פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השער נפתח: 10 הפתיחים הכי טובים בטלוויזיה כרגע

      פתיח לסדרת טלוויזיה הוא אמנות בפני עצמה. השער לתוכנית שאמור הן להזמין את הצופה והן ללכוד את מהותה לכדי ויזואליה ומוזיקה. כשהוא נעשה טוב, הוא יכול לרגש ואף להדהים בפני עצמו. לכבוד שובה של "מפרשים שחורים" לעונה שנייה, מנינו עשרה פתיחים כאלה מסדרות רצות

      משחקי הכס

      קשה לחשוב על פתיח יותר מועיל לצופה מאשר זה "משחקי הכס". בתוך עולם כל כך עמוס בפרטים ובתים והיסטוריה ענפה, היכולת להכניס את הכל לקונטקסט במפה דינמית ותלת מימדית היא הישג יוצא דופן. לא רק שההיסטוריה של ווינטרפל מתוארת על גבי הלוגו, האתרים עצמם משתנים ומתחלפים בהתאם להתרחשויות. כך קיבלנו את ווינטרפל הבוערת או פסל הטיטאן של בראאבוס או המעלית שעולה לקצה חומת הצפון - הכי קרוב לדמיון של ג'ורג' מרטין שאפשר לבקש.

      הרומן

      היצירה של שרה טרים וחגי לוי התחילה כהבטחה גדולה אבל קרסה מתישהו במהלך העונה. לעומתה הפתיח נשאר מדהים כשם שהיה. פיונה אפל שרה אקפלה בלבד, מילים מצמררות ועתירות הד והוד, והתוצאה היא השיר היפה ביותר שלה מזה שנים.

      המרגלים של וושינגטון

      הסדרה ההיסטורית החמודה של רשת AMC (שעונתה השנייה משודרת בימים אלה ב-yes Oh), אולי לא התעלתה אל מעבר לבידור משובח ורהוט, אבל הפתיח שלה הוא אחד היפים והמרהיבים בטלוויזיה. האנימציה מצודדת מתארת בחכמה את שיטות הריגול של שנות השבעים במאה ה-18, אך מה שהופך את הכל למכשף הוא המוזיקה. מדובר ברגע השיא מתוך שיר שנכתב במיוחד עבור הסדרה, "Hush", ושרים אותו מאט ברינג'ר סולן הנשיונל וג'וי וויליאמס, חצי הצמד בעל השם היאה לסדרה, The Civil Wars.

      האמריקנים

      בום! המוזיקה מתחילה באופן מרעיש, סופר דרמטי, והפוטג'ים המחוכמים משתמשים ברגעים אמריקאיים כדי לכסות עליהם, האנגלית מכסה על הקירילית. דרמת המתח המתרחשת בשנות השמונים עוקבת אחרי זוג מרגלים רוסים שהוטמעו באמריקה - נראה שנושאי ביון מוציאים את יצירתיות ממעצבי פתיחים. אבל המוזיקה, המוזיקה. וגם זו שבסיום יפהפיה.

      בלש אמיתי

      בעונה הראשונה של סדרת המסתורין מבית HBO, כשעוד היתה לנו סבלנות לפילוסופיה של ניק פיזולטו, הציג הפתיח את נקודות המפתח של הסדרה על רקע צלליותיהם של וודי הרלסון ומתיו מקונוהיי. היה בבחירה הזו הרבה יותר ממשחק אסתטי של גרפיקה, רמז לכך שעיקר ההתרחשויות בחקירת הרצח האפלולית הזאת מתרחשות במוחם, בזיכרונותיהם ובאישיותם של הגיבורים הראשיים. התמונות שהתחלפו על פניהם גילמו את המתח שבין האורבני והתעשייתי לכפרי והנבער, מתח שיוביל לרגע השיא של הסדרה.

      באנשי

      סוד הקסם של "באנשי" הוא שקשה להגדיר מה היא באמת: מערבון, מותחן, בי מובי של שישי בדרייב אין, דרמה ארוטית - איכשהו יש בה הכל. הפתיח שלה נראה בדיוק כמו מה שהיה קורה אם הייתם מבקשים ממישהו לתקצר אותה עבורכם. פיסות תמונות שלא בהכרח קשורות זו לזו: פטישים וכספות, איברים קטועים ותמונות על גבול הפורנו הרך, כלי נשק, שולחן שחמט, סוסים (?!). ועדיין, עם הבחירה המוזיקלית הדרמטית הזאת איכשהו הכל מתחבר לגילטי פלז'ר שמתחיל עוד הרבה לפני הסצנה הראשונה.

      אחוזת דאונטון

      הקסם של "אחוזת דאונטון", שמייחד אותה מסתם אופרות סבון, היא התחושה של החזרה הקסומה בזמן. שער שלוקח אותנו אחורה לתקופות של טירות מרשימות, רוזנים ורוזנות מרשימים, רכבים קלאסיים ומאות משרתים שמתרוצצים בין כולם. לורד גרנת'האם ואייזיס, כלבתו האהובה, כאילו מתחילים איתנו את הסיור הזה במדשאות העצומות של האחוזה המתעוררת והמתמרקת. מן הסתם ההמולה הזאת מכוונת לביקור של אציל רב מעלה אחר, אבל מה אכפת לנו לשקר לעצמנו ולחשוב שהכל נעשה במיוחד עבורנו.

      מפרשים שחורים

      סדרת הפיראטים בהפקת מייקל ביי, שביום שני הקרוב חוזרת לעונה השנייה שלה ב-HOT plus, שטה קצת מתחת לרדאר, אבל הפתיח שלה ממש לא. אנימציה מרהיבה המדמה פסלי שנהב, שבעצמם מדמים אקשן פיראטי מסעיר. כל זה מגובה בנעימה סוחפת ויפה. האריזה השלמה הזאת זיכתה את יוצריה ב-2014 במועמדות לשני פרסי אמי, גם על המוזיקה וגם על העיצוב.

      בית הקלפים

      וושינגטון הבירה יפה ומלאה במונומנטים היסטוריים, אבל דבר מה קודר עומד להתרחש עליה. פרנק אנדרווד עוד לא נראה באופק, גם לא כיפופי הידיים ומאבקי הכוחות של גבעת הקפיטול, ובכל זאת אי אפשר להתבלבל בנעימה מבשרת הרעות שהלחין ג'ף ביל לדרמה הפוליטית הנהדרת של "נטפליקס". יש משהו אסתטי מאוד באפלוליות הזאת שמכסה את הכל עד שהפתיח מסתיים בדגל ארה"ב ההפוך - הסמל האולטימטיבי לאומה שמתדרדרת בעקביות לתוך מצוקה.

      משפחת סימפסון

      העונה ה-27 במספר של המשפחה הצהובה הכי מוכרת בעולם יצאה בימים אלה לדרך, ובדיוק כפי שהסדרה עצמה הפכה למוסד כך גם נעימת הפתיחה של דני אלפמן עברה שינוי לאורך השנים. היא התחילה חלש והפכה דרמטית, כאילו מאמצת את הפיכתה לסוג של פרודיה. גם הפתיח עצמו השתדרג לגרסת ה-HD והפך הרבה פחות נוסטלגי ובמידה מסוימת אפילו חתרני. הדמויות מתכתבות עם הפוליטקלי קורקט האמריקאי ועם דפוסי ההתנהגות שלהן, כאילו כדי להמחיש כמה השתנה מאז 1989 ובאותה מידה כמה הכל אותו הדבר.

      אזכור של כבוד

      הרשימה הזו אמנם מתמקדת בסדרות שעדיין משודרות, אבל קשה לנו לא להתייחס לשניים מהפתיחים המרהיבים בתולדות הטלוויזיה, שניהם מסדרות של HBO. האחת היא "קרניבל" מ-2003, היצירה האפית שהתרחשה בשנות השלושים של המאה הקודמת על רקע יריד נודד, וגוללה מאבק אדירים בין רע לטוב. הפתיח שלה הוא שילוב מושלם בין אנימציה, פוטג' אמיתי מטריד מימי השפל הגדול, ומוזיקה כה יפה.

      השנייה מתהדרת אולי בפתיח המושלם בתולדות הטלוויזיה: "עמוק באדמה". סימביוזה מופלאה בין מוזיקה לתמונה, ותיאור כאילו-קליני של עולם הסדרה, העוסקת במשפחת קברנים, אבל בעצם באה לומר משהו גדול, אפי, על החיים עצמם.