באמצע הריאיון הטלפוני עם מייק רייס, הוא מתחיל להשתנק. היוצר האמריקאי מעורב בתפקידים הפקתיים ותסריטאיים שונים ב"משפחת סימפסון", מראשיתה ב-1989 ועד היום, ומבין מאות הפרקים שליווה, מתברר כי יש אחד שאינו מסוגל לדבר עליו בלי לבכות. זהו "Lisa's Substitute" משלהי העונה השנייה, בו ליסה נדלקת על המורה המחליף שלה, והומר מבין לראשונה עד כמה חסר לו אינטלקט ורגש כדי להיות מודל לחיקוי ראוי לבתו. "האמת, תסלח לי, אני פשוט לא מסוגל לדבר על זה, זה מרגש אותי מדי", מודה בן שיחי האמוציונלי, היושב במשרדו בלוס אנג'לס, "אז בוא נעבור לשאלה הבאה, בבקשה".
השיחה עם רייס מתקיימת לרגל בואו לישראל, במסגרת פסטיבל אנימקס שייפתח בסינמטק תל אביב ביום שלישי, 2 באוגוסט. התסריטאי-מפיק, אמריקאי ממוצא יהודי, יערוך כמה כיתות אמן, מפגשים עם הקהל והרצאות, ובאחת מהן ידבר על המוטיבים היהודיים בסדרה. בהקשר זה, הוא מספר לי כי אחד הפרקים שעוררו הכי הרבה השתנקויות קשור לדת שלנו:
"לכל מעריץ של 'משפחת סימפסון' יש את הפרק האחד הזה, שעצם המחשבה עליו מעוררת בו דמעות", פוסק היוצר. "אצלי זה הפרק עם ליסה והמורה, ואצל הרבה אחרים, זה הפרק מתחילת העונה השלישית שבו קראסטי הליצן מתאחד עם אביו הרב, לאחר שנים של נתק. אחרי השידור היינו מוצפים בשיחות טלפון. מישהו התקשר להגיד לי שבזכות הצפייה, הוא יצר קשר עם אביו לאחר 25 שנות ניכור. בתחילת הדרך, חשבו שאנחנו סתם קומדיה קלילה, קורעת מצחוק לפעמים ותו לא, אבל לאט-לאט, בין סוף העונה השנייה לאמצע העונה השלישית, הבינו לאילו תגובות רגשיות אנחנו מסוגלים לגרום".
והמשכתם עם הקו האמוציונלי הזה עוד כמה עונות, אבל בשלב מסוים הפסקתם. אחד ההבדלים הבולטים בין העונות העכשוויות למה שהיה לפניהן, הוא ההיעלמות ההדרגתית של הרגש מהסדרה. איך ולמה זה קרה?
"אשיב לך בשאלה - אחרי 27 עונות, מה עוד נשאר לנו לעשות? באיזה רגש עוד נותר לנו לגעת? כיסינו הכל. תן לי אספקט אמוציונלי שעוד לא מיצינו. כל אחד מבני המשפחה כבר חווה קראש על מישהו שלא החזיר לו אהבה, ומנגד מצא עצמו מבוקש בידי מחזרים שלא היה לו עניין בהם. מארג' כבר כמעט בגדה בהומר, הומר כבר כמעט בגד במארג', כולם כבר חשו לא מוערכים ובאופן כללי, אני חושב שנגענו בכל אספקט של ההוויה האנושית, וכבר לא נשאר לנו במה לטפל".
עוד הבדל בין העונות המוקדמות והמאוחרות זה שכיום יש יותר ויותר פרקים של ליסה. למה זה קרה?
"זה נכון שהיא דומיננטית יותר, ולדעתי זה נובע משתי סיבות: קודם כל, אף שאני ורבים מן הקולגות שלי מעדיפים את בארט ואת הומר, הרי שאל ג'ין, המפיק הראשי של הסדרה, מרגיש קרוב יותר מכל אל ליסה. הסבר נוסף ומהותי יותר: מבין חמשת בני המשפחה, ליסה היא זו עם הכי הרבה מודעות למה שקורה מסביבה, ולכן הדמות שלה חשובה לנו במיוחד, כי אנחנו כל זמן מחפשים סוגיות שטרם עסקנו בהן, והיא הצוהר שלנו לקשת רחבה של עניניים חברתיים, טרנדיים ואקטואליים".
עשר פעמים שבהן "משפחת סימפסון" חזתה את המציאות, כולל הזינוק של טראמפ
ואין אקטואלי יותר, כמובן, מאשר הבחירות לנשיאות. השיחה בינינו מתקיימת על רקע הוועידה הרפובליקנית, לקראת השלמת ניצחונו של דונלד טראמפ, ורייס מודה כי הוא מתוסכל מכך שגם בהקשר זה, אין לסדרה מה לחדש: את כל מה שקורה עם המועמד הסנסציוני עכשיו, הסדרה חזתה באופן נבואי כבר לפני 16 שנים. גם כיוונים אלגוריים ומטאפוריים יותר לא יהיו חדשניים, שכן כבר מזמן ראינו ב"משפחת סימפסון" דמות של מיליארדר מנוול שמזנק לשלטון על גבן של ססמאות פופוליסטיות.
"הצעתי שנעשה בעונה הבאה פרק שבו מיסטר ברנז מתמודד לתפקיד המושל, ואז הזכירו לי שזה כבר היה", אומר רייס, בהתייחס כמובן לאחד הפרקים המופתיים, המושלמים והחשובים של הסדרה, "One Fish, Two Fish, Blowfish, Blue Fish" מן העונה השנייה. "עד כמה שאנחנו מנסים לפתוח פער מול המציאות, היא איכשהו תמיד מצליחה להדביק אותנו. זה מדהים. אתן לך עוד דוגמה: חשבתי שהצ'יף וויגם מטומטם באופן שאין לו אח ורע, אבל אז בא אליי שוטר ואמר לי 'תגיד, ביססתם את הדמות שלו על תחקיר עמוק, נכון? כי מפקדי משטרה רבים שאני מכיר מתנהגים בדיוק ככה'. האמת פרועה מכל דמיון".
אגב, צי'ף וויגם והומר היו מצביעים לטראמפ, נכון?
"ברור, אין ספק בכלל. הם בדיוק הקהל שלו".
רייס, בן 56, כתב בעבר גם פרקים לכמה סדרות טלוויזיה אחרות, למשל "אלף", והיה שותף ליצירת כמה סרטים, למשל סדרת "עידן הקרח", וכל זאת לצד עבודתו המתמשכת על יצירה פולחנית בסדר הגודל של "משפחת סימפסון". למרות הרזומה המפואר, הוא מתגלה כאדם צנוע, אדיב וסבלן, שמפטפט איתי באריכות ומגלה עניין רב ברומן בין הגיבורים הצהבהבים והקהל הישראלי.
רייס סקרן לדעת עד כמה פופולרית הסדרה בישראל, ומופתע לשמוע מה הפרק הראשון אליו נחשפנו כאן. בארצות הברית, הפיילוט התרחש בחג המולד ותיאר כיצד המשפחה מאמצת את כלבה. בישראל של שנות התשעים, אולי כדי לא לנכר את הקהל המקומי שלא הכיר את כריסמס, הציגו לנו את
"Some Enchanted Evening", שבו בארט, ליסה ומגי מוצאים את עצמם נתונים לחסדיה של שמרטפית שאינה אלא עבריינית מבוקשת. "אוי ואבוי, זה אחד הפרקים הכי גרועים שלנו", נחרד התסריטאי-מפיק, ואני נאלץ להסכים איתו, אך נזכר שזה לא מנע מבני כיתתי וממני להתאהב בגיבורים הצהובים, ולהמשיך לעקוב אחר מעלליהם, מדי שני בערב בערוץ 1.
אותו פרק חג מולד, אגב, הוא מן היפים בתולדות הסדרה, וליוו אותו בהמשך עוד שלל פרקים המתרחשים בכריסמס. חג נוסף הזוכה לטיפול צמוד מרייס וחבריו הוא כמובן ליל כל הקדושים, ופרקי ההלוואין של "משפחת סימפסון" הם כמעט עולם בפני עצמו, עמוס אלפי מחוות לקלאסיקות אימה, מדע בדיוני ופנטזיה.
"אני חושב שהפרקים הללו סוחטים מאיתנו את המאמץ הקריאייטיבי הכי גדול", אומר על כך רייס. "הם תמיד מגיעים כבר בשלב מוקדם של העונה, ואנחנו משקיעים בהם את כל האנרגיות שלנו, אז זה אתגר גדול למצוא מאוחר יותר כוחות יצירתיים מחודשים בשביל המשך הדרך. עיקר הקושי הוא למצוא חומרים ראויים שטרם יצרנו בהשראתם מחוות או פארודיות".
היוצר שציטטתם יותר מכל בפרקים הללו, ובכלל בסדרה, הוא סטנלי קובריק. איך אתה מסביר את המשיכה המתמדת שלכם אליו?
"זה נובע גם מן מהדמיון בין גיבור 'התפוז המכני' לבארט וגם מהעובדה שהסרטים של קובריק כל כך איקוניים, שדי לנו להשתמש בדימוי אחד מהם, וכבר כולם יבינו למה אנחנו מתכוונים. אנחנו אוהבים את קובריק ויוצאים מנקודת הנחה שהקהל שלנו אוהב אותו גם, ומה שהכי משמח זה שנודע לנו לאחר מותו שגם הוא אהב אותנו. הוא היה מעריץ גדול של הסדרה".
אתם מלכי הרפרנסים, אבל יש גם הרבה הצדעות שנעשו לסדרה. באנימקס, למשל, יוצגו איורים תוצרת הארץ בהשראתה. מה היחס שלך לכל המחוות הללו?
"אני מת על כל אזכור שלנו, אפילו אם הוא מרושע ועוקצני כמו ב'איש משפחה'. הסדרה הזו היא חלק כל כך משמעותי מחיי, היא כל כך חשובה לי ואני כל כך אוהב אותה, אז ברור שאתרגש מכך שהפכה לחלק מתרבות הפופ".
אתה כבר מנוסה במפגשי מעריצים מהסוג שמחכה לך בארץ. בן כמה היה המעריץ הכי צעיר שפגשת, ובן כמה היה הכי מבוגר?
"מצחיק שאתה שואל, כי אני זוכר איך בתחילת הדרך היה דיון מאיזה גיל מותר לצפות בנו, והתשובה הלכה וירדה עם הזמן. בעונות הראשונות עוד אמרו שזה רק לבני 12 ומעלה, אבל היום גם בני חמש עוקבים אחרינו. לגבי הצד השני של הסקאלה: אני חושב כי יש לנו מעריצים שהיו בשלהי שנות השלושים או תחילת שנות הארבעים לחייהם כשהסדרה התחילה, אז היום הם כבר באים בימים. בזמנו, לעומת זאת, קשישים שנאו אותנו. אני זוכר, למשל, שגרגורי פק וברט לנקסטר לא הסכימו לתרום לנו את קולם".
יש עוד מישהו שניסיתם לגייס לשורת המדבבים ולא הצלחתם?
"כן, ברוס ספרינגסטין. רצינו ורצינו, ביקשנו וביקשנו, והוא סירב וסירב. הבוס לא עושה דברים כאלה".
ומבין האושיות שכבר לא היו בחיים עם תחילת הסדרה, את מי הכי היית רוצה לשמוע בה, לו רק זה היה מתאפשר?
"התשובה ברורה: אירחנו אצלנו שלושה מחברי הביטלס - פול, ג'ורג' ורינגו. הלוואי שיכולנו להשלים את הרביעייה, ולזכות גם בג'ון".
יש לי לסיום שתי שאלות על העתיד, אבל קודם כל, שאלה אחת אחרונה על העבר, בסיסית ומטופשת להפליא - למה בעצם הם צהובים?
"זאת לא שאלה טיפשית בכלל! להפך. אתה יודע, כבר שאלו אותי מיליון שאלות על הסדרה, ואתה רק השני שתוהה לגבי זה. קדם לך ילד בן שש שלא התבייש, ושכנדרשתי לענות לו, גיליתי שאין לי מושג וגם לרוב אנשי הצוות לא. נאלצתי לעשות תחקיר מעמיק, ולא אלאה אותך במסקנות במלואן, אבל בגדול זה היה עניין טכני לחלוטין: בגלל שהעור של בארט, ליסה ומגי מתערבב עם השיער, ואין הפרדה בין איפה שהאחד נגמר והאחר מתחיל, רצו צבע נייטרלי, אז בחרו בצהוב".
וכמובטח, שתי שאלות אחרונות, שתיהן על המשך דרכם. האם יש סיכוי שנראה עוד סרט באורך מלא בכיכובה של המשפחה?
"אני מקווה שלא, אם כי הרעיון תמיד מרחף מעלינו. את הסרט, בזמנו, לא עשינו בלב שלם, ורק לאחר שנים בהם לחצו עלינו להפיקו. לא יצרנו אותו בחדווה, אלא בחשש 'איך נצליח לתת למעריצים שלנו משהו שהם לא מקבלים גם כך בחינם בטלוויזיה?' כשהוצאנו את התוצאה הסופית לאוויר העולם, לא חשנו שמחה, אלא אנחת רווחה, אז אין שום סיבה הגיונית שנרצה לחזור לסיוט הזה שוב.
"העניין הוא שסרט שני זה כמו תינוק שני. בשלב מסוים אתה כבר שוכח כמה קשה היה לעשות את הראשון, אז אתה מתפתה להוליד עוד אחד. אני מקווה שלא יפעילו עלינו לחץ. המון המשכונים נכשלו הקיץ בקופות, אז אולי זה מה שיגרום לאולפנים להבין כי אין טעם ב'משפחת סימפסון 2'. הלוואי שזה לא יקרה".
והאם יש סיכוי שהביקור שלך בארץ יעורר בך חשק להחזיר את משפחת סימפסון לישראל, שש שנים לאחר שקפצו אליה במהלך העונה ה-21? אולי בארט יעשה פה בר מצווה?
"אתה מתפרץ פה לדלת פתוחה, כי כבר שנים אל ג'ין מגלגל את הרעיון שבארט יעשה בר מצווה, אבל הוא אומר את השטות הזו רק בשל היותו קתולי שלא מבין עניין, וכל פעם אני צריך להסביר לו שזה משהו שעושים בגיל 13, ובארט כידוע תקוע בגיל צעיר מכך, אז זה לא יכול לקרות. כאן טמון החיסרון בלכתוב סדרה בה הגיבורים לעולם לא מתבגרים: יש הרבה חוויות שהן מחוץ לתחום מבחינתם, ובר מצווה היא אחת מהן".