מטרת הפתיח בכתבה זו היא להשיג אפקט דומה ככל האפשר לזה של פתיח של סדרת ילדים - לא משנה איזו סדרה בדיוק - ששודרה מתישהו בין תחילת שנות השבעים לתחילת שנות התשעים בערוץ הטוב ביותר שהיה אז בארץ (מבין ערוץ אחד).
זו מטרה שאפתנית ביותר - ליתר דיוק, לא ריאלית בעליל - שכן חלק גדול מהסדרות הילדים ההן - "פינוקיו", "הלב", "נילס הולגרסון", "הדרדסים", "בארץ הקטקטים", "גברת פלפלת", "צבי הנינג'ה", "החתולים הסמוראים", "רכבת ההפתעות", "רחוב סומסום", "פרפר נחמד", "הדבורה מאיה", "הנעלולים", "בלי סודות", "טוב טוב הגמד", "טאו טאו" וכו' - שודרו בכל חופש גדול, שנה אחר שנה, יום אחר יום, עד שבסופו של דבר כבר התחלנו להקריח והפסקנו לעכל מוצרי חלב וקמח לבן.
כתוצאה משנים ארוכות כאלה של טיפול הפסיכו-מוזיקלי בשידורים חוזרים, הפתיחים ההם שמורים אצלנו היום - במלואם, מילים ולחן קומפלט - עמוק בתוך האמיגדלה, האזור הפנימי במוח שבו מאופסנים זיכרונותיו הראשונים של אדם לאחר הלידה: אנחנו יודעים לזמזם את הפתיח של "פרפר נחמד", או של "פינוקיו", כמו שאנחנו יודעים לחייך, לבכות, להתהפך, לזחול ולעשות שלום עם היד. הם חלק בסיסי מאוד מעצם קיומנו - גם אם לא תמיד מודע. אי אפשר למחוק אותם מההארד דיסק שלנו. להאקרים אין טעם לנסות.
הפתיחים ילוו אותנו לנצח. רק הם. בלי הפרקים עצמם. קצת לא נעים להודות בכך - בטח לא בפני צוותי המוחות שישבו מול מודלים התנהגותיים של ילדים ויצרו סדרות אינטליגנטיות, קסומות ומופלאות - אבל הפתיחים זה בעצם כל מה שישראלי שגדל באותן שנים זוכר מהסדרות ההן. ברוב המקרים, אגב, השירים בפתיחים אפילו לא היו קשורים לאלה שנכתבו והולחנו בשפת המקור (אם הייתה אחת כזאת) - מה שהופך אותם לתת ז'אנר אזוטרי ונחמד של מוזיקה ישראלית מקורית. בעצם, לא הכל היה עד כדי כך נחמד.
הפתיח של "שלוש ארבע חמש וחצי", למשל, עם תיבת הנגינה הקריפית והנעימה האיטית והמרגיעה מדי של דוד קריבושה, מעביר בי רעד קל עד היום - וכן, האמיגדלה הממזרית שלי עדיין פולטת אותה בתדירות של אחת לכמה שבועות ומכריחה אותי לזמזם אותה בלב. גם דמותו המבעיתה של פלטיאל, הנוסע בקרון האחרון בפתיח (הראשון, האינסטרומנטלי) של "רכבת ההפתעות" עדיין רודפת אותי פה ושם - במיוחד לאחרונה, מאז שהחל פרויקט הרכבת הקלה.
למעשה, רבים מבין הפתיחים ההם, ומבין הסדרות ההן, לא השרו אווירה חיובית ושמחה, ובשום אופן לא היו עומדים בקריטריונים של חינוך אנתרופוסופי. אפילו הפתיח של "פינוקיו" - שהיה אופטימי מאוד בהשוואה, נאמר, לאלה של "הלב" ושל "טאו טאו" - מעורר ברבים צריבה תת הכרתית מסוימת שנובעת מקישורו לוייב הכללי של הסדרה, לרבות הפרק הבלתי נשכח שבו פינוקיו הופך לחמור.
"היו שם כמה פרקים ממש טראומטיים", מודה אשת הרדיו והמדובבת רעיה אדמוני, שדיבבה את פינוקיו וביצעה את שיר הנושא (לחן יפני, מלים של דתיה בן דור), "אני מתכוונת לפרקים שבהם הרעים, כביכול, מנצחים והאף של פינוקיו מתארך - ושידרו את זה על ימין ועל שמאל. זה נורא, פשוט נורא".
אבל שיר הפתיחה דווקא היה חביב, לא?
"אני לא יודעת. כשהקלטתי אותו לא חשבתי שהוא טוב או לא טוב. פשוט למדתי אותו והקלטתי את זה. בזמנו גם לא חשבתי לרגע שזה הולך להיות משהו שכולם יכירו ויידעו בעל פה, שלא יהיה אדם בארץ שלא שמע את זה, שאיכנס לפנתיאון עם הדבר הזה. במשך שנים עשיתי תסכיתי רדיו, דיבבתי דברים, השתתפתי בתוכניות כאלה ואחרות - וזה בסך הכל היה עוד משהו שעשיתי. עד היום, אגב, כשאני נתקלת במישהו שיודע שעשיתי את זה, אני מיד מתבקשת לחקות שוב את פינוקיו. (מחקה את פינוקיו) נו, איך אני? אותו דבר בדיוק, לא?".
האמת שכן. וגם אלי גורנשטיין - שביצע את שיר הפתיחה של "רכבת הפתעות" (בגרסה השנייה, המאוחרת והמוכרת יותר, זו עם ה"צ'יקיצ'יקיצ'ק על הפסים") - עדיין חזק בעניינים. או לפחות היה לפני כמה שנים, כשדפק ביצוע רוקיסטי לשיר בהופעה ב"ברבי" עם להקת "אינפקציה".
אז, באמצע שנות השמונים, כשגורנשטיין לוהק לתפקיד חייו, הוא התייחס לזה במלוא הרצינות. "הוזמנתי לשיר את הפתיח של 'רכבת ההפתעות' כי הייתי כוכב ילדים באותה תקופה", הוא מספר, "עוזי חיטמן, חברי מימי צוות הוויי צנחנים ולהקת פיקוד מרכז, ביקש שאשיר את זה, כמובן שהסכמתי ואני זוכר שלמדתי את השיר במהירות והקלטתי אותו בנעימות".
שמע, זה היה ביצוע מדהים. חבל שהיום כבר אין כאלה.
"נכון מאוד. הייתי שמח לשיר עוד פתיח כזה. תאמין לי שאני יודע כמה הוא אהוב על הילדים, שהיום הם בני 40. הם לא מפסיקים לדבר איתי עליו עד היום. אגב, גם היום אני משתתף בסדרת ילדים - "תמרי הבלשית" בערוץ ניקולודיאון - ונמסר לי שהיא פופולרית".
רוב הזמרים והזמרות שהתנסו בתחום לאורך השנים היו, מה שנקרא, one hit wonders של סדרות ילדים: שלומית אהרון בערה עם "בזיק ויויו", חווה אלברשטיין הפציצה עם "דלת הקסמים", יגאל בשן הטריף חושים עם "נילס" (מבלי להחשיב את "הופה היי", שיועדה לנוער), ריקי מנור כבשה את הלב עם "עליסה בארץ הפלאות", אורית ירון הרעידה עולמות עם "שאלתיאל קוואק", שלמה ארצי נהיה כוכב בזכות "דני דינה", מיקי קם נגעה בשמים הודות ל"בארץ הקטקטים", יזהר כהן עלה-עלה בעקבות ביצועו ל"הדבורה מאיה" ועל שיר גוטליב ותמר קרוון, שביצעו את שיר הפתיחה של "רוני וליטל", בכלל אין מה לדבר (לא באמת).
ואולם, היו גם כמה שהועסקו בביזנס הזה על בסיס קבוע. למשל, חני נחמיאס ("גברת פלפלת", "בלי סודות", "המעופפים הנועזים") ואילנית, שביצעה את שירי הפתיחה של "הלב", "טאו טאו", "פרפר נחמד", "הבית של פיסטוק", "הקוסם מארץ עוץ" וסדרת המופת "בטח היו עוד כמה, אבל אני כבר לא זוכרת", כלשונה של אילנית.
נסי, נו, זה מעניין.
"אין סיכוי, זה היה מזמן. פשוט היו מתקשרים אליי אחת לכמה זמן מהטלוויזיה הלימודית, מבקשים ממני לבצע שיר מסוים לסדרת ילדים כלשהי והייתי באה, מקליטה את זה, שוכחת מזה - וזהו, אחר כך זה הפך למשהו שעובר מדור לדור. בחלק מהדברים האלה אני מאוד גאה. הם מדהימים בעיניי".
ומה בנוגע לסדרות עצמן? "הלב", לדוגמה, הייתה ממש עצובה, אולי אפילו טיפה יותר מדי. אני לגמרי זוכר את עצמי בוכה מולה.
"נו, אז מה? לדעתי זו הייתה סדרה טהורה ויפה שנגעה ללב של ילדים, מעורר בהם רגשות וגורם להם לחשוב על כל הצדדים של החיים. הלוואי שהיום, עם כל האלימות שיש סביבנו, היו עושים סדרות כאלה. תקשיב, יש לסדרה הזאת מעריצים קיצוניים שעד היום מבקשים ממני לשיר את הפתיח בהופעות".
ואת מסכימה?
"לא, אבל את הפתיח של 'פרפר נחמד' אני דווקא כן עושה לפעמים, בסוף ההופעה, בעיבוד ג'אזי כזה, שעושה לאנשים טוב על הלב".
המוזיקאי והמדובב מוטי דיכנה - הקול שמאחורי "צב צבים צבי הנינג'ה" והפתיחים של "מקרון 1" ושל "החתולים הסמוראים" - כמעט עשה, בשעתו, לכמה ילדים התקף לב. "אמרו עלי אז שאני מפחיד ילדים כי דיבבתי באותו זמן גם את הקול של שרדר הרשע - והוא באמת היה די מפחיד", הוא נזכר בערגה, "בכלל, תמיד דיבבתי רק את הקולות של הרשעים, כי מה לעשות, אני טוב בטייפקאסט הזה. היו אז ילדים שהתקשרו אלי הביתה, ביקשו לדבר עם שרדר ואז ניתקו. יום אחד תפסתי יוזמה, עשיתי להם כוכבית 42, וכשענו לי אמרתי להם, בקול של שרדר, 'שלום זה שרדר, אני מגיע לתפוס אתכם!'. הם חירבנו במכנסיים מרוב פחד. התחילו לצרוח בטלפון. ניסו לעבוד עלי, עלק.
"הסיפור שמאחורי 'מקרון 1' בכלל היה די מטורף: זה שודר בתקופת מלחמת המפרץ, כל הילדים ישבו בבית, לא היה להם מה לעשות והיינו חייבים לדובב במהירות שיא את הדמויות של הסדרה כדי שיהיו כמה שיותר פרקים לשדר באופן מיידי. לא היה לנו זמן לחפש מדובבים, ולכן היו כמה פרקים שבהם דיבבתי לא רק את שרדר, אלא את כל הדמויות בסדרה. הייתי כולם שם - וגם שרתי את שיר הפתיחה. זה היה פשוט מדהים, כיף אדיר, אבל אחר כך הייתי צרוד במשך שנה ברצף".
במקרים אחרים, החלטורות האלה - או, בשמן המכובס, "פתיחים לסדרות ילדים" - נולדו בעקבות פרויקטים מוזיקליים אחרים, "רציניים" יותר. כך קרה, למשל, עם הפתיח של "רחוב סומסום", שכתב עלי מוהר, הלחין יוני רכטר וביצעו דפנה ארמוני, מזי כהן וגידי גוב.
"קצת לפני ש'רחוב סומסום' עלה לאוויר", נזכרת ארמוני, "עבדתי עם גידי גוב, יהודית רביץ, מזי כהן, יוני רכטר ועוד כמה על מה שהיה אמור להיות תקליט המשך ל'הכבש ה-16'. התחלנו כבר לעבוד באולפן על כמה שירים, אבל בסופו של דבר זה לא יצא לפועל כי ברגע האחרון גידי החליט לצאת מהתמונה, אבל ככה בעצם נוצר החיבור בין מזי, גידי וביני, שעשינו יחד את 'רחוב סומסום'. האמת היא שמאוד אהבתי את השיר הזה ואני יודעת שהמון ילדים גדלו עליו, אבל קשה לי להאמין שמישהו מהם יודע שאני שרתי אותו. אני גם בטוחה, אגב, שאף אחד לא יודע שאני ודני בסן היינו אחראים, בערך באותה תקופה, על הג'ינגל 'גלי צה"ל, מדברים מהשטח', אבל זה כבר לא קשור".
גם העובדה ששלמה יידוב היה מי שהמציא את הפופ הים תיכוני, כפי שהוא מוכר לנו כיום, ידועה רק למתי מעט. ליתר דיוק, רק למי ששם לב לכך שיידוב לא הלחין ועיבד רק את שיר הפתיחה המצוין של "בלי סודות", אלא היה אחראי שם על כל השירים - כולל הלהיט האלמותי "מימי" ("מי תמיד עם מי? / מי? / מי? / מימי"), שלגמרי נשמע כמו שיר של דדי דדון.
"תדע לך שעשינו שם עבודה מאוד יסודית", הוא אומר, "בהתחלה הייתי סקפטי בנוגע להצעה הזאת, כי בכל זאת, אני לא בדיוק האיש הכי מתאים לסדרות ילדים, אבל אחרי שקראתי תסריטים של כמה פרקים אמרתי 'יאללה, ננסה' - והניסיון הזה הפך לעבודה של כמה שנים טובות.
"לא היו לי אז ילדים וולא הייתי מעורה בעולם הזה בכלל, אבל איכשהו הצליחו להכניס אותי שם לאיזה תלם של הלחנת שירי ילדים חינוכיים שכתבה אילנה לופט ביד אמן ובחן דק מאוד. אני זוכר שהיו שם, בזמן ההקלטה, גם הרבה מאוד צחוקים, כי התקציב היה מאוד מוגבל והיינו צריכים להקליט כמה שירים ביחד בכמה שעות - ואני חושב שעשינו את זה כמו גדולים.
"היום, כשאני נתקל בדברים האלה ביוטיוב, אני מאוד מופתע מהם לטובה - בעיקר בגלל הגיוון. עבדתי שם עם סגנונות שלא קשורים למה שאני עושה בשום אופן, כמו למשל מוזיקה מזרחית".
תקשיב, "מימי" היה שיר אדיר.
"נכון, אני מסכים, אין לי מושג איך קרה שבכלל הגעתי לסגנון הזה באותו זמן, לא עשיתי מוזיקה כזאת מימיי - לא לפני ולא אחרי - אבל כן, אפשר להגיד שהקדמתי את זמנה של המוזיקה המזרחית. אני אפילו גאה בזה".