השטח האפור באינטראקציה שבין אנשים הוא המקום שבו מתקיימת העונה השנייה של "פשע אמריקאי" - הדברים שאנחנו מרשים לעצמנו לומר אחד לשני, לעשות אחד לשני ולכתוב אחד על השני. תקשורת לקויה שמונעת מרצונות מנוגדים, מפחד ומדעות קדומות. העונה הראשונה עסקה בעיקר בגזענות, השנייה שהסתיימה השבוע ב-HOT כבר הרחיבה את היריעה לבריונות, תקיפה מינית ושיימינג וירטואלי, והציגה סיפור אחר לחלוטין שבמובנים מסוימים היה אפילו חזק יותר. נער בן 16 קובע להיפגש עם החתיך של השכבה, רוצה לבדוק גבולות ואז מאשים אותו באונס. "הייתי נזהרת מאוד מלהשתמש במילה הזו", אומרת מנהלת בית הספר לאמו שמגיעה להתלונן. זו בהחלט מילה נפיצה, קשה, לא נוחה. זו פיסה גדולה יותר של מציאות כבדה שחודרת פתאום דרך מסנני הפילטר הסטריליים של המסך בסלון, ואפשר לתאר ככה גם את "פשע אמריקאי".
הנה הסיבות שבגללן לא כיף לצפות בה: 1. היא לא מבדרת, לרוב אפילו להיפך - היא מתעסקת בחומרים כבדים ומכוערים, ולא תמיד מתחשק להתנדב לשבת מול זה. 2. קשה להבין את הדמויות בה. זה לא בהכרח אומר שאי אפשר להתחבר אליהן ולאהוב אותן, אבל אין ביניהן גיבורים ואין נבלים, כשם שאנשים בעולם הם מורכבים ועושים בחירות מורכבות. 3. אין לה נרטיב קבוע. פרק אחד יכול להזניק את העלילה קדימה ולהכיל אירועים, והבא שאחריו נעצר במקום בחריקה ומתעסק בדברים 'מוזרים' כמו אידאולוגיות והשלכות חברתיות. 4. יוצאים ממנה בתחושה אחת גדולה של חרא. טינאייג'רים זה חרא, ההורים שלהם חרא, בתי הספר חרא, רשתות חברתיות הורסות את העולם, האינטרנט משחית, אידאות קורסות ומוסר זה דבר הפכפך. הנה הסיבה שבגללה צריך לראות אותה - היא בעלת ערך, היא מנסה לומר משהו. יש לה משמעות.
קשה קצת לתאר את התחושה שנוצרת כשחוזים פתאום במשהו אמיתי בטלוויזיה, כי רוב הדברים הרי הם לא באמת רציניים. לסדרות חוקים משלהן ולמדנו לשחק את המשחק - להתעלם ממנגינה שמתחילה פתאום להתנגן ברקע, להחליק הלאה קלישאות ודמויות שלא כתובות מספיק טוב או יותר מדי טוב, להבין למה אנשים לא מורשים לגמגם או לדבר בבת אחת, לקבל ואפילו להעריך מונולוגים דרמטיים חוצבים שמתפרצים ומזכים במועמדות לאמי. ככה עושים את האמנות הזו ואלה גבולות הגזרה שלה וזה בסדר. אבל כשאנשים אמיתיים ורציניים חושבים ועושים טלוויזיה בעלת תוכן שמיועדת לאנשים אמיתיים ורציניים, אפשר לראות את זה ואפשר להרגיש את זה.
הריאליזם של "פשע אמריקאי" הוא לא רק מחוספס, נא וחשוף, אלא מצליח להפנט ולחדור פנימה בזכות הטוטאליות שלו. הסדרה הזו לא מתפשרת על שום דבר, ומרשים שלא באמת אכפת לה שהיא לא מבדרת, לא מחברת לדמויות או לא עלילתית מספיק. ברשת המסחרית שמשדרת אותה בארצות הברית אסור להגיד "שיט" ו"פאק", אז היא פשוט חותכת פריימים שלמים מסצנות כדי שלא יראו או ישמעו את הדמויות שלה אומרות את זה ויוצרת שניות מתות של חושך, לפעמים כמה וכמה פעמים בסצנה. לא פשוט יותר לא לכתוב את זה, או להחליף בקללות אחרות? כמובן שכן. לא נחמד יותר לזרוק מדי פעם בדיחה או שתיים? הכי נחמד. היא לא פה בשביל זה, זה לא מה שהיא מנסה לעשות וזה מה שכה אמיץ ומדהים בה.
"פשע אמריקאי" היא גם סדרה עצובה, ומכביד לשאת את זה לפעמים. למרות שהיא ממילא מרגישה כמו דוקומנטרי איכותי, הפרק השמיני בעונה השנייה חצה לגמרי את הקווים בצורה בוטה ושילב בתוכו קטעי ראיונות עם מורים בבית הספר קולומביין בו התרחש הטבח ב-1999, יחד עם צעירים מקהילת הלהט"ב שסבלו מהומופוביה והתעללות, ועם הורים לכאלה שלא שרדו אותה. את הקטעים הללו ביים דייב קולן, שכתב ספר על האירוע, ובשביל הפרק כולו הובאה במאית "בנים אינם בוכים" קימברלי פירס. למרות שאנחנו רק בחודש מרץ, זוהי בלי ספק שעת הטלוויזיה הטובה ביותר של 2016, אשר נשאה את הסדרה לרמה אחרת לגמרי. כל המועקה שנבנתה לאורך כל העונה התפרצה בבת אחת והתנגשה חזק יותר במציאות. ג'ון רידלי, יוצר הסדרה, אמר שלא מדובר ב"שלב ההוכחות" שעליו נבנתה העונה, אלא על תזכורת חזקה וכואבת יותר שהנושאים הערטילאיים האלה של בריונות, אלימות, הומופוביה והתעללות קורים כל הזמן מחוץ למסך המכובס, ואנשים עדיין סובלים מהם גם בעידן הכי מודרני של האנושות.
קשה לצפות ב"פשע אמריקאי" וקשה יותר להכיל אותה, אבל דווקא בגלל זה היא הסדרה החשובה ביותר בטלוויזיה כרגע. אם היא תזכה לעונה שלישית, מה שכמובן לא יקרה כי אף אחד לא צופה בה, צריך יהיה להתייחס בכתבה נפרדת לליהוק הבלתי ייאמן שלה ועל מפגן הכישרון מעורר הקנאה שיוצא שם משחקנים בני 21. אם הם מצליחים להבין כל כך טוב את מה שהיא אומרת, גם אתם צריכים.
העונה השנייה של "פשע אמריקאי" זמינה במלואה ב-HOT VOD.