פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תקליט שחוק: "וייניל" נראית כמו משהו שראינו עשרות פעמים בעבר

      בזמן שהטלוויזיה מתחילה למצות את האנטי-גיבור הלבן ולפנות לאפיקים חדשים ורעננים, HBO שוב הולכת על עוד מאותו דבר, עוד מאותם אנשים, עוד מאותו סיפור

      תקליט שחוק: "וייניל" נראית כמו משהו שראינו עשרות פעמים בעבר

      גם בהתעלם ממסע הפרסום המרהיב של yes ל"ויניל" (הם קוראים לזה "וייניל", אנחנו נתעקש על ההטיה המוכרת), כולל קשירת כתרים מופרכים כמו "האירוע הטלוויזיוני של השנה" ו"פרויקט חייו של מרטין סקורסזה", נגזר עלינו להעלות ציפיות לנוכח הכוחות הפועלים בסדרה. HBO, סקורסזה, טרנס ווינטר שיצר איתו את "אימפריית הטיילת", מיק ג'אגר, בובי קאנבלי - סדרה על רקע עולם המוזיקה, ובעיקר הרוקנ'רול, של שנות ה-70 בניו יורק. מה כבר יכול להשתבש בשילוב כזה?

      ובכן, דברים יכולים להשתבש. לא דראסטית, כי בכל זאת מדובר כאן בגאון, אבל פרק הבכורה הכפול של "ויניל", שהוא בעצם סרט של סקורסזה לכל דבר ועניין, רחוק מלהיות יצירת מופת. המעשה הוא בריצ'י פינסטרה (בובי קאנבלי במראה נירו לוי; נושף, נאנח, גונח, נאנק ומזיע ללא הרף לאורך כל השעתיים של פרק הפתיחה), מנהל חברת התקליטים הפיקטיבית "אמריקן סנצ'רי" שמשרדיה מצויים בלבה של מנהטן. בשנת 1973 הוא עומד בפני פרשת דרכים מקצועית ואישית כאשר הוא מנסה למכור את החברה הפעם-גדולה-היום-מקרטעת שלו לקונגלומרט גרמני, להציל את חיי המשפחה שלו ולהמשיך להתרחק מההתמכרויות שהורסות את חייו - קוק ואלכוהול. אלא שהוא לא באמת יודע אם הוא רוצה למכור. הפן הניהולי של המוזיקה הוא בנפשו, האוזן שלו חדה מאי פעם והוא עדיין מדרבן בזעם את עובדיו למצוא לו את הדבר הבא. בכלל, זעם לא חסר לו. באחד האקטים הסמליים במפגיע של הפרק, הוא מנתץ את הטלוויזיה באמצעות הגיטרה שלו. תראו איזה רוק'נרול אנחנו, באים עם המוזיקה כדי לשבור לכם את המסך.

      ויניל (יח"צ)
      מתבלט בקהל, פחות בסדרה. בובי קאנבלי, "ויניל" (צילום מסך)

      בדקות הראשונות של הפרק היה נדמה שאכן כך יקרה. כבר בתחילתו הוא לופת עם שתי ידיו בצווארון הפתוח שלנו עם השיערות המבצבצות מתחת ודוחף אותנו אל הסחי, הזימה והזוהמה של מנהטן בשנות ה-70. מזרקים על הרצפה, אשפה לא מפונה, סקס לעין כל, ערב רב של דחויים, גרפיטי על כל משטח שהיה פעם נקי, הניו יורק דולז רועמים, רועמים מדי. כך בפתחה המחישה "ויניל" את עיקר כוחה, שמצליח לחפות על הסתמיות שלה באמצעות מניירות מצודדות, מוזיקה רועשת ונהייה סוחפת אחרי הלך רוחן של דמויות מסוממות. כלומר, איזו עוד סיבה יש לכל האנשים האלה להישאר בזמן שהבניין קורס סביבם, כולל חברי הלהקה, שחלקם ממשיכים לנגן למרות הכל?

      הרגעים האלה עם הניו יורק דולז מסמנים את מה ש"ויניל" מנסה להשיג. היא כורכת את הפרק כולו עם אותה סצנה, הלהקה שבישרה את הפאנק עוד לפני שהיה פאנק שרה לגיבור המסטול, "משבר אישיות, השגת את זה כשזה עדיין היה חם. תסכול וכאב לב הם כל מה שקיבלת". הבניין קורס עליו ולמרות הכל הוא יוצא ללא פגע, עוף חול שכמותו.

      ויניל (יח"צ)
      דמויית לאה לופטין. ג'ונו טמפל, "ויניל" (צילום: יח"צ)

      אולם דמותו של ריצ'י מספרת את האמת על "ויניל" כולה. כמוה הוא חסר ייחוד, אינו מעורר הזדהות, ובעיקר מלאכותי מדי. פעמים רבות בפרק הפתיחה הוא ניצב על תקן המחונן שמקדים את כל מי שסביבו - חטא נפוץ בסדרות תקופתיות. הוא ניחן בראיית הנולד ובאוזן פנומנלית לכל ז'אנר שתעלו על דעתכם; נרגש כשהוא שומע לראשונה את הבלוז של לסטר גריימס האלמוני, נעצר עם המכונית כשהוא שומע די ג'יי עם שני פטיפונים עושה קסמים במסיבת רחוב (מדובר, לא פחות, בחלוץ ההיפ הופ די ג'יי קול הרק שנקרה בדרכו), מזהה את גדולתה של להקת אבבא על פי שלוש תיבות, נוהה אחר הניו יורק דולז כמו ילד בעקבות החלילן מהמלין.

      ולמרות החברה הרעועה שהוא עומד בראשה, ריצ'י עצמו מוצלח וסך הכל אדם שרוצה להיות טוב, הגם שיש לו נטייה להרס עצמי. המשפחה שלו - רעיה מהממת ומתוסכלת שהיתה פעם נערת אנדי וורהול, שני ילדים קטנים - גרים בפרברי קונטיקט מחוץ לעיר הסואנת. העובדת הזוטרה שלו, נערת הכריכים והסמים (ג'ונו טמפל במראה לאה לופטין), מנסה לחצוב את דרכה אל עולם ניהול האמנים שכרגע מאוכלס בעיקר על ידי גברים.

      בקיצור, "ויניל" אפילו לא מנסה להסתיר את הניסיון התבניתי שלה להיות גלגול חדש, רועש ועתיר קוקאין של "מד מן", הסדרה ש-HBO ויתרה עליה לפני עשור, הסדרה שעלילתה הסתיימה שנתיים לפני תחילתה של זו. היא אפילו שתלה קריצה לסדרת הפרסומאים בסצנה באולפן ההקלטות עם לסטר: בת דמותה של פגי אולסון נעורה לצלילי הטוויסט, ממש כשם שפגי עצמה עשתה יחד עם יתר בנות "סטרלינג קופר" בימיה הראשונים של "מד מן". מחווה חמודה של טרנס ווינטר למתיו וויינר, עמיתו ורעו מחדר התסריטאים של "הסופרנוס".

      ויניל, פרק ראשון (צילום מסך)
      דמויית פגי אולסון באולפן ההקלטות (צילום מסך)

      קיימת בכך עדות גדולה לחוסר הרלוונטיות המסתתר תחת הרעש והצלצולים של "ויניל". בזמן שהטלוויזיה מתחילה למצות את האנטי-גיבור הלבן ולפנות לאפיקים חדשים ורעננים, HBO שוב הולכת על עוד מאותו דבר, עוד מאותם אנשים, עוד מאותו סיפור. יש משהו מייצג בעובדה ש"ויניל" מתרחשת בשנה שבא פרץ סקורסזה עם "רחובות זועמים", כי גם אם הוא כדרכו מוביל אותנו בבטחה מבדרת לאורך שעתיים של כמו-סרט, גם אצלו מדובר באותם שטיקים מוכרים וסוחפים. הרולינג סטונז, הקריינות המודעת לעצמה א-לה "החבר'ה הטובים" ו"הזאב מוול סטריט", האיטלקים חמי המזג, העריכה הקדחתנית והפאקינג רצח הכל כך מטומטם ומיותר כי כנראה הוא לא יכול בלי.

      האכזבה ההתחלתית הזו לא בהכרח אומרת הרבה. ראשית, אפשר להיאחז בקו העלילה המעניין היחיד בפרק הפתיחה - מה יעלה בגורל יחסיהם של ריצ'י ולסטר. שנית, גם "אימפריית הטיילת" של אותם יוצרים התחילה טוב אבל לא מדהים, ובוודאי לא העידה על הפסגות שתכבוש בחלק מהעונות הבאות. אף על פי כן, קשה לברוח מהתחושה שמתחת לקליפת הבימוי ההרפתקני, העריכה עמוסת ההפתעות, השחזור התקופתי המדהים והפסקול שוקק החיים, יש מעט מדי תוכן. "ויניל" אולי רוצה להמחיש את ההתהוות הבועטת והמסעירה של הפאנק, אבל נכון לעכשיו הבנאליות שלה חותרת תחת עקרונות הז'אנר.