(בוידאו: קטע מתוך העונה השנייה של "הכי גרועים שיש")
בקיץ האחרון, במהלך כנס מבקרי הטלוויזיה החצי-שנתי בלוס אנג'לס אמר ג'ון לנדגראף, נשיא רשת הכבלים FX ("פארגו", "האמריקנים", "פילדלפיה זורחת"), שהתעשייה הטלוויזיונית בארה"ב הגיעה לשיא. מחקר שהזמינה FX אישש את מה שכבר ידענו: כמות הסדרות המתוסרטות בטלוויזיה רק עולה. ב-2014 היו לא פחות מ-371 סדרות כאלה, לא כולל תוכניות ילדים, סדרות מיובאות וכמובן ללא ריאליטי ושאר ז'אנרים. "התחושה שלי היא ש-2015 או 2016 תייצג שיא טלוויזיה באמריקה", אמר לנדגראף בכנס, "ושנתחיל לראות ירידה בשנה שאחרי כן ומעבר לה".
אולי תהיה ירידה ואולי לא, אבל נכון לעכשיו הכמויות האדירות האלה, שאנחנו בישראל יכולים להוסיף להן את הסדרות המקומיות ורכש מארצות נוספות, לא באמת מאפשרות לצופה הממוצע להגיע לכל מה שהוא רוצה להגיע אליו. יותר מאי פעם הסבלנות קצרה, דינה של סדרה שלא שכנעה אותנו בפרקים הראשונים נגזר במהירות, וזה במקרה הטוב שבו בכלל הגענו לתת לה סיכוי ולא פסלנו מיד על הנייר כדי להתרפק על עוד שידור חוזר של "חברים". המושג "שיא טלוויזיה" שטבע לנדגראף הפך למייצג התקופה.
על כן שלושה אנשים בעלי טעמים שונים הרכיבו את מצעד חמישים הסדרות של 2015 שלפניכם (רק כאלה ששודרו בישראל) באמצעות שיטת דירוג פנימית הכוללת פרמטרים כמו חשיבות, איכות ואהבתנו כלפי כל אחת מהן. אמנם לא ראינו את כל 400 ומשהו הסדרות ששודרו ב-2015, אבל הרשימה שלפניכם בהחלט מייצגת את מה שהשנה הזו היתה.
Okay then.
50. סוכני ש.י.ל.ד
העונה השלישית של "סוכני ש.י.ל.ד" ניתקה אותה זמנית מהיקום הסינמטי של מארוול, אליו היתה קשורה באדיקות מהפרק הראשון. בעוד קפטן אמריקה ואיירון מן מתכוננים לקרוע את עולם גיבורי העל לשני מחנות ב"מלחמת האזרחים" שיגיע במאי, התפנו סוכניו של פיל קולסון לעסוק בהרחבה בעולם האיניומנס. הבחירה הזאת הדגישה בבת אחת את היתרונות והחסרונות של "סוכני ש.י.ל.ד" מתחילת הדרך.
בצד החיובי מדובר בסדרה כיפית ולא מחייבת, עם מקסימום אסקפיזם ודמויות קלות לעיכול, גם בפרקים חלשים (ולא חסרו כאלה במחצית הראשונה של העונה השלישית, שיצאה לפגרה). הצד הפחות מעודד הוא שקו העלילה הזה גם הדגיש כמה הגיבורים שלה חצי אפויים והתסריט עמוס בחורים (בעיקר לגבי קולסון, ששינויי מצב הרוח והעמדות שלו נראים מוזרים במקרה הטוב ומגוחכים במקרה החמור יותר).
קו העלילה שמצדיק באמת את הכללתה של הסדרה ברשימה הזאת הוא זה של העולם המקביל, אליו נקלעת ג'מה. הפרק שמתאר כיצד בילתה בו חודשים ארוכים היה הטוב בעונה הזו בפער גדול. החזרה אליו בשני הפרקים האחרונים של חצי העונה החזירה את הסדרה אל הקצב והמתח שאיפיינו אותה בשתי העונות הראשונות.
(אילן קפרוב)
49. מינדי
העונה הרביעית של "מינדי" היתה הראשונה ששודרה מחוץ לגבולותיה של רשת Fox שויתרה עליה לטובת Hulu, וזו אספה אותה אל חיקה עם הזמנה ל-26 פרקים. לא ברור מה השתבש שם בדרך, על פניו לא אמור היה להיות הבדל גדול בינה לבין קודמותיה מלבד החופש לעסוק בנושאים בוטים יותר, אבל הבדל היה גם היה. מלבד כמה פרקים טובים פה ושם, העונה התאפיינה ביותר מדי רגעים דלוחים, סיטקומיים וצפויים. ההיעדרות של דני לפרק זמן ארוך כל כך לטובת טיפול באביו נראתה מלאכותית, וכאשר חזר העניינים נעשו אפילו גרועים יותר (ספוילרים קלים) - שמרן ככל שיהיה, ההתעקשות שלו שמינדי תפסיק לעבוד לטובת גידול ילדים לא מתאימה לטלוויזיה של שנת 2015, ועוד למרבה האירוניה בסדרה שאך זה עברה לפלטפורמה אינטרנטית.
היו כמה רגעים טובים בעונה הזו, בעיקר הודות לגארט דילאהנט, שגילם את ד"ר ג'ודי קימבול-קיני ומשדרג כל דבר שהוא נמצא בו, אבל "מינדי" צריכה להתאפס על עצמה בחלקה השני של העונה.
(עידו ישעיהו)
48. בחורה חדשה
משהו השתבש מאוד במהלך עונתה הרביעית של "בחורה חדשה". ליתר דיוק, בחלק השני שלה. נדמה שהקומדיה החמודה הזו נתקעה על מצב שיוט, עושה את מה שהיא עושה בלי הרבה מאמץ, והתוצאה היתה מאוד לא אחידה ברמתה. פרקים מסוימים היו מעולים, אחרים מעפנים. אבל כאשר "בחורה חדשה" עובדת, מדובר באחת הקומדיות המצחיקות ביותר בטלוויזיה. הקאסט שלה פשוט מעולה - למרות זואי דשאנל, הישג עצום גם בעונה הרביעית שלה - הכימיה ביניהם נהדרת, והבדיחות כל כך מהירות עד שצריך לא פעם להעביר אחורה כי צחוק אחד כיסה על זה שבא אחריו. לא עניין של מה בכך, ככלות הכל.
(עידו ישעיהו)
47. הכי גרועים שיש
בינינו, גם בעונה הראשונה של "הכי גרועים שיש" היא לא היתה באמת סדרה גדולה, ורוב הסופרלטיבים המשונים שנקשרו בשמה נבעו מה"אומץ" להציב במרכזה שתי דמויות נתעבות, כאילו לא היתה "פילדלפיה זורחת" הרבה לפניה (ובאותה רשת!). אלא שהעונה השנייה כבר הפכה לסיטקום שגרתי, דלוח וסתמי, שדמותה הבלתי נסבלת והבלתי אמינה של לינדזי תפקדה על תקן הסמל שלו. היא אמורה להצחיק אותנו? כי היא ממש לא, וכך גם רוב ההומור בסדרה הזו, שאילו היה מצולם במולטי-קאמרה ועם פסקול צחוק היה נחשף במערומיו.
מה שבכל זאת מכניס את "הכי גרועים שיש" למצעד הסדרות של 2015 הוא חלקה השני של העונה, שהפך קודר מאוד והציג בלי הרבה כחל ושרק את דמותה של גרטשן שנאבקת עם דיכאון קשה, ואת ג'ימי האנוכי-מטבעו מנסה להבין כיצד להתמודד עם זה כבן זוגה. זה הגיע לשיא יפה במיוחד בפרק התשיעי לעונה, "LCD Soundsystem", שהציג את חייהם הכאילו-מושלמים של שכניו של ג'ימי כמשהו שגרטשן עורגת אליו מבחוץ. התיאור הזה היה מעניין, באמת קצת אמיץ, והוציא מאיה קאש רגעי משחק מרשימים.
(עידו ישעיהו)
46. אימפריה
"אימפריה" הצליחה להשתחל לרשימה. זו לא טעות. אני כותב "הצליחה להשתחל" כי "אימפריה" היא מסוג הסדרות ש"חייבות" להיות ברשימה גם אם הן לא טובות. ו"אימפריה" ממש לא טובה. אולי אפילו גרועה. אבל היא ברשימה כי היא מפלצת רייטינג נדירה בעידן בו אנו חיים. היא ברשימה כי אחרי כל כך הרבה שנים של כשלונות, יש סדרה שמציבה קאסט שחור בחזית בלי להתנצל על היותו שחור ועל כל מה שמשתמע מהיותו שחור. היא ברשימה כי הפסקול שלה מעולה. והיא ברשימה כי היא מציגה בחור שחור גאה וזה בכלל לא מובן מאליו. אבל זהו. בגלל זה היא ברשימה.
כמוצר טלוויזיוני נטו, "אימפריה" לא ממש מרשימה. התסריט מביך והמשחק מוגזם. צפייה בפרק של "אימפריה" היא עינוי שיכול לגרום לצופה האינטליגנטי לחפש מקום מחבוא. אם הצופה האינטליגנטי לבן, הוא בכלל ירגיש מוזר. כי אחרי שנות קיפוח והדרה, "אימפריה" לא מפסיקה לירות את התחמושת שלה לעבר האדם הלבן השבע. זה שהתרגל לטלוויזיה אחרת. זה שמשבץ את "אימפריה" ברשימת הסדרות הטובות רק כי הוא חייב.
(אביעד קדרון)
45. צדק פרטי
דרמת הפשע המצוינת הזו שטה כל כך מתחת לרדאר בישראל עד שאין לה ממש צופים ו-HOT לא תטרח לשדר את העונה השישית והאחרונה שלה. גם בארה"ב היא מעולם לא היתה להיט ענק, אבל במשך חייה הצליחה להגיע לכמה וכמה שיאים, בראשם העונה השנייה האדירה עם מג בנט (בגילומה של מרגו מרטינדייל, שזכתה על תפקידה באמי), והעונה הרביעית שהיתה מופתית לא פחות.
מעבר לשני השיאים המרשימים האלה מדובר היה בסדרה טובה באופן עקבי. ריילן גיבנס, האנטי-גיבור שיצר אלמור לנארד המנוח וגילם טימותי אוליפנט, אמנם היה בלתי מנוצח בעולם טלוויזיוני שהרגיל אותנו לאנטי-גיבורים שסובלים מההשלכות של אופיים ומעשיהם, אבל הוא זכה לעזר מדהים כנגדו: דמותו הממגנטת של בויד קראודר (בגילומו של וולטון גוגינס האדיר). הדרך המשותפת שעשו השניים האלה משני צדי המתרס הגיעה לשיא מתגמל בעונה האחרונה, כמו גם פרק אחרון מספק מאוד.
(עידו ישעיהו)
44. באנשי
זאת היתה העונה הראשונה של "באנשי" בלי צלו המאיים של ראביט, שרדף את הוד וקארי לאורך שתי העונות הראשונות הנהדרות. והנה דווקא סדרת גילטי פלז'ר טהורה, בלי יומרות איכות וניסיונות להתחכם, הצליחה במקום שבו גדולות וטובות נכשלו: להמציא את עצמה מחדש. הקו הסיפורי של צ'ייטון, האינדיאני העצום והרצחני מצד אחד, קולונל דאגלס סטו מנגד וחקירת ה-FBI שמאיימת לחשוף את סודו של הוד מצד שלישי, הפכו כל פרק בעונה החולפת למותח, קצבי וסוחף, בחלק מהמקרים אפילו יותר מאשר אשתקד. שובו של ג'וב הנהדר והצד החדש שנחשף בדמותו של פרוקטר בעקבות יחסיו עם משפחתו, הוסיפו את הנגיעות הקומיות והדרמטיות הדרושות כדי לשדרג את הסיפור.
אחרי שאמרנו את כל אלה, צריך לחזור ולהדגיש ש"באנשי" בבסיסה היא סדרת טראש שמתגאה בעצמה ובז'אנר. זה אומר שהאלימות היתה מדממת וגרפית הרבה יותר בעונה הזו, כך גם סצנות העירום והסקס, סיפורי המשנה שהיו מופרכים בדיוק במידה הנכונה כדי להעלות חיוך אבל לא להרוס את ההנאה. קצת חבל שסדרה שמצליחה לאזן בצורה כל כך מרשימה בין המרכיבים העדינים של הז'אנר, תסיים בעונה הבאה את דרכה, ובאותה נשימה יהיה מרתק לגלות האם דיוויד שיקלר וג'ונתן טרופר, יוצריה, ידעו גם לסיים את הסיפור באותה מיומנות שבו ניהלו אותו לאורך הדרך.
(אילן קפרוב)
43. הנותרים
אחרי שהעונה הראשונה של "הנותרים" הסתמכה כולה על ספר באותו שם וגם הסתיימה באותה דרך, עשתה העונה השנייה הכל כדי להמחיש שהיא שונה לחלוטין. היגון הסמיך איננו כאן; מתבקש כשמדובר בעיירה שלא איבדה אף אחד, אבל גם משנה מאוד את מיקומה הרגשי של הסדרה והופך אותה ליצירה כמעט אחרת. בניגוד לתחילת הסדרה נדמה הפעם שהיד המכוונת פחות בטוחה בעצמה. העיסוק בדמויות נדמה פעם אחר פעם כאמתלה לפזר עוד ועוד מיסתורין, הפוך מכפי שעשתה העונה הקודמת.
כל זה אמנם מגובה בהמון אימג'ים חזקים - תחום שדיימון לינדלוף, איש "אבודים", תמיד הצטיין בו - אבל ככל שנקפו הדקות קשה היה להימנע מההרגשה שמושכים אותנו באף. אם אתם מהאסכולה שסבורה שלינדלוף למד מטעויותיו מאז הסיום של "אבודים", העונה הזו בהחלט העמידה את האמון בו במבחן, ופעמים רבות מדי הזכירה את הסדרה ההיא (שהיתה מעולה בסך הכל, אבל אתם יודעים, כבר ראינו אותה). הפרקים האחרונים אמנם סיפקו קלוז'ר רגשי לא רע, אבל בלי באמת לסגור את רוב הקצוות. שזה בדיוק כמו הסוף של "אבודים".
(עידו ישעיהו)
42. הסוכנת קרטר
בהתאם לסטנדרטים של מארוול (שיצרה את הסדרה עבור ABC), השחזור התקופתי ואיכות ההפקה מעניקים הרבה קסם נוסטלגי ל"סוכנת קרטר". הקסם הזה מתקשר ישירות גם לפגי אטוול המקסימה, שניחנת בסוג של שיק קלאסי ישן שמתאים מאוד לתקופה. אטוול מנווטת בהצלחה רבה בין סצנות דרמה לסצנות אקשן, מתבלת בעקיצות וקריצות הומור כיפיים ובעיקר משכנעת מאוד בכנות מעשיה וכוונותיה של פגי קרטר. העובדה הזאת עוזרת לסדרה להרגיש בתור מוצר טלוויזיוני בשל וברור הרבה יותר מאשר סדרות כמו "סוכני ש.י.ל.ד.", שהתפזרה מאוד בניסיון לירות לכל הכיוונים בעולם הגיבורים.
יש משהו מאוד מקורי בעובדה שפגי קרטר כבר איבדה למעשה את אהובה (או לפחות חשבה כך) בסרט מבית מארוול. זה הופך אותה סוף סוף ליותר מדמות נשית שמערכות היחסים בחייה מגדירות אותה, ומדגיש דווקא את ההתרסה של יכולותיה ופעולותיה אל מול הקולגות מסותתי הלסת. התקופה שבה מתרחשת הסדרה והעובדה שקרטר היא סוכנת ביון, מעניקה מרחב עצום לנבלים וגיבורי משנה חדשים. זאת כנראה הסיבה ש-ABC החליטה לחדש אותה למרות נתוני רייטינג לא מדהימים. עכשיו היא רק צריכה להוכיח שהאמון בה היה מוצדק.
(אילן קפרוב)
41. מקום בלב
"מקום בלב" נאמנה לשמה. כגודל ההשלכות מפעולת הלב, האיבר הקטן שאחראי על הזרמת דם בגוף ומספק חיים, כך גם השפעת הסדרה הקטנה והמרגשת הזו. הדרמה האוסטרלית התקופתית עוקבת אחרי מערכת היחסים בין שרה אדמס (מרתה דסלדורף) וג'ורג' בליי (ברט קלימו). הבדלי המעמדות בין שרה וג'ורג' והמאבקים המשפחתיים שמתרחשים במקביל לשינויים בחברה האוסטרלית של אחרי מלחמת העולם השנייה עומדים במרכז העלילות השונות. באופן הולם, משק כנפי הפרפר של הדרמה הקטנה הזו הורגש גם מחוץ למסך הטלוויזיה. לאחר שערוץ 7 האוסטרלי החליט לבטל את הסדרה, יצאו מעריציה למאבק להחזרתה למסך. מאבק שהסתיים בהצלחה ובחידוש הסדרה לשתי עונות נוספות בבית חדש, ערוץ SoHo.
הסיפור הקטן הזה על הדרמה הקטנה הזו הוא הוכחה נוספת לקשר הגדול בין הצופים והטלוויזיה. עבור צופים רבים, בעיקר מבוגרים, הטלוויזיה היא יותר מאמצעי בידור היא חבל טבור שקושר ביניהם ובין העולם האמיתי. משמעות ניתוק חבל הטבור היא ניכור ושבירת מערכת יחסים. "מקום בלב" היא לא יצירת מופת, היא פשוט סדרה קטנה שבא לחבק. וזה בדיוק מה שצופיה הנאמנים עשו.
(אביעד קדרון)