, שכל אחד מסיפוריהן מתואר בנפרד ובכל זאת מהדהד ונקשר בצורה כזו או אחרת באחרים. עד מהרה אנחנו מגלים כי הקהילה שאליה הן שייכות מתנהלת בצ?לן של תקיפות מיניות כלפי נערים בישיבה על ידי רבם. צל שנוכח רוב הזמן בשוליים, אולם מרים מדי פעם את ראשו המפלצתי וטוען את השגרה הלא פשוטה גם-ככה בחוסר אונים. ברקע ובאגביות, בלי מפגשים ישירים, מצטיירת הקהילה הזו כחונקת וכמנדה. פרק שלם הוקדש למאבקה של אישה שעזבה את צפת לטובת המרכז ולטובת ילדיה, נגד כוחות שמשחירים את שמה ומנסים להוציא מחזקתה את הילדים כדי שלא יגדלו כלא-חרדים. אישה אחרת הוקעה כי ילדיה לא נשארו חרדים והיא עצמה עדיין נהנתה מהנאות ארציות כמו מוזיקה, אמנות וריקודי טנגו.
חייהן של הנשים האלה ומשפחותיהן נחשפים בהדרגה נטולת התלהמות, פעמים רבות באופן מחמיץ לב, פעמים אחרות עם חסד ונחמה. רוב הזמן ניכר כי המשפחות הללו חולקת מצוקות דומות. מלבד הסיגריות שנכחו כל הזמן ובכל מצב, כולל ליד הילדים, מלבד אתגרי האמונה והקהילה והחיים בכלל, לכל המשפחות יש גם קשיים כלכליים בדרגה כזו או אחרת. בשני מקרים שונים קורת הגג הכזיבה והבית דלף על יושביו, בשני מקרים שונים נפרדת אישה מבעלה. כמעט בכל המקרים מקרין עברם החילוני של ההורים על השאלות של הילדים באשר להמשך דרכם שלהם.
מה שעובר כחוט השני בכל הפרקים הוא האיזון המתבטא גם בשם הסדרה - הקודש והחול. למעשה, שתיים מתוך ארבע הנשים שהסדרה מתמקדת בהן נמצאות בכיוון ההפוך: יציאה בשאלה. אחת מהן, חוה בת ה-15, מככבת בפרק שאמור היה להיות הראשון בסדרה, וחבל שלא נותר כזה. הוא נפתח עם דיאלוג בינה לבין אביה החוזר בתשובה שמגדיר את הדיכוטומיה הנטועה בנפשם של כמעט כל אלה שבאים אחריה.
חוה ואביה לומדים ביחד. "יש שני כוחות שפועלים על בן אדם", שונה אביה, "האחד מהשם יתברך והשני מהסיטרא אחרא
או שאתה עבד לנשמה שלך או שאתה עבד לתאוות שלך".
"יש גם באמצע", אומרת לו חוה. "יש בן אדם שהוא חצי-ככה חצי-ככה".
"באמצע אין אף פעם", אומר אביה.
"יש", היא מתעקשת.
זו משיכת החבל שמאפיינת את "נשים בין קודש לחול" בכללותה. חוה, שאמה? אף היא חוזרת בתשובה (אורית, שהפרק השלישי מוקדש לה), עוברת לאורך הצילומים משברים עמוקים הנובעים משאלות זהות, מרד וגירושי הוריה. ממתבגרת חייכנית, מתוסבכת, מודעת מדי למצלמות, אנחנו רואים אותה הופכת לנערה כבויה שיוצרת חתכים בפרקי ידיה ומספרת שיחסה לחיים הוא הציפיה שייגמרו.
כמה מהרגעים המרגשים ביותר בסדרה הם אלה שבהם מבטה של חוה מעיד על הסערה המתחוללת בקרבה. אופיה מעיד יפה על הסדרה כולה. לא מושלמת (אפשר ורצוי היה לקצץ קצת באורכי הפרקים, אין למשל צורך לשמוע שירים מבוצעים במלואם), אבל מעניינת, מרגשת ובעיקר מאוד מורכבת. וכמו שסיפקה את ההתחלה האולטימטיבית כך נידבה חוה גם את הסוף המושלם. כשאחיה והיא ישבו בחורשה, בנוף המשקיף על החרמון נטול השלג, הוא תיחקר אותה לגבי החתכים בזרועותיה ולגבי הלך רוחה הנוכחי. "מה את חושבת היום? הרגע, השנייה?", הוא שאל. "שהעצים האלה מאוד מאוד מאוד יפים", היא ענתה.