אם חושבים על זה, הלהקה הפיקטיבית נאסטי ביטס היא שיקוף די מדויק לסדרה המאכלסת אותה, "ויניל", שסיימה אתמול (שני) את עונתה הראשונה ב-yes Oh. זוהי להקה שמנסה להפוך את העוצמה והפוטנציאל הגולמי שבבסיסה ליצירה בועטת וסוחפת, אך סובלת מכוכב ראשי חיוור שהוא כאילו-כוכב (ג'יימס ג'אגר, הבן של, שחקן גרוע ונפוטיזם במירעו), קלישאות של רוקסטאר, התפזרות וקשיים למצוא את הכיוון היצירתי המתאים למרות שהוא אמור היה להיות שם ממש מנקודת הפתיחה. כשכבר יש כיוון יצירתי שאמור לפתור את הבעיות, הוא רוכב במלאכותיות על מוזיקה שחורה ומשקף מינימום רעננות ומקסימום בנאליות. עם זאת, יש גם הבדל מהותי בין הלהקה לבין הסדרה: הבחורים בנאסטי ביטס מלאי עזוז אבל נטולי כישרון ואילו יוצרי "ויניל" (מרטין סקורסזי, מיק ג'אגר, טרנס ווינטר) בדיוק ההפך - בעלי כישרון גדול ומוכח אבל בלי המוג'ו שיהפוך את היצירה שלהם למשמעותית. בשני המקרים התוצאה היא אחת: ניסיון מזויף, מהונדס וכושל ללכוד ברק בבקבוק.
קשה לומר ש"ויניל" איומה. יש בה לא מעט רגעים נחמדים שדואגים להזכיר שמאחוריה עומדים אנשים שסיפרו סיפור או שניים בחייהם, השחקנים ברובם מצליחים לרומם את הטקסטים החבוטים (אוליביה וויילד וריי רומנו מצטיינים), אבל אי אפשר להימלט מהתחושה שהרובד הבולט ביותר שלה הוא מעין תאונת דרכים שקשה להתיק ממנה את המבט. איך כל הכוחות האלה מצליחים לדשדש כך במי אפסיים? כמעט כל דבר בסדרה לא באמת עבד. עלילות ה'מתח', ההתמכרות, היחסים, המוזיקה, הדמות הראשית (בגילומו הפומפוזי של בובי קנאבלי) - קלישאות על גבי קלישאות בכל חזית. כלומר, אם עוד פעם נראה את שוט ההסנפה עם המבט למעלה והמצלמה המתרחקת, מצב סביר שנשבור את הטלוויזיה באמצעות הגיטרה. שוו בנפשכם עד כמה מעניינת "ויניל" היתה יכולה להיות אם במקום להתעסק שוב בגבר הלבן במשבר היינו עוקבים אחרי דמויותיהן של ג'יימי (ג'ונו טמפל) המנסה לעשות את דרכה בדרגות החברה, או בלסטר גריימס (אטו אסנדו), הזמר שהפך למנהל בעל כורחו. כמה מוצלחת היתה יכולה להיות אם במקום לדחוף עלילות רצח ומאפיה נדושות שהטילו בה מום כבר מפרק הפתיחה, היתה מתעסקת בבעיות המרתקות של התקופה והמקום.
יותר מאשר זה פספוס של יוצרי הסדרה מדובר בהחמצה של HBO, שלא השכילה להבין כי העשור הראשון של המילניום כבר מאחורינו ושמה שעבד לפני עשר או 15 שנה כבר מוצה. על פי הערכות של אנשי תעשייה בארה"ב הפיילוט של "ויניל" עלה 30 מיליון דולר. זה כולל כמובן את השחזור התקופתי המרהיב ואת הסטים המדוקדקים, ותג המחיר הזה הוא חלק מהסיבה שהוזמנה עונה שנייה אחרי ששודר רק פרק אחד שהתקבל בעיקום אף ביקורתי ורייטינג בינוני. מספר הצופים אמנם פחות חשוב לחברת כבלים כמו HBO, שעיקר ההכנסות שלה נובע מדמי המינוי, אבל ביקורות משבחות ובאזז חיובי הם לחם חוקה, הם אלה שמביאים את המנויים.
בהקשר הזה "ויניל" היא כישלון קולוסאלי. יצירה שאמורה היתה להיות סדרת הדגל של האכסניה שבעבר נודעה כמקום שאליו באות סדרות איכותיות, אבל כיום נאלצת להילחם בעור שיניה כדי להישאר במשחק. הדרמה היחידה שלה שמצליחה (מאוד. מאוד מאוד) בשנים האחרונות היא "משחקי הכס", אבל ניסיונות לייצר הצלחות חדשות נפלו חלל. מלבד העונה הראשונה של "בלש אמיתי", סדרות כמו "הנותרים" ו"חדר החדשות" לא מימשו את התקוות שנתלו בהן, ושתיהן מסתפקות בשלוש עונות בלבד. כל אותה העת מצליחות רשתות הכבלים שעקבו אחרי הנוסחה של HBO לייצר באזז ואיכות משמעותיים בהרבה. FX ("פארגו", "האמריקנים"), סטארז (המשדרת בין היתר את "זרה" והעומד בראשה הוא כריס אלברכט, האיש שהפך את HBO למעצמה), נטפליקס ("בית הקלפים", "ג'סיקה ג'ונס"), AMC ("סמוך על סול", "המתים המהלכים"); אלה ואחרות הופכות בהדרגה את הרשת שאיכלסה פעם את "הסופרנוס", "הסמויה", "דדווד" ו"עמוק באדמה" לכזו שלא מוצאת את עצמה באקלים הטלוויזיוני החדש והעמוס.
"ויניל" היא ללא ספק עדות מובהקת לחשיבה המיושנת של HBO, אבל אחרי כל ההשקעה בה קשה פשוט לשחרר. תחת זאת, לפני מספר שבועות הודיעה הרשת על חילופים במושכות הסדרה. מנהל הסדרה טרנס ווינטר - בן בית החל מ"הסופרנוס" שבה היה יד ימינו של דיוויד צ'ייס, דרך "אימפריית הטיילת" שיצר בהמשך עם סקורסזה וכעת "ויניל" - מועזב ויוחלף בעונה השנייה. האם זה יהפוך אותה לסדרה טובה? האם זה לפחות יביא לה את הבאזז שהיא חייבת?
לא בטוח בכלל. כש"ויניל" תחזור האקלים הטלוויזיוני יהיה סבוך עבורה אפילו יותר - שתיים מאותן פלטפורמות מתחרות של HBO צפויות לשדר שתי סדרות מוזיקליות נוספות של במאי קולנוע גדולים. ביוני תשודר ברשת הכבלים שואוטיים ("חסרי בושה", "הומלנד") "Roadies", דרמה קומית פרי עטו, הפקתו ובימויו של קמרון קרואו, שכבר הוכיח ב"כמעט מפורסמים" וב"סינגלס" את יכולותיו להעביר קסם מוזיקלי אל המסך, ובהפקת ג'יי ג'יי אברמס ו-וויני הולצמן (יוצרת סדרת הנעורים המיתולוגית "אלה הם חיי") שגם תנהל את הסדרה. כמשתמע משמה, הסדרה תעסוק באנשים שמאחורי הקלעים בסיבוב הופעות, נושא שקרואו כבר עסק בו היטב בעבר. השנייה היא "The Get Down" של באז לורמן ("מולין רוז'", "גטסבי הגדול") שתגיע באוגוסט לנטפליקס, וכמו "ויניל" מתרחשת בשנות ה-70 ומתארת את הולדת ההיפ-הופ, הפאנק והדיסקו בניו יורק. כלומר לא זאת בלבד ש-HBO מתנהלת בזירה צפופה מאי פעם, סדרת הדגל החדשה שלה תיאלץ לעשות זאת אף היא ביתר שאת. מפתה לומר שהמרוויחים העיקריים הם אנחנו הצופים, אבל כמו שלמדנו על בשרנו, שמות מבטיחים והיסטוריה מפוארת הם לא ערובה לכלום.