"הסמויה" בת עשר

במלאת עשור לעלייתה של סדרת המופת שיצר דיוויד סיימון וואלה! תרבות מצדיעה לעומאר, מקנולטי, סטרינגר והחבורה שהפכה את הטלוויזיה שלנו למקום טוב בהרבה. פרויקט מיוחד

"הסמויה": מה הופך אותה לסדרה הטובה ביותר של המאה ה-21?

הצבע השחור, צילומי החוץ, דמויות המשנה, האינטליגנציה, הרגש: כולם ביחד וכל אחד לחוד הופכים את "הסמויה" לסדרה הגדולה מכולם. איל רוב מצדיע ליצירה ששינתה את המשחק

  • הסמויה
איל רוב

אמנם "הסופרנוס" נחשבת, ובמידה רבה מאד של צדק, כסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנעשתה אי פעם, אך דווקא טוענת נוספת לכתר, "הסמויה", שאמנם חסרה את העומק הרובד הפסיכולוגי שהפך את סיפורו של טוני והחבר'ה לחד פעמי, היא הסדרה שהכניסה את המאה ה-21 אל הטלוויזיה האמריקאית ולהיפך. שתי הסדרות המונומנטליות הללו שודרו תחת אכסניה אחת, פחות או יותר באותן שנים. אך בניגוד לקאנוניות הממסדית של "הסופרנוס", "הסמויה" בזמן שידורה ב- HBO, פוספסה בזמן אמת עם רייטינג יחסית נמוך, לא זכתה בשום פרס גדול, אך ברשת היא קיבלה חיים משל עצמה והפכה להיות הקסם השחור הזה שכולם אוהבים להגיד שהם ראו ראשונים.

בקריאה משותפת של שתי סדרות המופת הללו, ניכר כי הן בעיקר משלימות אחת את השנייה מאשר מתחרות ביניהן. נקודת המוצא המשותפת שלהן היא מאתגרת וחתרנית במושגים הצדקניים המוסרניים שהחברה האמריקנית אוהבת שהטלוויזיה שלה מנפנפת להם מול העיניים – ביטול מוחלט של האופוזיציה הבינארית של טוב ורע שעומדת בבסיס נרטיב החיים האמריקני. קוד הערכיות הישנה הוא רק למראית עין. יש כאלו שיודעים לשחק את המשחק, ויש כאלו שלא. חוקי המסורת, משפחה, נאמנות, עבודה קשה וחברות אמת לא באמת משנים. הם ערכים סחירים עם תאריך תפוגה על מכסה האריזה. משחק. המשחק הוא הכל. ובזה, "הסמויה" מתעלה על האחות הגדולה והלבנה שלה, היא לקחה את זה רחוק מדי, טוב מדי, ושחור מדי.

עוד בוואלה! NEWS

מים, אופניים וריקודים: איך משאירים את המשפחה פעילה בקיץ?

בשיתוף רמי לוי
לכתבה המלאה
שחור יותר, חזק יותר, עמוק יותר. "הסמויה" (צילום: יח"צ)

כסדרה, "הסופרנוס" התמקדה בעיקר בפירוקו המוחלט של הגיבור האמריקני הלבן והצגתו כגבר חרדתי, רדוף תסביכים, סוציופט מעורער ובו בעת, דווקא בנקודות השפל הרבות שלו, ככזה שקל שוב להתאהב בו, לדאוג לו, לחמול עליו ובכלל להיות הבנאדם שהייתם מתים שיהיה בסביבה שלכם כשמשהו משתבש. ל"הסמויה" מאידך, אין גיבור ראשי. אין ציר אנושי יחידני שסביבו הגהנום חוגג. להגיד על "הסמויה" כי היא סדרה על מקנולטי זה לעשות רדוקציה איומה ועוול גדול. אם דיוויד צ'ייס הגיע ל"הסופרנוס" מהפסיכולוגיה, דיוויד סיימון ואד בארנס הגיעו ל"הסמויה" מהרחוב, ובסופו של דבר, ממש כמו הסדרה שהטרימה אותה "The Corner", הרחוב נותר הגיבור הראשי שלה. רחוב על טיפוסיו שמתפרנסים בפינותיו, הלקוחות שלהם, אלו שאורבים להם, אלו שכותבים עליהם, אלו שחולפים דרכו במכוניות יקרות ומגיחים רק בשעת מהומה או לעת בחירות, אלו שיוצאים ממנו וחוזרים אליו אחרי בית ספר, וכן, גם אלו שגרים ברחוב הסמוך ולא רוצים להתערבב עם ה-'הם'. הגדולה של "הסמויה", ואין זה מפתיע שעיתונאי לשעבר יצר אותה, היא להראות לנו, לא חלילה להסביר, איך לקרוא עיתון יומי באמריקה של המאה ה-21.

"הסופרנוס" מול "הסמויה", או טוני מול עומאר:

מעבר לרשימה המתארכת של דמויות, סצנות, פרקים ולפחות 4 עונות בלתי נשכחות, ישנם כמה פרמטרים מכריעים שהפכו את הסמויה ליצירת המופת החד פעמית שהיא. בראש ובראשונה כאמור, חשיפת הצביעות במנגנון הערכי האמריקני תוך התמקדות במוקדי הכוח המוכרים, נאמנות לקוד של הרחוב, כבוד לצופים ולאינטליגנציה שלהם, ובעיקר כך נדמה, הצגת דברים מהפכניים בטלוויזיה מבלי לקשור להם כתרים כאלו ולחגוג את המצאותם שוב ושוב כ-"ראנינג גג". הכוונה בין היתר לעובדה שזו מחד, הסדרה הכי שחורה בתולדות הטלוויזיה ולכך ש"הסמויה", ומאידך, זו שפרטה לפרטי פרטים את הגבריות שאינה תחומה לצבע או לגזע של המאה ה-21 גבריות שאמנם מחזיקה את עצמה בחיים אך למעשה אינה מתפקדת בהם, וכל זאת מבלי לשכוח לשנייה את הזווית הנשית, וכמובן, שייייט, דמויות משנה בלתי נשכחות.

"הסמויה": אילן יוחסין בסיסי ביותר להתנעת התהליך

יח"צ פסטיבל הקולנוע ירושלים

הרבה קיטרו על העונה השנייה של "הסמויה", אשר הגיעה לאחר המפץ הגדול שהיתה עונת הפתיחה. אך רק בדיעבד, העונה הזו, ההפוגה הזו שכל רץ למרחקים ארוכים או כזה ממוקד מטרה חייב, קיבלה את הקונטסקט שלה כשהסדרה הסתיימה. כשואו ראנר, סיימון נקט בגישה שמזכירה את דרכו של הדוקומנטריסט פורץ הדרך פרדריק וויזמן. בשנות השישים והשבעים וויזמן שויך, למגינת ליבו, לזרם ה-Direct Cinema (קולנוע אמת שאינו מתערב בנעשה) כשמיקם חלק מסרטיו במוסדות שאין צורך להסביר את מהותם (תיכון, בית חולים, בית משפט, כלא). אך הוא לא התמקד בסיפור סינקדוכי אחד, אלא ניסה, במידה רבה של הצלחה, להראות את המערכת כולה. הרבה סבלנות צריך לסרטים שלו, שעוברים במעברים חדים בין שיאי התפרצויות לבין תהליך הכרסום האיטי ולכאורה סטטי שהשגרה מחייבת כדי להבינה.

סיימון מבקש מאיתנו, הצופים, את אותה מנת סבלנות. גם הוא בחר מוסדות כוח פונדמנטליסטים לחברה האמריקאית והצליח, בעט רגישה ובעיקר בגלל העובדה שהוא יודע ומכיר את החומר איתו הוא בחר להתעסק, ולא חשוב מזה, את גבולותיו. סיימון הצליח לקשר בין הג'אנקי שמת ממנת יתר בחומר מורעל לבין מינוי של פוליטיקאי, בין גופה של אשה בקונטיינר בנמל לשחיתות בצמרת המשטרה. העונה השנייה הייתה ההפוגה שחייבים בין המפגש הראשון עם אייבון ברקסדייל, סטרינגר ועושי מלאכתם לבין האמסטרדם שתצוץ בשלישית וצמיחת הקרו של מרלו סטנפילד, הדור החדש של הגנגסטרים, וכן הלאה.

ראיון פנטסטי עם דיוויד סיימון:

בכל עונה נחשפה זירה חדשה ומוקדי כוח חדשים וכל זאת מבלי להזניח את הישנים שעדיין מהדהדים בהווה. דרך מעבר בבתי הספר, במערכות העיתון, בפוליטיקה ובצמרת המשטרה דיוויד סיימון, יחד עם צוות כותבים שהיה, עבד וחירבן בכל המקומות האלו, מראה לנו עד כמה אין באמת תקווה, ומציג, לא כחתירה אל השיא אלא באגביות, בציטוטים שפותחים כל פרק (המקבילה לשירים המסיימים ב"הסופרנוס") כי אין באמת מי שדואג לנו הצופים. זו אם נרצה, הפאניקה האמריקאית המוחלטת. בסופו של כל מוסד, והוא כיוון גבוה, עומד אינטרס וכיס שצריך למלא. חושך. הריק הזה נמצא בכל מקום.

צ'ייס עשה זאת בגראנד פינאלה כשהחשיך את המסך לעשר שניות בפרק האחרון של "הסופרנוס" ומוטט את הקרקע תחת רגלי הצופים. סיימון עושה זאת כבר על ההתחלה ומתעכב על ההדף של התהליך הפיזי של סיבה ותוצאה, ההדף הזה הוא ההלם המוחלט שאתה חוטף בצפייה בפרק רנדומלי של "הסמויה". אין טובים ורעים, יש רק כאלו שיודעים לשחק את המשחק ויש את אלו שמקבלים עיטור לאחר מותם או שנקברים מאחורי דלת עץ בית נטוש. הרחוב, וקוד ההתנהגות שלו אינו נשאר רק ברחוב, אלא מגיע גם לשדירות המוריקות בחלקים הטובים של עיר. טרנינג או חליפה, שחור או לבן, מהגר או יליד המקום, בבית כלא או בלשכה מפוארת, אתה דואג רק לעצמך. הכל זה ונדטה אישית בסמויה, "way down in the hole".

סצנת הסיום המדהימה של העונה השנייה של "הסמויה":

האותנטיות זו נשמרת בכמה רבדים שהיו עוד בפרק הראשון שלה. שפה ולוקיישן. לכל אחד יש שפה משלו ב"הסמויה", ולעיתים אתה נחרד מהדמיון בין שפתו של סנטור מושחת לזו של סוחר סמים, של בלש מזדקן ולוזר למראה ושל עורך עיתון. השפה הזו נשמעת כל כך טבעית, כי ברוב הזמן היא נאמרת במקום ממנה באה. לא תחומה בקוליסות קרטון, אלא בפינות הרחוב. כמות צילומי החוץ ב"הסמויה" היא לא הגיונית במסגרות הפקה של סדרות אחרות. רוב הסדרה היא ברחוב, בין אם בשעת מעקב או בשעת פעילות, הרחוב מופיע בכמעט כל סצנה בסמויה והאפקט הזה רק מעצים את האותנטיות שלה, עד כי אתה באמת מאמין שכך זה קורה. זה חייב להיות ככה. אתה רואה את זה בעיניים, את הרחוב הזה.

חלק נוסף מהכוח שלה כמכשיר תסריטאי היא שהשפה נהגת בקולם של אנשים שבאמת מדברים וחיים כך, לא רק שחקנים. סנופ למשל, וכריס החבר השתקן והפסיכופט שלה, רק לשמוע אותה מדברת ואתה עם היד על הטלפון למשטרה. פחד מוות. אבל סיימון סומך עלינו שנעמוד בזה, גם אם הוא עושה ככל שביכולתו כדי שנכבה את הטלוויזיה בשאט נפש.

כי סיימון סומך על האינטליגנציה שלנו כצופים. הוא לשנייה לא מאכיל אותנו בכפית גדושה באינפורמציה, לא מרחם על הדמויות שלו, לא עושה להם חיים קלים וכאמור, גם לא לנו. הוא מפרק, בצניעות וכמעט בהיחבא, את קונבציות התסריטאות הטלוויזיונית – לכל סיבה יש תוצאה וכדאי שזה יקרה באותו פרק, או לפחות באותה עונה. כמספר סיפור רחב יריעה ומרובד, סיימון מאפשר גם למקריות, לגליצ'ים של מציאות, לקבל את מקומם. זוכרים את נפנוף השלום של המפקד ביל רולז במועדון גייז? זו היתה קריצה, לכאורה מקרית, שמעולם לא קיבלה את הטיפול שלה. וישנם עוד כמה כאלו בצורה שונה, הדרך האגבית בה עומאר מת לעומת הילולת הקרבות שלו וסצנות בלתי נשכחות מול סטרינגר והאח מוזון, העמדת הפנים שהיא מערכת הנישואין של סדריק דניאלס, או ילד רץ לבד בלילה ברחוב ישר לתוך סצנת מארב וכלום לא קורה? מקנולטי מתייאש סופית כשסטרינגר מנסה למכור לו בית, או הרפלקסיה העצמית של דומיניק ווסט, השחקן שמגלם את מקנולטי, מאמץ מבטא בריטי בבית זונות (והוא בריטי במקור) ובאמת נותן שם עבודה, הרגעים הקטנים בין מייקל, ניימונד ודוקי בכל עונה 4, סצינת הלוויה של קול שנגמרת בהילולת שיכורים, וכמובן וואלאס, איפה וואלאס סטרינג? שמוביל בדיוק לתוצאה ההפוכה ממה שהינו מצפים. ואלו רק הפרפראות של התסריט המדהים שעומד בבסיס הסדרה הזו. התמונה הגדולה, המשחק, זה הסיפור, ולסיפור טוב יש גם קצוות רופפים, כאלו שתפקידם רק להדליק אור בחדרים מרוחקים ואפלים בתודעת הצופה, וזהו, כלום לא קורה. כמו בחיים. רק בטלוויזיה.

סצנת "איפה וואלאס"?:

עוד פרט גלוי שלא עושים ממנו עניין, גם בנון שאלאנט, הוא ש"הסמויה" היא הסדרה הכי שחורה שהייתה בטלוויזיה, שאינה קומדיה או לחילופין 'לא-מקום' כמו בית כלא. יותר משבעים אחוז מהקאסט שלה שחור, במגוון שלם של תפקידים, תכונות, תיפקודים, שינוע הזדהויות, למידה, שינוי (קאטי העבריין שעובר לחנך צעירים באגרוף למשל, סטרינגר באקדמיה), ברגעים המציקים, הפתטיים שלהם או דווקא כשהם מצילים את הרגע, בייאוש הסטואי ובטירוף של האמסטרדם. ברור שאין כאן הדרה, אבל גם אף אחד לא עושה עניין מכך שכמעט כל השחקנים שחורים. זו בוליטמור, ואלו רחובותיה. מישהו שם אותם בגטאות האלו, וזה מה שקורה. זיגי, ג'וני, ובמידה רבה גם מקנולטי, הם משחקים את התפקידים שבדרך כלל ניתנו לצד השחור בצמדי המשטרה – הבעייתים, חסרי השליטה, אלו שנוגים להיעתר לגחמות האיד שלהם, לא שקולים, מהירי חימה, חסרי ביטחון ומונעים בעזרתו. עכשיו שימו מולם את סטרינגר, את עומאר, את פרופוזישן ג'ו, ושאלוהים ישמור אותנו, את האח מוזון.

גם אם הם רוצחים קר מזג עם כבוד שהם במקרה גייז, כל תסריטאי אחר חוץ מסיימון היו חוגג לעומאר על התחת בגלל הנטייה המינית שלו לפחות על כמה פרקים טובים, במפגש הראשון עם עומר סיימון נותן לו בשקט לחפון את השיער של מאהבו הלבן, כשהוא בשכונה ואף אחד לא עושה מזה עניין מלבד משפט פה משפט שם ותמיד מאחורי הגב, כי ככה זה. ההבדלים הם לא רק בצבע העור, אלא הבחירה להראות אנשים אחרת.

"הדבר הכי מסוכן באמריקה? ניגר עם מנוי לספרייה"

גם אם הן דמויות משנה, שמופיעות לשני פרקים או שלושה. אלו בראש ובראשונה דמויות, לא סמלים, או פונקציות שמקדמות עלילה. לכל דמות משנה סיימון העניק רגע של חסד, צוהר אל הנפש שלה, אל הילד הזה שגר בכל אחד מאיתנו, ורגע של אימה מחושבת ואינטרסנטית. סנופ מביאה למוכר בחנות טיפ בגלל שהוא יודע את לעשות את העבודה שלו כשמכר לה את אקדח המסמרים בסצנת פתיחת העונה בין הטובות בהיסטוריה. באבס, אולי הדמות משנה ובעיני רבים (ואני ביניהם) הדמות הכי אהובה בסדרה הזו. יש כל כך הרבה רגעים מדהימים, אמיצים, מרגשים ופאתטיים לבאבלס אבל דווקא הרגע בו המקצוענות שלו, המשהו היחידי שהוא יודע לעשות יתר טוב מכולם, להיות ג'אנקי, יוצא החוצה כשהוא מסביר לסמוי סידנור איך ג'אנקי באמת מרגיש ונראה היא מאסטרפיס של כתיבה ("יש לך טבעת נישואים על האצבע? אתה נרקומן, אתה נשוי למחט הזו, אתה מבין?").

ועוד: חוש ההומור של באנק ומה שקורה לו כשהוא משלים משולש עם אלכוהול ומקנולטי, ג'יי לנדמן השוטר השמן הסליז והמעצבן, בודי והתהליך שהוא עובר מפיטבול לשועל, סצינות המוות הבלתי נשכחות של כמה מהדמויות, קרקטי נותן בטראש טוק כמו אחרון הדילרים ואחרי זה משחק עם הבת הקטנה שלו באטלשיפ, העובדה שלסטר פרימון, המבוגר האחראי והאיש עם הכי הרבה שליטה מאבד את זה כשהוא מתאהב בבחורה הלא נכונה, ושוב באנק, אולי האיש הכי מצחיק בסדרה כולה שואל אותו על הבר "do you know that the plural of pussy is? Pussi.", הארק מבקש כבוד לאחר שהוא הופך לסמל, קארבר באמת מבין שאין בשביל מה להילחם, רולז הופך למקנולטי את השולחן ורק אחרי שהוא מפרק לו את הצורה מגלים שזה לא השולחן שלו, בעונה 4 קרקטי מבקש מהבלשים לעשות את מה שהם בדרך כלל עושים וקימה שמה את רגליה על השולחן, לסטר עובד על המיניאטרות ולנדמסן מוציא מגזין פורנו. סנטור קליי דייויס, עונה החמישית מחזיק עותק של "פרומותיאוס הכבול" ושוגה בהגייתו כמו שרק סנטור קליי יכול. שייייייט וזה ממשיך וממשיך, יש עוד הרבה. הרבה יותר מאשר פחיות הבירה הריקות על גג התחנה של משטרת המחוז המערבי.

ואז זה נגמר ומתחיל שוב. סיימון, כמו גאון אמיתי ידע מתי להגיד לא, ולהפסיק בזמן ולא לגלוש לעוד עונה מיותרת כמו מרבית הסדרות שאתם אוהבים. סיימון מתח את הגבולות וידע מתי הוא צריך להשאיר אותם תלויים באויר. הויכוחים על העונה החמישית, המסיימת, מחזיקים אותה בחיים גם עשר שנים אחר כך. מוגזמת או לא, מופרכת או סוגרת את זה כמו שצריך, העונה החמישית עוררה שאלות ובעיקר השאירה את ארעת העונות הקודמות רלבנטיות ומותחות גם עשור אח"כ. די בדומה לסצינה האחרונה ב"סופורנוס", סצינה שמדליקה אור אצל כל צופה, זה ממשיך. גם כשזה נפסק, וזה די בדומה קולנוע של תחילת המאה הזאת, גדולתן של הסדרות הללו, סדרות המאה ה-21. משחק, הא? משחק החיים, יו.

"הסנוויה" בת עשר: כל הכתבות בפרויקט המיוחד של וואלה! תרבות
האם "הסמויה" היא הסדרה הטובה ביותר של המאה ה-21? דברו על זה בפייסבוק שלנו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully