(בוידאו: הטריילר ל"דרוש גיבור")
מצעד סדרות השנה של וואלה תרבות נמשך. לא מבינים מה אנחנו עושים כאן? הקליקו.
מקומות 41-50: "אימפריה", "הכי גרועים שיש" ועוד
הסדרות הכי טובות של 2015 שלא הגיעו לישראל
הצצנו ונפגענו: מפחי הנפש הגדולים של 2015 בטלוויזיה
40. אחוזת דאונטון
קשה שלא להתרשם מהחלטת יוצרי "אחוזת דאונטון" לסיים אותה בשיאה, פחות או יותר. למרות שאין באמת צידוק היסטורי שכן סגנון החיים המתואר בסדרה עבר מהעולם בשלב מסוים, ההצלחה הבינלאומית של הסדרה היתה יכולה לגרום למקבלי ההחלטות לאלץ את היוצרים לגרור את הדרמה הבריטית עוד ועוד. דמותה של מגי סמית' גם כך אמורה להיות בת 90 בערך בעונה הזו, 120 קטן עליה. אבל "אחוזת דאונטון" החליטה לסגור את הדלתות. וצריך להחמיא לה על זה.
אבל צריך גם להודות שהעונה האחרונה של "אחוזת דאונטון", כמו גם זו שלפניה, לא באמת עובדת. לעתים הצפייה בסדרה הפכה למטלה, לפעולה שמבוצעת מכוח האינרציה. התסריט עדיין שנון והמשחק מופלא אבל את כל מה שקורה באחוזה הגדולה כבר ראינו. ואפילו ראינו כמה פעמים. הכל הפך להיות טכני, מכני, מוכני. באופן הולם, בדיוק כמו שהאחוזות בבריטניה ירדו מנכסיהן, "אחוזת דאונטון" איבדה את הנכס היקר ביותר שלה: הנשמה.
(אביעד קדרון)
39. זרה
בדיוק כשם שיוצרי "זרה" בעצמם החליטו לחלק את עונת הבכורה של סדרת הפנטזיה לשני חלקים נפרדים, כך ניתן גם לסכם אותה. אף על פי שמדובר באותו סיפור ואותן דמויות, משהו ברעננות והחדשנות של שמונת הפרקים הראשונים אבד במהלך שמונה הפרקים שהגיעו אחריהם. ברוח סדרות הנשים שבאו עלינו לטובה בשנת 2015 ("ג'סיקה ג'ונס", "הסוכנת קרטר") גם "זרה" הציבה במרכזה דמות נשית חזקה ולא מתפשרת. קלייר רנדל (קתרינה בלפה), אחות במהלך מלחמת העולם השנייה, מוצאת את עצמה מועברת 200 שנים אחורה בזמן אל לב המאבק בין השבטים הסקוטיים לבין האימפריה הבריטית. זה לא רק הקונפליקט הרומנטי שעוברת קלייר (בין בעלה שממתין במציאות המודרנית לבין הלוחם הסקוטי שבו התאהבה במציאות החדשה אליה הגיעו) שהפך את "זרה" למרתקת בתחילת הדרך, אלא העובדה שהסדרה שמרה על מתח גבוה ומסתורין לגבי הגורמים שהובילו אותה אל המאה ה-18, והקשר בינם לבין התקופה ממנה הגיעה.
החצי השני של העונה עמעם לא מעט את המסתורין הזה עם ההבנה שקלייר השלימה עם גורלה להישאר במאה ה-18. מכאן ואילך הפכה העלילה לסוג של מעגל: פעם קלייר נקלעת לצרה וג'יימי יוצא להצילה, ואז בדיוק להפך. הסיפור הרומנטי הלא שגרתי בין אישה אלגנטית וחזקה ללוחם רגיש התדרדר מהר מאוד למחוזות קיטש מעט מאכזבים. לכך יש להוסיף את שני פרקי הסיום של הסדרה, שלקחו את הזוועה הגרפית עשרה צעדים קדימה עם סצנות שגם מעריצי "משחקי הכס" היו חשים זעזוע מהן. האופן שבו הסתיימה העונה פותח צוהר קטן לאופטימיות. אולי כעת, כשהם במציאות חדשה ורחוקה, יצליחו קלייר וג'יימי לייצר עניין מחודש בסיפור שהפך מהר מדי מדרמה תקופתית מסתורית לטלנובלה דביקה.
(אילן קפרוב)
38. המרגלים של וושינגטון
מעבר לעובדה שהפתיח של "המרגלים של וושינגטון" הוא אחד היפים בטלוויזיה, גם הסדרה עצמה מוצלחת מאוד. לא יצירת מופת, ועל כן נמצאת במיקומים הנמוכים, אבל עושה מצוין את מה שהיא עושה, שזה לתאר את מערכת הריגול המסועפת של האמריקאים במהלך מלחמת העצמאות שלהם מהבריטים בראשית ימיה כארה"ב, והאנשים האמיצים שהרכיבו אותה. ביחס לנושא שבו היא עוסקת, "המרגלים של וושינגטון" חפה מפאתוס ומגוללת את חיי היומיום של ארה"ב הצעירה, כשהשחזור התקופתי עשוי לעילא, הפרטים הקטנים של מלאכת הריגול מרתקים, וגם היחסים בין הדמויות - הגם שראינו כמוהם בעבר - בנויים ומאופיינים היטב. העונה השנייה החדירה לראשונה ביתר שאת את דמותו של ג'ורג' וושינגטון (כבר ראינו אותו בעונה הראשונה, אבל לא בהיקף משמעותי), שבניגוד לכל יתר הדמויות מבוסס על דמות אמיתית רמת דרג, ועשתה בהצלחה גם את זה; הגם שהילת השלמות האופפת אותו קצת מבאסת, הסדרה בכל זאת הצליחה להפוך אותו לדמות עגולה עם מטען על גבה.
(עידו ישעיהו)
37. מר רובוט
ברטרוספקטיבה "מר רובוט" היא מסוג הרעיונות שנשמעים ונראים כל כך טוב עד שקל לעצום עיניים על מגרעותיה הרבות. אלא שמכל בחינה איכותית - קצב עלילה, דמויות משנה, נבל, אפילו איכות תסריט - "מר רובוט" רחוקה מהרמה שאליה היא שואפת. ההתחלה המבטיחה והסוערת של פרק הפיילוט התחלפה בצלילה חדה בחמשת הפרקים הבאים, וגם אז נדרשה הסדרה להתייצב במשך שני פרקים לפחות כדי להביא את עצמה לשוב לאותה רמה בפרקי הסיום. הדמויות הנשיות בסדרה נעו על הגבול שבין פנטזיה גברית פלקטית לאנטגוניזם מוחלט, נטולות כל חשיבות עלילתית ומהוות כלי בידי הגיבור.
החלקים הטובים של "מר רובוט" הם לא הטוויסטים (שמי שצפה ב"מועדון קרב" פחות או יותר הריח מקילומטר), אלא דווקא הרלוונטיות שלה לחיינו: עומק החשיפה של סודותינו הכמוסים ביותר ברשת והנגישות הפשוטה כל כך אליהם, הבדידות העצומה שכופה עלינו העולם הדיגיטלי וההשפעות שלה על האנשים שנולדו לתוכו. רמי מאליק נותן כאן את תפקיד חייו כצעיר נוירוטי מבריק ופעור עיניים, הדיאלוגים שהוא מנהל בינו לבין עצמו ועם הצופה כשהוא שובר את הקיר הרביעי ופונה אלינו ישירות, מבריקים. זה גימיק, אבל הגימיק הזה מבוצע בצורה נהדרת ועוזר לסדרה לצלוח גם את החלקים החלשים שלה. גם הצילום האיכותי והעריכה המוצלחת של הסדרה ראויים לציון. יש לקוות שבעונות הבאות תמצא הסדרה את הקול של עצמה ותדע לייצב את המגרעות בסיפור שיש בו הרבה יותר ממה שהציע לנו עד כה.
(אילן קפרוב)
36. עמק האושר
סדרת הפשע של BBC הציגה דרמה בלתי מתפשרת, ערוכה היטב, מרגשת ומסעירה. אחד הגורמים המהותיים לכך הוא הדמות הניצבת בראשה, הסמלת המשטרתית קתרין קייווד בגילומה המועך רגשית של שרה לנקשייר. במחי ששה פרקים אפשר לטעון בקלות שמדובר באחת הדמויות המרשימות בטלוויזיה, והיא משורטטת מושלם על ידי לנקשייר, שבעת צילומי הסדרה סגרה את העשור החמישי לחייה. קתרין חוטפת מכה אחרי מכה מהחיים, פיזיות, מורליות, מנטליות, נפשיות, הן לפני תחילת עלילת הסדרה והן במהלכה, אבל נאלצת לעטות על עצמה מסכה חזקה מול פקודיה ומול מפקדיה במשטרה, כמו גם מול נכדה בבית. הסבל השקט והמר שלה טוען כמעט כל אירוע המתרחש בסדרה בלבה מבעבעת המחפשת את דרכה החוצה מבעד לכל סדק אפשרי, ואין לה אלא למצוא לבסוף את הפתח.
אפילו כך אין היסטריה בדמותה של קתרין או במשחקה של לנקשייר. להפך. רוב רובו של הזמן היא שקולה, מאופקת וקורקטית, סלע איתן לכל הסובבים אותה ומקור אהבה בלתי אכזב שלנו הצופים. המתח הזה הופך אותה לממגנטת, והאפוד הצהוב-זרחני שלה, שבולט ביחס לאורבניה האפורה-חומה הכל כך מכוערת סביבה, ממקד אותה כמקור צבע חיוני למקום העצוב הזה, עמק האושר.
(עידו ישעיהו)
35. שקרניות קטנות
השנה זה קרה. אחרי חמש שנים מלאות בעלילות פתלתלות עמוסות פרטים וחורי עלילה פתלתלים עוד יותר, "שקרניות קטנות" הגיעה לקליימקס וגילתה לצופים מיהו "A", הדמות שהתעללה בגיבורות הסדרה לאורך השנים בדרכים שונות ומשונות. הבעיה עם הגילוי הזה היא שהוא הגיע מאוחר מדי ושנוי במחלוקת מדי. אתם מבינים, הדמות שהתעללה בגיבורות הסדרה לאורך השנים היא בחורה שנולדה כבחור ועברה ניתוח לשינוי מין. מאוד 2015 מצד הסדרה. הדרך בה התייחסה הסדרה לגילוי בנוגע לזהותה המגדרית של הדמות זכתה לביקורות בקרב הקהילה הלהט"בית ונראה כי המהלך שהיה אמור להיות אמיץ, חזר כבומרנג.
"שקרניות קטנות" אמורה להסתיים בתום העונה השביעית אבל השאלה הגדולה היא מה עוד נותר לה לחדש לאחר שהתעלומה הגדולה שעמדה בבסיסה נפתרה. החלק השני של העונה השישית שיעלה בקרוב אמור להתניע עלילה חדשה ולספק את התשובה לשאלה.
(אביעד קדרון)
34. שחורכזה
מי שנותן ל"שחורכזה" לחמוק ממנו כי היא קומדיה משפחתית כאילו-שגרתית, לא יודע מה הוא מפסיד. מדובר בסדרה חכמה, אמיצה ופוליטית בלי לוותר על צחוקים מצוינים. ברוחו של נורמן ליר ("הכל נשאר במשפחה") מדי פרק נטפלת "שחורכזה" אל נושאים חברתיים, רבים מהם נפיצים, מפרקת אותם ובוחנת תחת זכוכית מגדלת. המילה Nigger, נשק חם, מעמדות בקרב השחורים, הצבעה לרפובליקנים או סתם נושאים קטנים הקרובים ללבה של הקהילה השחורה בארה"ב. "שחורכזה" רחוקה מלהיות קומדיה "אורבנית" (היא בכלל מתרחשת בפרברים), היא פשוט חושפת בקלילות, בכיף ובקומוניקטיביות רבה את עולמה התרבותי של משפחה שחורה.
חלק גדול מהכיף נובע מילדי המשפחה - שני בני עשרה ושני תאומים קטנים, כולם מוכשרים ברמות מדהימות ממש, ומהווים משקל נגד מבדח תמידי למבוגרים שבחבורה, בהם לורנס פישבורן בתפקיד הסבא הנינוח והקשוח וג'ניפר לואיס המעולה כסבתא חובבת ישו. הקלות שבה "שחורכזה" מצליחה לטפל בנושאים כבדים ולהיות מענגת אגב כך, הופכת אותה לאחת הסדרות המרשימות על המסך.
(עידו ישעיהו)
33. מחלקת גנים ונוף
מדהים להיווכח ש"מחלקת גנים ונוף" שרדה שבע עונות כמעט-תמימות. הסיטקום שנהגה כספין-אוף ל"המשרד" אבל הפך לסדרה עצמאית בסופו של דבר, שהעונה הראשונה והבינונית שלו מנתה רק ששה פרקים, שהרייטינג שלו היה כה פושר עד שמדי עונה תיקנו יוצריה פינאלה נפלאה למקרה שתבוטל - שרד לבסוף שש שנים. בתוך כך הוא הציג את האנסמבל האדיר בטלוויזיה: איימי פוהלר הכוכבת, כריס פראט שבימים אלה הופך למגה-סטאר ("שומרי הגלקסיה", "פארק היורה") שהיה אנדי דווייר האינפנטיל, ניק אופרמן כרון סוונסון, מהדמויות הגדולות והמשופמות ביותר של הקומדיה במילניום הנוכחי לפחות, אדם סקוט, רוב לאו, ראשידה ג'ונס, עזיז אנסרי ואוברי פלאזה. אבל מעבר לכך, "מחלקת גנים ונוף" היתה אי של אופטימיות מקסימה בז'אנר שהפך קודר יותר ויותר.
לאחר כמה עונות חיוורות, העונה השביעית והאחרונה חזרה פתאום להיות הסדרה הנהדרת שהכרנו פעם - הרי יאה לסיים בראש מורם. פרקיה האחרונים נשענו באופן מרגש על העבר ועל רגעים זכורים בסדרה, בזמן שהישירו מבט קדימה. הפינאלה אמנם לא היתה מושלמת, אבל זה בסדר, יש ל"מחלקת גנים ונוף" מספיק פינאלות מושלמות לבחור מהן בעונות הקודמות שלה.
(עידו ישעיהו)
32. דרוש גיבור
לא הוגן להשוות שום יצירה ל"הסמויה", אבל במקרה הזה, סדרה נוספת של דיוויד סיימון, אין מנוס כמובן. גם "טרמיי" נאלצה לעמוד במבחן ואף על פי כן עמדה היטב בפני עצמה הגם שהיא נופלת מהסדרה ההיא. במקרה של "דרוש גיבור" ההשוואה מתבקשת עוד יותר: לא זאת בלבד שהמוטיבים כאן דומים מאוד לאלה של "הסמויה" - ריקבון אורבני, מעמדות, גזע, סמים ומה שסיימון מגדיר כ"המלחמה בעניים" - אלא שגם כאן יש עיסוק נרחב בפוליטיקה באמצעות ראש עיר צעיר וסימפטי. כמו שניתן לצפות, ההשוואה לא מחמיאה ל"דרוש גיבור", אבל מה שמפתיע הוא שזה קורה דווקא מטעמים לא אופייניים.
נקודת החוזק של סיימון מאז ומתמיד היתה השרטוט האנושי, מתן פנים גם לאנשים השקופים, אבל ב"דרוש גיבור" הסיפורים האלה הם החלק הפחות מוצלח. יש כמה וכמה רגעים מקסימים ומרגשים במהלכה, ובעיקר ככל שהיא מתקדמת, אבל ככל שצופים בהם עולה תחושה שהם מהונדסים מדי, דידקטיים, נעדרי ניואנסים. לא פעם הם מהדהדים לרגעים טובים מהם בסדרות הקודמות של סיימון. חרף הידיעה שהסיפורים כאן מבוססים על מקרים ואנשים אמיתיים, העובדה שרובם לא משיקים אחד לשני או לעלילה המרכזית מחדדת את היותם לא יותר מכלי עלילתי, וזמן המסך הזעום של כל אחד מהם לא באמת מאפשר לנו להתחבר אליהם.
בכך, באופן מאוד לא דיוויד-סיימוני, המיני-סדרה שלו חסרה נקודות מבט וגווני אפור. נוצרה תחושה שהיא מסתכלת על העניין מפריזמה מאוד מסוימת, במקום לפרוש בפנינו הכל ולאפשר לנו להגיע למסקנות עצמאיות. ועדיין, סדרה של סיימון נשפטת ביחס לסדרות אחרות שלו, ובהשוואה לשאר השלל הטלוויזיוני גם במקרה של "דרוש גיבור" מדובר ביצירה יפה מאוד, שהצליחה להנגיש פוליטיקה אפורה-לכאורה , לרגש מאוד בשיאה ולעורר מחשבה לכל אורכה.
(עידו ישעיהו)
31. וולף הול
העיבוד של BBC לספריה המונומנטליים (וזוכי הבוקר-מאן) של הילרי מנטל הוא הטוב מכל העולמות. בלי לאבד את הרגישות הפסיכולוגית והאמינות של המקור, אלא להפך, להוסיף עליהן. שחזור תקופתי מרהיב, צילום אפל הנאמן לתאורה הטבעית של המאה ה-16 (או להיעדרה), ודמותו של תומס קרומוול שקורמת עור וגידים פעם נוספת. זה קורה באמצעות משחקו הפנומנלי, המרגש, מעורר הפליאה של מארק ריילנס, שחקן ותיק המוכר בעיקר מהתיאטרון הבריטי, אולם קנה את עולמו השנה את עולמו גם בזכות משחקו ב"גשר המרגלים" של ספילברג, ויככב גם ב"העי"ג" שלו בשנה הבאה.
האיש גילם את קרומוול בשלמות, בין אם הוא עומד כשווה ואינו נסוג גם בפני שועי עולם שיכולים בקלות להביא לעריפת ראשו, בין אם הוא מקסים עם משפחתו ובין אם הוא מתחכך עם פשוטי העם שמקרבם הגיע. הסצנה שבה המלך הנרי השמיני (בגילום מעולה של דמיאן לואיס, שהיה זוכה ליותר תשומת לב אילולא ריילנס לצדו) שופך את חמת זעמו על קרומוול והלה בתגובה מצליב את זרועותיו, מתנצל ועוזב את המקום, היתה לא פחות ממדהימה. זוהי הגאונות של המיני-סדרה ושל מנטל עצמה - יצירה שעורפים בה ראשים ומתים בה בני משפחה, אבל עיקר הדרמה בה רגשי ועוסק בנאמנות, כבוד ושאר מאוויים אנושיים.
(עידו ישעיהו)
