"יצאנו לברר מה באמת מסתתר באוכל שלכם", נשמע מוכר נכון? המשפט הזה נאמר כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות עד שהמסקנה המתבקשת היא שעדיף לא לאכול דבר. וזה לא מקרי. עומס של תוכניות תחקירים ומגזין זולות להפקה ולשידור (אבל רווחיות פרסומית) שמסתערות על מדינה כל כך קטנה כמעט מדי יום, יגיעו בסוף כולן אל הצלחת שלנו. בעבר זה היה רפי גינת שסיפר לנו על בעיניים בורקות וקריינות של יום הדין על הקוליפורמים בחומוס, והיום? חיפוש גוגל קצר מעלה תחקירי מזון של "המערכת", של חדשות 2 ושל "ברקוד" עם נגה ניר נאמן רק בשנה האחרונה. כולם מחפשים את הליסטריה שמתחת לפנס ובדרך כלל מוצאים. השאלה היא מה בעצם העומס הזה של עוד מידע מבהיל על האוכל שלנו בכלל מועיל בשלב הזה?
תחקיר פתיחת העונה של "עושות חשבון" עם לינוי בר גפן וסיון קלינגבייל ששודר אתמול (שלישי) בערוץ 10, התמקד בתעשיית הסלטים המוכנים שהתפתחה בישראל. הרצון לחסוך זמן מטבח בתוספת העצלות הטבעית של כולנו, הובילה לעלייתה של אימפריה לחומוס, מטבוחה, סלטי כרוב וחצילים - כולם יוצרו בעבר במטבחים של אחד מאיתנו, וכיום הם פשוט נקטפים ממדפי הסופר. מספיק מבט על המרכיבים המצוינים על האריזות כדי לגלות את המשמעות של הפינוק הזה. בעוד שרובנו מסתפקים במבט בנתון הקלוריות, הזוועה האמיתית מסתתרת בכמויות השמן, המלח והחומרים המשמרים שממלאים את מה שמכנים "סלט". בחלק מהמקרים שנבדקו בתוכנית, אחוז הרכיבים שמהם מורכב הסלט (למשל כרוב) נמוכה משמעותית מחומרים אחרים (מיונז).
הגביע הקדוש בתחקירי אוכל מאז ימי גינת העליזים הוא החיידקים. מוזיקה דרמטית מלווה את החוקרים הנועזים שמובילים סלטים מקוררים היטב אל מעבדות מבריקות, ושם מומחים בחלוקים לבנים מניחים אותן על צלחות פטרי ומביטים בכובד ראש על מבחנות. זמן קצר לאחר מכן מגיע שלב הזעזוע. "קוראים לנו בבהילות למעבדה" (ורק לשם הבהרה: אף אחד לא קרא מעולם בבהילות לאף אחד להגיע מעבדה בגלל דגימת סלט), "אפילו הם נדהמו מהתוצאות", "ממצאים שהפתיעו את החוקרים". מכאן קופצים לשלב הנתונים. תו התקן הוא X אבל אנחנו מצאנו פי 3, 4, 87 ו-952 ממנו. מומחים שמקבלים את התוצאות ומתבקשים להרחיב עליהם מצקצקים בתדהמה וקובעים שהם מסוכנים למאכל אדם, בעלי המפעל "מודים לתוכנית על הפניית תשומת לבם", מחרטטים שורה של משפטים שחוקים על אמינות ואיכות עליונה ומבטיחים שהבעיה כבר נפתרה. זהו, אפשר לעבור הלאה.
אין בדברים האלה כדי להוריד מרמת החומרה שבר גפן וקלינגבייל חושפות בתוכניתן. חיידקים צואתיים בכמות של 1,700 אחוזים מהמותר וחיידקי ליסטריה בחומוס בקופסה הם אכן מבהילים ומקוממים. העובדה ששמן ועמילן מוכנסים למזון שלנו כדי לגרום לו להיראות חלק ומעלות בכך משמעותית את רמות השומן והפחמימות היא נוראית. הבעיה היא ש"עושות חשבון" כתוכנית תחקירים, ואולי יותר ממנה הערוץ שבו היא משודרת ומתהדר בתדמיתו החדשותית, לא עושים עם הממצאים האלה יותר ממה שעשתה "כלבוטק" עם הקוליפורמים בחומוס. הן פשוט מטיחות אותם בפנינו באגביות וממשיכות קדימה. למעשה, ב"עושות חשבון", התחקיר הסתיים פחות או יותר אחרי חצי שעה, כש-12 הדקות האחרונות הופכות כמעט לפרודיה כשלינגבייל יוצאת "לחפש" את סמיר הגדול מקופסת החומוס באבו גוש, ועם בר גפן שקופצת לסבתא כדי להבין שוב שאין לה כוח להכין את הסלטים בעצמה. בעבר, אגב, נמתחה ביקורת גם על השטחת ממצאי הבדיקה ב"עושות חשבון" ועל חוסר דיוק מדעי בהצגתן. קלינגבייל טענה בתגובה כי בטלוויזיה לא ניתן להתפלפל על מונחים מדעיים, וזה אולי היה נכון אלמלא כמעט שליש מהתוכנית היה מוקדש לנושאים שאינם קשורים לתחקיר.
ההסתפקות של "עושות חשבון" במילים הריקות בתגובות של מפעלי המזון או בהצהרה הלא סגורה לחלוטין של ישראל אהרוני (הפרזנטור של סלטי "שמיר", שהכריז על פרישתו בעקבות תוצאות התחקיר. עם זאת בתגובת החברה נאמר שהחוזה בין הצדדים יימשך), והחזרות הנשנות על משפטי זעזוע של המרואיינים, לא באמת מקדמות אותנו לפתרון. אם נושא המזון התעשייתי אכן אקוטי כל כך (וקשה למצוא מי שיצפה בתחקיר ויחשוב אחרת), ראוי שמערכת חדשותית תשים אותו בראש סדר העדיפויות שלה. במקום עוד דיון עקר על מתי דעאש יגיעו לגבולותינו או עוד סיקור של מריבה על כלום בין חברי הקואליציה, ראוי לדרוש תשובות ברורות מהגורמים המפקחים, לחזור ולבצע בדיקות נוספות לאורך תקופה ולוודא ששיפורים אכן נעשים, לערב את המחוקקים ולדרוש לדעת מה הם מתכוונים לעשות, לפרסם כל חריגה ולהצביע על מותגים וחברות שמסכנים את בריאותנו.
כבודה של "עושות חשבון" ושל צמד המגישות בעלות הרקורד העיתונאי המרשים שמובילות אותה במקומו מונח. הבעיה היא שבתוך החיים עצמם נושאים כאלה נוטים לנזול מבין האצבעות ולהישכח, וזו בדיוק תפקידה של מערכת חדשות עם אג'נדה שמעבר לנקודות הרייטינג. לחץ ציבורי בישראל מצליח להזיז בהרבה מקרים הרים, לשנות החלטות גרועות ועוולות, אבל הוא לא ייווצר לבד. בלי הצבת נושאים חדשותיים בראש סדר היום, תחקיר הסלטים הוא עוד צקצוק עייף על הספה בדרך לסופו של עוד יום שכיח. ואם זה כל מה שהצליח להשיג, לא נעשה כאן שום חשבון אמיתי.