מי מפחד מהזאב הרע: הרגעים שצילקו את ילדותנו

בסרטי הילדים האחרונים שבהם צפיתי עם בנותיי, כמעט תמיד מישהו מת. ב"שישה גיבורים" מת אחיו של הגיבור, ב"הקול בראש" התנדף החבר הדמיוני בינג בונג, בעוד ב"למעלה", שעה שקיוויתי שהקטנות לא מבינות מה בדיוק קרה לאשתו של הקשיש, טרחה אחת האמהות באולם לספר לבנה באכזריות: "היא נפטרה". עם זאת, עם כל הצער על כך שדור העתיד נאלץ להיחשף לאמיתות הקשות של החיים בגיל רך מדי, חייבים להודות שבילדותנו התכנים לילדים גבלו לעתים בסאדיזם. סדרות כמו "הלב" ו"פינוקיו" היו מורטות עצבים ונכנסו לנו לחלומות, ולא בקטע טוב, "האסיר" שבה נתקלנו בחופש הגדול לאחר שנבחרה ב"רואים שש שש" האלמותית הייתה מאיימת וכבדת ראש, "החטוף" הוכיח שכל אחד מאיתנו יכול להימכר לעבדות על ידי דוד מרושע ושיר הפתיחה של "איים אבודים" פרנס פסיכולוגים רבים.

אולם על כולן עלתה "נערי פלקסטון", סדרה היסטורית על שני נערים בריטים וטירה רדופת רוחות. בערך בגיל שש נחשפתי ל"תמונה המסתכלת" בטירה, שעיניה זזו ושממנה נמלטתי מהיסטריה, מסתתר מאחורי הספה בבעתה. מאז התגברתי על החשש ואני יודע שאין רוחות רפאים. רק, במטותא מכם, אל תתלו בסביבתי פורטרטים. אני די משוכנע שהם מסתכלים עליי.

(אודי הירש)

אומרים שהלוגו הלבן של הערוץ הראשון פוגם במכשירי טלוויזיה מסוימים כי הוא משאיר בהם סימן שמסרב לעזוב. אין מטאפורה יאה יותר לדברים שקברניטי הטלוויזיה הכללית, כפי שנקראה אז, הותירו בלבבותיהם של צופיהם הצעירים. לא ברור למה מישהו יבחר בינשוף ובפתיח המאיים של יצירה קלאסית כמו הסימפוניה החמישית של פרוקופייב בשביל תוכנית מדע המשודרת בשעה המוקדמת 20:30, "תצפית" עם יעל דן, אבל בערוץ 1 של האייטיז לא נאלצו להטריח את עצמם בשיקולים. מה זה כבר כמה ילדים שנחשפים לסאונד ואימג' מזרה אימה שייטבע בנפשם לכל חייהם?

אבל זה עוד כלום לעומת "פטר והזאב" של אותו פרוקופייב. איכשהו לגננת מרים בטרום-חובה היה הגיוני להשמיע לכל ילדי הגן את יוסי ידין מתאר את מעשה העלילה - שגם אותו כתב פרוקופייב - עם המוזיקה המצמיתה. הסיפור עצמו דווקא נראה סביר במבט לאחור, במיוחד ביחס לאגדות מופרעות כמו "עמי ותמי" או שומו שמים - "מקס ומוריץ", אבל כלי הנגינה הפכו אותו לחלום ביעותים שמורגש גם בהאזנה בוגרת, קל וחומר בגיל 5.

(עידו ישעיהו)

האמת, קשה לחשוב על יצירה טלוויזיונית או קולנועית שלא צילקה אותי. כל פריים קצת עקום, דימוי מעט פסיכדלי, הבעת פנים אינטנסיבית יתר על המידה על המסך היו שולחים אותי בצרחות לתוך פוך של דמעות וביעותי לילה. צולקתי מסצנות ב"העולם הערב", "דגראסי" ו"מוצ"ש". קליפי מוזיקה קריאייטיבים-מדי היו סיוטים מומחזים מבחינתי, שאיזה פסיכופת שיבץ בין התכניות בחינוכית כדי להרוס לי את החיים. העולם כולו היה ההזיה הפרנואידית שלי.

לכן, די ברור שכשהגיע הקליפ של "Another Brick in the Wall" של פינק פלויד ל"עוד להיט", הוא יגרוף את כל הקופה ויהפוך לצלקת בה"א הידיעה. "ונסיים בקליפ חדש מתוך 'החומה'", הכריזה בעליצות אותה מופרעת ימ"ש שהנחתה את התכנית, ותוך שנייה התחילו ליפול ילדים מעוותים לתוך מטחנת בשר לצלילי מה שנשמע כמו מקהלת זומבים רצחנית שמתקרבת אלייך מהאופק כשאת צורחת ומפתלת בזרועות אימא שלך שאומרת בשלווה מטורפת "אני לא שומעת כלום". ברור שכיביתי את הטלוויזיה, כמדומני עם אגרטל, אבל הקליפ המשיך בראשי, ובחלומותיי, והמשיך להתנגן במשך חודשים ארוכים בלי יכולת השתקה. עד היום כשהשיר הזה מתנגן ברדיו אני ממהרת להעביר תחנה, ואם זה לא הרדיו אני פשוט מכריזה שאופס סליחה שכחתי משהו בבית ביי וקופצת מהחלון. לתוך פאקינג מטחנת בשר ענקית.

(רחלי רוטנר)

בערך 200 מטר מפרידים בין התחנה שבה הוריד אותנו האוטובוס חזרה מהקייטנה ובין פתח הבית. כמעט תמיד פיספסתי את הפתיח עם המוזיקה המעולה (ג'ון וויליאמס), אבל בדרך כלל הספקתי לצלילת הסלומושן של דאג וטוני להרפתקה נוספת בתקופות שונות בהיסטוריה. אלא שפתאום באחד הפרקים, במקום איזו דמות היסטורית לגיטימית כמו בילי דה קיד או פרעה או נפוליאון, הופיעו חייזרים כחולים שנשארו כל החופש הגדול בביעותים שלי. קפצו לדקה 4:31, כבוגרים בוודאי תוכלו לעמוד בזה.

(דורון שיינר)

פרח טורף, רופאי שיניים סדיסטים ואנשים שחושבים שזה לגיטימי לשיר בסרטים - מה עוד צריך כדי לצלק ילד רך למשך כל חייו? אני לא ממש זוכר מה גרם להורים שלי לאפשר לי לראות את הסרט בגיל צעיר. יכול להיות שהם חשבו שהייתי מספיק גדול כדי להבין את ההומור, או לחילופין רצו להראות לי מה קורה לאנשים שמקשיבים לגארי יורופסקי - כך או אחרת, האפקט יצר שריטה עמוקה ויפה אי שם בתודעה. מאז אני חושד אוטומטית באנשים שמבקשים ממני לעשות "אההה", מוציא כל זכר לעלה מהסלטים שלי ומוכן להתנדב לעבוד משמרת כפולה במפעל של אפל רק כדי לא להיגרר לשום דבר שנראה כמו מחזמר. תודה רבה אייטיז, תודה שצילקתם את חיי.

(אילן קפרוב)

פרדי קרוגר לא רדף רק את החלומות של ג'וני דפ וחבורתו, אלא גם את שלי. ילדות שלמה העברתי בניסיונות לטרפד את ציפורני הפלדה של לוכד החלומות, אבל סצנה אחת לקחה ממני את אהבתי הגדולה (באותן שנים) למשך תקופה ארוכה מדי.

בסרט הרביעי בסדרה מזמין פרדי פיצה עם תוספת נשמות, בסצנה שעד היום עושה את העבודה ותעלים לכם את התיאבון. במקום זיתים יש בה פרצופים של צעירים הזועקים מתוך הבצק. הרבה זמן לא אכלתי פיצה אחרי הסרט הזה, בנוסף לכך שבמשך שנים לא ישנתי על הגב אחרי הסרט השלישי. הנה וידוי שלא סיפרתי מעולם: בגיל 25 לא רק חגגתי חצי יובל אלא גם את ניצחוני על המפלצת מרחוב אלם - מאז שהייתי ביסודי ידעתי שאם אגיע לגיל הזה בחיים, פרדי כבר לא יצליח לגעת לי בחלומות.

(אורן דותן)

הוריי לא ממש האמינו בהגבלות צפייה (למעט על דברים כמו דודו טופז, שהם "תת רמה"), וכך קרה שבגיל שבע או שמונה צפיתי ב"כוכב הקופים" המקורי מ-1968, שכנראה שודר בערוץ 1 (כמובן, לא היו לנו כבלים). הסצנה שהרסה לי את החיים היא זו שבה מגלים שד"ר קוף התעסק למישהו במוח, נטל ממנו את תודעתו והשאיר אותו עם צלקת מאדימה בצורת פרסה. זו סצנה שמטרימה באופן מחריד את הסוף המפורסם, שבו מתגלים לפנינו שרידיה האומללים של גברת חירות: אין מוצא, אין תוחלת, הכול הלך פייפן. אם סרט אימים נועד להיגמר באנחת רווחה - איזה מזל, זה רק סרט - "כוכב הקופים" חותר תחת אשליית הביטחון. שום דבר כבר לא יהיה בסדר.

כך נזרע בי זרע תודעת האיום הקיומי, ממש לו הייתי ביבי קטן. מעולם לא צפיתי בסרט שוב וגם לא בהמשכונים, וכל טריילר עם קוף מדבר מקריפ לי את החיים. כל מה שאני זוכרת מ"כוכב הקופים" הוא מגיל שבע או שמונה, כך שייתכן שאני ממציאה דברים - ועם זאת, לא מזמן התפרסם מחקר שהראה שאנשים זוכרים אירועים טראומטיים לפרטי פרטים, גם אם התרחשו מזמן. אז זהו.

(מריאנה בננסון)

אי השעשועים ב"פינוקיו" היה ככל הנראה האלמנט המובהק ביותר לסלידה של קולודי האיטלקי, האיש שהגה את דמותו של הילד מעץ, ממעשה ידיו. פינוקיו היה ילד רע, סורר, שקרן שזכה למה שהגיע לו, אבל מאז ומעולם הקהל אהב אותו בניגוד לכוונת יוצרו. זה כלל גם אותנו, ילדי האייטיז, שהתלוו להרפתקאות שלו עם בלה האפרוחית והסיידקיקים המבקשים לפגוע בו, שמשון ויובב. החביבות הבלתי מזיקה הזו גרמה לכך שהאירועים באי השעשועים המפתה למראה היו הפתעה גמורה ומחרידה. הילדים כולם נהו אחרי הקרקס המרשים והמצודד, אבל די בדומה לספנים ששירת הסירנות מביאה אותם לרסק את ספינותיהם על הסלעים, התברר שכל השעשועים האלה נועדו לפתות את הילדים הרעים על מנת להעניש אותם בדרכים מעוותות. כלומר, פינוקיו הפך לחמור, אלוהים שישמור. כולל אכילת קש והכל. אולי לא משהו שאמור להפריע לילד מעץ, אבל בהחלט מעיף את המוח - במובן השלילי ביותר שניתן להעלות על הדעת - לילדים רכים בשנים.

(עידו ישעיהו)

שנות ה-80 היו טיפה חריגות, כריות הכתפיים שלבשו הבחורות, הגופיות הזרחניות של פרוט אוף דה לום והעובדה שמי שהנחה תוכנית פופ טלוויזיונית בערוץ הראשון היה אהוד מנור, האיש והחיוך המבויש. מנור היה מדבר בביישנות על קליפים חדשים שיצאו לאור באמריקה הרחוקה, ואנחנו, ישראלים פרובינציאלים גמענו בצמא את הסבריו.

בתור ילד ראיתי עם הוריי תוכניות רבות של "עד-פופ", אך רק אחת מהן זכורה לי במיוחד. התוכנית שבה מנור חשף לקהל הישראלי את הקליפ החדש והמדובר של מייקל ג'קסון - "מותחן" ("Thriller"), קליפ בן כמעט 14 דקות שהושקעו בו קרוב למיליון דולר (סכום אסטרונומי אז). זה היה ב-1984, הייתי בן חמש. ישבתי עם הוריי ואחיי וחיכינו יחד עם מדינת ישראל לראות את הפלא.

הקליפ התחיל. מייקל וחברתו מדברים בכיף שלהם באוטו, ואחר כך עוברים לטיול נחמד ביער. עד כאן הכל סביר לילד בן חמש עם נשמה של ילד בן ארבע, פתאום קרה משהו לג'קסון, לא בדיוק הבנתי מה, המשכתי לראות. אבל המשהו הלא טוב שקרה לו שהתחיל בכאב בטן שלו, התגבר, ג'קסון התכופף ובת הזוג שלו ואני דאגנו ומאוד רצינו לדעת מה כואב לו, ואז מייקל הרים את ראשו והפך להיות מפלצת, אבל ממש מפלצת, עם עיניים צהובות ושיניים מחודדות וקולות פסיכוטיים. את ההמשך לא ראיתי וכנראה שגם ההורים שלי לא ראו, הם יותר התעסקו בלהשקיט את צרחות האימים שלי והבכי שלא נעצר, אמא שלי ניסתה להרגיע וביקשה לכבות את הטלוויזיה, אבל אחי לא הסכים ואמר שאני מפריע - יוטיוב הרי לא היה אז כך שהוא ידע שהזדמנות נוספת לא תהיה בקרוב, וסדר עדיפויות צריך שיהיה.

שנים שלא ראיתי מאז את הקליפ, כי לא היה לי כוח לעוד סיוטים בלילה. אחי המשיך להעריץ את ג'קסון, אני לקחת מעט מרחק. צפיתי השבוע בקליפ, רציתי לדעת אם הוא באמת מפחיד או שסתם התנהגתי כמו ילד. והאמת? הוא אשכרה מפחיד, כנראה שבשנות ה-80 הפילטרים עבדו פחות טוב, ואת ג'קסון לא עניין שאיזה ילד ישראלי בן חמש גם מאוד רוצה לצפות. בעיה שלו, הוא הפסיד מעריץ.

(אהוד מאיר)

תמיד אהבתי ללכת לקולנוע, בטח כילד ובטח כשאמא היתה לוקחת אותי. וכך גם היה בפעם ההיא, אותה פעם ארורה אשר לעד תיחרת בזכרוני. השנה היא 1988, אני, אז ילד בן 4, מתרגש עד אין קץ לקראת עוד הליכה לקולנוע עם אמא שלי. אני יודע שהולכים לראות סרט על חיות, ואהבתי לחיות עזה כך שההתרגשות בשיאה. הסרט מתחיל, אמי יושבת לצדי, אני בעננים. שלל חיות היער ממלאות את המסך בקפיצות עליזות בליווי מוזיקה סימפונית נעימה. אנו מתוודעים לאייל חמוד בשם במבי ולמסעותיו עם אמו ברחבי היער והכל יפה, צבעוני ושמח.

אבל אז המוזיקה משתנה. הצבעוניות הירוקה שליוותה אותנו עד עכשיו מתחלפת בגוונים של לבן וכחול. שלג. כל החיות האחרות נעלמו. במבי ואמו מלחכים פיסת דשא שנותרה מהקיץ. ואז רעש... הם מתחילים לרוץ "מהר במבי!! רוץ!!" גוערת בו אמו, "מהר!!!". ואז בום. אני לא מבין מה פשר הרעש המוזר הזה. ממרום גילי עוד לא זכיתי לשמוע קולות ירי בעבר. במבי מתחבא במחילה ביער והכל דומם. זהו , זה בסדר. במבי יוצא מהמחבוא ומחפש את אמו. "אמא?" הוא קורא אך ללא מענה. "אמא?! איפה את?!".... לבי הרך לא עומד בזה ואני פורץ בבכי מלוא ריאותיי. "זה בסדר", לוחשת לי אמא שלי, "היא רק הלכה לרגע". אבל אני יודע שזה לא נכון. אני בוכה כל כך חזק שמבקשים מאיתנו לצאת מבית הקולנוע והבכי ממשיך כל הדרך הביתה. מאז לא הסכמתי לראות את הסרט הזה עד שירותי הצבאי. יום שבת בבסיס, בין שמירות. יושב לבד בחדר הקצינים ורואה את במבי ב-DVD. ובוכה.

(גיא גורן)

לדירוג חמשת השטותניקים הגדולים ביותר בתרבות הישראלית דורי בן זאב לבטח נכנס, וכנראה שגם גידי גוב מגרד את הרשימה. לכן, הופעה של שניים מהדחקאים הגדולים הללו באותו קליפ חייבת להיות הצלחה, לא? ובכן, כשאתה זאטוט מתברר שגם משוואה אפשרית של "מפלוס ופלוס יוצא מינוס" יכולה להתקיים. את הקליפ של "גן סגור" מתוך "הכבש השישה עשר", הרכב שכלל מלבד גוב גם את יוני רכטר, דיוויד ברוזה ויהודית רביץ, ראיתי ב"עוד להיט" בגיל 7 או 8. בן זאב יושב סביב השולחן עם חברי הלהקה ומנהל עמם דיון במעין פרודיה לתוכנית הפופולארית דאז "מוקד". לקראת סיום השיר עטים עליו הארבעה, הופכים אותו ומפליאים בו את מכותיהם.

כן, כן, כשאתה אדם בוגר האפיזודה המשעשעת מעלה בת צחוק, אבל אין עבור ילד קטן שכמותי זו הייתה סצנה מצלקת, משהו שבין סימן לעתיד לא מזהיר כילד כאפות בבית הספר לתיעוד מחריד של אונס כלא. במשך למעלה משני עשורים לא זכיתי לראות שוב את הקליפ, עד שיוטיוב נכנס לעניינים בתחילת המילניום השלישי. לא, אי אפשר להגיד שמדובר בפצע שלא הגליד, אבל גם במבט לאחור אני יכול להבין מה כל כך הפחיד אותי. העיקר שבן זאב, גוב והחבר'ה באולפן היו משועשעים.

(דוד רוזנטל)

קודם הייתה "שורשים", המיני-סדרה המצליחה של ABC שעסקה בעבדות בארצות-הברית ונחשבת היום לאבן דרך טלוויזיונית. ברשת NBC המתחרה הבינו שהציבור מוכן לעיסוק בעוד קטסטרופה היסטורית, מזעזעת ככל שתהיה, אז הם הלכו על המזעזעת ביותר. "שואה: סיפורה של משפחת וייס", מיני סדרה עם מריל סטריפ, ג'יימס וודס, איאן הולם ואחרים, גוללה את סיפורה העצוב והמייצג משפחה יהודית-גרמנית מתבוללת. משפחה גדולה שנכחדה כולה מלבד ניצול אחד ויחיד, רודי הבן הצעיר.

במהלך ארבעת פרקיה מתו כל שאר בני המשפחה מיתות משונות שרק הנאצים יכלו להמציא. הם נורו עירומים על שפת בורות הריגה, הוצאו להורג פניהם מול קיר בגטו ורשה, נחנקו בתאי גזים במחנה השמדה, הושפלו והורעבו ב"גטו לדוגמה" טרזין ונפלו בקרב ביערות מושלגים. ראיתי אותם מושמדים בזה אחר זה בסצנות מחרידות. לא האמנתי ולא הבנתי. אבא שלי אמר לי שזאת האמת ההיסטורית. והאמת ההיסטורית הזאת, כפי שלמדתי אותה אז מהטלוויזיה, צילקה אותי. ככל הנראה זה מה שהוביל לעיסוק בקולנוע שואה וקולנוע נאצי בזמן שלמדתי קולנוע באוניברסיטה, כמו גם לתשע שנות עבודה בארכיון יד-ושם. החשיפה היומיומית לתמונות, סרטים, מחקרים, ספרים ובעיקר לעדויות מקפיאות, הובילה דווקא לפחות הבנה אבל גם לעוד ועוד לימוד על השנים האלו. צורך בשינוי הוביל לעיתונאות אופנה. אהבה גדולה ישנה. משהו אחר. אבל סיפורה של משפחת וייס תמיד אתי.

(נאוה סילוורה)

עד היום אני פותחת כל בוקר מול הטלוויזיה. כיאה לילדה שגדלה בניינטיז לפני בית ספר הייתי שותה שוקו ורואה סרטים מצוירים בערוץ 6. אהבתי במיוחד את "רן וסטימפי". בבוקר שאחרי רצח רבין ניגשתי עם השוקו שלי, התיישבתי על הספה והוכיתי בתדהמה לנוכח הפרצוף של הגבר הזקן בחליפה שהתמונה שלו התנוססה על המסך מאחורי דורי טפר. חסרת כל מודעות פוליטית, שלא לומר מודעות מכל סוג שהוא, שאלתי את אמא שלי מי זה האיש הזה ולמה קטעו את השידורים הרגילים. היא הסבירה לי שזה ראש הממשלה יצחק רבין ושבלילה ירו בו והרגו אותו. מיד התביישתי אבל בסתר הלב גם קצת כעסתי שהפרו לי את ההרגל. בבית הספר גודל האסון המשיך להתברר כשזכור לי שכל יום הלימודים הוקדש לשיחות על רבין ועל מה שקרה. חלק מהילדים היו מאוד עצובים והרגשתי שזו חובתי להיות עצובה יחד איתם. היו גם כאלה שהיו בכיכר עצמה והדברים שסיפרו בכיתה היו בגדר מורשת קרב של ממש. אלה היו רגעים של חוסר נוחות שהמשיכו איתי לכל יום זיכרון.

(טלי קיים)

לחדשות בטלוויזיה יש מעמד מכובד. הן נחשבות לסוגה עלית יחסית לתוכניות ריאליטי ובידור, אבל בפועל הסכנה התרבותית והחברתית הטמונה בהן גבוהה פי כמה. חשיפה לחדשות בטלוויזיה עיצבה את השיח הציבורי הנוכחי בישראל, שכולו בורות, שנאה לזר ולשונה, בין אם מדובר בערבים או בברק אובמה (בעצם, גם הוא נחשב כאן לערבי), מיליטריזם ובעיקר קהות חושים. אז נכון, בשנות ה-80' נחשף הילד הישראלי למעט פחות אשפה בפריים טיים, אבל מי שישב מול "מבט לחדשות" ב-22 בינואר 1987, נתקל בתמונות שפגעו בנפשו הרכה באופן הרבה יותר קשה מכל מזמוז של איציק זוהר ונטלי עטיה.

באותו ערב שודרה במהדורה, במאה אחוזי רייטינג, מסיבת העיתונאים של באד דווייר, פוליטיקאי מקומי בפנסילבניה שהואשם בפרשיית שחיתות ושיום לאחר מכן היה אמור להיגזר עליו מאסר עולם. עם סיום מסיבת העיתונאים חילק דווייר לעוזריו מכתבים לאשתו, למושל פנסילבניה וטופס תרומת איברים, ואז שלף ממעטפה אקדח, תחב אותו לפיו והתאבד. בתחנות רבות בארצות הברית שודר האירוע בשידור חי. במבט שידרו את הקטע עד לשנייה שדווייר הכניס את האקדח לפיו – וגרמו טראומה לכל ילד, וכנראה גם לכל מבוגר, שצפו במהדורה. כעבור שנים העלה חיפוש לא מאומץ ביוטיוב את הקטע המלא, שהצפייה המחרידה בו, כולל הירייה והדם, היא על אחריותכם בלבד. לפני שנתיים, אגב, הודה האדם שהעיד נגד דווייר ששיקר כדי להפחית את עונשו שלו. המנוח היה כנראה חף מפשע, אבל הגאון שערך את מבט באותו יום בהחלט אשם בחיבה לסנאף, הרבה לפני הקמת דעאש.

בקטעי הווידאו להלן: מסיבת העיתונאים של באד דווייר – לא כולל ההתאבדות עצמה - וסרט תיעודי שבו נחשף כי דווייר היה חף מפשע.

(אודי הירש)

אין לי מושג למה ואיך הרשו ב"רחוב סומסום" - תוכנית סימפטית ומבדרת סך הכל - לדבר כזה אפל לעבור תחת ידם, אבל כך הם עשו. דפיקה נשמעת על דלתה של בובה חביבה בדמותו של ילד, אבל הוא לא מצפה לאף אחד. "איך אפתח למי שנוקש?", הוא משתף אותנו הצופים הקטנים, ללמדנו על החשיבות בזהירות מפני זרים, "אולי יש מפלצת מאחורי הדלת?". אט אט איבדה הדמות שמאחורי הדלת את סבלנותה והדפיקות נעשו רמות יותר ויותר, בזמן שהילד העשוי לבד מוסיף עוד ועוד ללבות את הפראנויה מפני מה שעלול לעמוד שם על המפתן. כאשר סבלנותו של הנוקש אזלה, המהלומות הכריעו את הדלת ומבעד לשברים שלה חדרה בשאגות - כן כן - מפלצת, בדיוק הדבר שהילד המסכן חשש מפניו. הגיוני ומפרנס שנים של סיוטים.

(עידו ישעיהו)

לא ברור מה היה כל כך מבעית ביצור הזה, אבל את תחושת האימה והפחד שאחזה בי בכל פעם שנתקלתי באלף קשה לשכוח. בשביל כולם הוא היה חבר מכוכב אחר, אבל אותי הוא הבעית. משהו בגודל, בצבע, באף הקונוסי ובשיניים הבולטות פשוט רדף אותי בלילות. אפילו עכשיו בבגרותי אני נתקפת בתחושת לחץ עמומה רק מהמחשבה להקליד את שמו בגוגל, בטח מלראות תמונה שלו. אני לא מבינה מה חשבו יוצרי הסדרה - הוא לא חמוד, הוא לא מקסים, הוא לא מעורר בי רצון לחבק אותו. הוא גורם לי לרצות לרוץ לאמא.

(הילה קורץ)

האמון במין האנושי התחיל להתערער מיד אחרי שצפיתי בשבת אחה"צ סצנה של דיאנה בולעת קוויה בשלמותה במסגרת המיני סדרה המקורית של "V", כי דיאנה היא בעצם לטאה ענקית בדמות של אישה יפהפיה עם מראה קשוח. האפקט המשכנע לאותה תקופה, לקראת אמצע שנות השמונים, כולל התמקדות לשתי שניות במאבק של החיה המסכנה בתוך הגרון של מנהיגת הפולשים, תיחזק הרבה סיוטים למשך כמה שנים.

(דורון שיינר)