פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "התפוז המכני": הסרט חוגג 40, אנחנו חוגגים את ההשפעות התרבותיות שלו

      טרנטינו וג'קי צ'אן, בלר ו"משפחת סימפסון", הית לדג'ר ואפילו יוהן קרויף. 40 שנה בדיוק לאחר צאת סרטו של סטנלי קיובריק, זה הזמן להיזכר כיצד הוא השפיע על העולם כולו

      אומרים שהעולם נעשה אדיש וקהה יותר עם השנים, ואם בודקים את ההבדלים בין דצמבר 1971 ודצמבר 2011, אז זה כנראה נכון.

      אז, לפני ארבעים שנה, הגיע לאקרנים "התפוז המכני", סרטו הבריטי של סטנלי קובריק, והתגובות לברוטליות חסרת התקדים שבו היו כה קיצוניות, עד שהבמאי עצמו נבהל מהן והחליט לאסור על הקרנת הסרט בארץ הפקתו. כיום, הביטוי "אלימות בנוסח התפוז המכני" כבר הפך לקלישאה של עורכי מדורי הפלילים, ובהתאם לכך ההתרחשויות הקיצוניות שבו מוכרות לנו לעייפה, גם מהקולנוע אבל גם מן המציאות. מה שהיה פורץ דרך בזמנו הוא כבר מובן מאליו.

      יתרה מזאת, מה שהיה פעם סקנדל מן השוליים של התעשייה הפך לקאנון ובעיקר למכרה שופע של ציטוטים, שאפשר למצוא את עקבותיו במספר חסר תקדים של יצירות מכל סוג - מסרטים עבור בקליפים וכלה בסדרות אנימציה לכל המשפחה. אלה שאבו השראה גם מרוחו הכללית של "התפוז המכני" וגם מן המאפיינים הנקודתיים שבו, הן מאמצעי הביטוי הסגנוניים שלו והן מרעיונותיו התיאורטיים.

      וכך, מסרט שרוב האנשים פשוט לא היו מסוגלים להכיל אותו, נהיה "התפוז המכני" לחלק בלתי נפרד מן התרבות הפופולרית שלנו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. עכשיו, בפרוץ החגיגות הרשמיות לשנתו ה-40 של הסרט, זו ההזדמנות להיזכר בכמה מן הדוגמאות המובהקות ביותר לכך.

      "כלבי אשמורת" (1992)

      אחת הסצינות המפורסמות ביותר ב"התפוז המכני", וגם זו שגרמה למספר הרב ביותר של הצופים לכסות את העיניים או פשוט לצאת מן האולם, היתה השימוש הממזרי שעשה סטנלי קובריק ב"שיר אשיר בגשם". הבמאי לקח את הנאמבר המוזיקלי הזה, שסימל את כל מה שטהור, נאיבי וחפץ חיים בקולנוע ובחיים בכלל, הלביש אותו על הקטע שבו פורצים הגיבורים לביתו של סופר אידיאליסט, מכים אותו ואונסים את אשתו, ובכך הפך את השיר החמוד בהיסטוריה למנגינת ליווי של סדיזם.

      כך, קובריק לא רק הוכיח איך יכול קולנוען לנכס לעצמו יצירה של מישהו אחר ולהמציא אותה מחדש בזיכרון הקולקטיבי, אלא גם העניק לאלימות את הייצוג הקולנועי האירוני ביותר שהיה לה. השימוש ב"שיר אשיר בגשם" גרם לצופים לחוות את מסע ההרס השטני וחסר הסיבה של הגיבורים כאילו שהיה מחול אסתטי ומענג. בזאת, הבמאי הוביל אותם להכיר בחדווה המוסווית שלהם מאלימות ומן הביטויים האמנותיים שלה, וליגלג על הנטייה של הקולנוע לנצל לרעה את התשוקה תאוות הדם הזו.

      בזמנו, פירשו באופן שגוי את הכוונות של קובריק, ובמקום מסמך ביקורתי על אלימות ראו את "התפוז המכני" כשיר הלל לעידודה. עם השנים, כמובן, הסרט זכה להערכה ולהבנה הראויה, ובהתאם לכך יצירות נוספות חיקו את סצינת ההכאה לצלילי "שיר אשיר בגשם" כדי לדון באופן אירוני באלימות ובייצוגים שלה.

      הבולט והמוצהר שבחיקויים הללו היה "כלבי אשמורת" מ-1992 של קוונטין טרנטינו, שבו מתחוללת סצינת עינוי על רקע "Stuck in the Middle With You" הקצבי ומשמח הלב. ההבדל הוא שבסרט המתקדם יותר, האלימות כבר היתה סדיסטית ומוקצנת בהרבה, ובצפייה בה אפשר היה רק להתגעגע ל"התפוז המכני", שבו אולי נהנו להתעלל באנשים, אבל לפחות לא חתכו להם את האוזן.

      "שנחאי נון" (2000)

      מחול האלימות המוזיקלי של "התפוז המכני" זכה גם למחווה ישירה הרבה יותר, שממנה כבר נעלמו כל ממדים של אירוניה או ביקורתיות, וכל מה שנשאר היה התזמון המושלם של המכות לצלילי המגנינה. זה קרה ב"שנחאי נון", מסרטיו דוברי האנגלית הטובים ביותר של ג'קי צ'אן, והפעם אפילו לא טרחו למצוא מזמור אחר אלא השאירו את "שיר אשיר בגשם", שממילא כבר נהיה מזוהה לחלוטין עם בעיטות באנשים חסרי ישע.

      העובדה שהסצינה הכה שערורייתית בזמנו הפכה למשהו שג'קי צ'אן משתעשע על חשבונו בסרט מסחרי ולא מזיק שיועד לכל המשפחה, הביאה לידי ביטוי את העובדה שעם השנים נהיה "התפוז המכני" לקלאסיקה שאיש כבר לא נרתע ממנה, ממש כמו "שיר אשיר בגשם".

      "אלפנט" (2003)

      חוץ מ"שיר אשיר בגשם", הפסקול העשיר של "התפוז המכני" הבליט גם את יצירותיו של בטהובן, וגם במקרה דנן, הבחירה דווקא במוזיקה הזו נעשתה הן בגלל איכותה אבל הן בשל האפקט האירוני שיצרה: במקרה זה, הניגוד בין המוזיקה השמימית שהגיבור מאזין לה ובין מעשיו הבהמיים. ניגוד שהיה קיים, כמובן, גם אצל הנאצים, שהאזינו גם הם לסימפוניה התשיעית רגע לפני שביצעו פשעים נגד האנושות.

      "התפוז המכני", אם כך, הכניס את בטהובן לפלייליסט של סרטים עכשוויים על אלימות. בהתאם לזאת, גם "אלפנט" של גאס ואן-סנט, מן היצירות הקולנועיות המודרניות הבולטות בנושא, קישט את עצמו ביצירותיו של המלחין. כאן, "הסונטה לאור ירח" ו"פור אליס", מנגינות כה אהובות שעד אז היה נהוג להרדים תינוקות למשמען, היו האות שליווה מסע קטל של נערים.

      כך, בדיוק כמו קובריק, השתמש ואן-סנט במוזיקה קלאסית כדי להמחיש ולהדגיש את העימות שקיים בחברה המודרנית בין חזותה התרבותית וטבעה החייתי. כדי שלא יהיה כל ספק מאיפה הוא שאב את הרעיון הזה, דאג במאי "אלפנט" כי גיבורו, ממש כמו בסרט שהוא מצטט ממנו, ילגום חלב ללא הרף. זאת היתה הוכחה נוספת לכך ש"התפוז המכני" הוא פרה שהקולנוע העכשווי כולו יונק ממנה ללא הרף.

      "האביר האפל" (2008)

      סטנלי קובריק היה הכוח היצירתי הבולט ב"התפוז המכני", אבל הסרט חייב את עוצמתו גם למלקלום מקדואל, שעשה כאן את תפקיד חייו. השחקן הבריטי עיצב את דמותו של הגיבור, אלכס דה לארג', באופן מהפנט וחד-פעמי שהפך אותו לאחד האייקונים הגדולים של אמנות הקולנוע..

      בהתאם לכך, שחקנים רבים שנדרשו לגלם דמויות של נבלים עיצבו אותן לאור הדמות שבראו קובריק ומקדואל. הבולט שבהם היה הית' לדג'ר, שהודה בעצמו כי ביסס את הג'וקר ב"האביר האפל" על גיבורו של "התפוז המכני", ושאב משם את הכריזמה הסוחפת, חוש ההומור האליטיסטי, הסדיזם היצירתי, המעמקים האינסופיים של האפלוליות הנפשית והתרבותיות המהוגנת. כך, בדיוק כמו אלכס דה-לארג', גם הג'וקר עמד הרבה מעל האדם הממוצע בכל הקשור לאינטליגנציה, קסם אישי, כישורים ורבליים ויכולת תכנון וביצוע, והוא היה יכול להיות מנהיג אידיאלי לו רק בחר לפעול למען המין האנושי ולא נגדו.

      הודות להשראה המוצלחת של "התפוז המכני", הצליח לדג'ר, באופן חריג מהמקובל בהוליווד, להפוך את הרשע ב"האביר האפל" לדומיננטי ומשמעותי הרבה יותר מגיבור-העל שבו. הצרה היתה שהאבסלוטיות של הדמות השתלטה בסופו של דבר גם עליו, עד שהביאה לחורבנו. וכך, לאחר שהדמות של אלכס דה-לארג' גמרה למלקולם מקדואל את הקריירה, זו שעוצבה בהשראתו קיצרה להית לדג'ר את החיים.

      "משפחת סימפסון" (1989)

      ההשפעה של "התפוז המכני" חרגה מהמסך הגדול לקטן, והיתה בולטת במיוחד ב"משפחת סימפסון", שיוצריה פיתחו עוד בתחילת דרכה פטיש מוזר כלפי הסרט. וכך, פעם אחר פעם, אפשר היה לזהות בסדרה ציטוטים מהסרט שפעם אסור היה לילדים להתקרב אליו.

      בין השאר, "משפחת סימפסון" צבעה בצהוב שניים מן הדימויים המפורסמים של הסרט: הסטיילינג המפורסם של אלכס דה-לארג', שכלל בגדים לבנים, כובע שחור ומקל מזרה אימה, והולבש אצלה על דמותו של בארט פורק העול ולאחר מכן גם על זו של מגי התמימה; והניסוי הפסיכולוגי שנכפה על אלכס, שבמרכזו מולכדו עיניו כך שלא תהיה לו ברירה אלא למקד אותן במסך, ובסדרה היה מנת חלקו של כלב המשפחה.

      בזאת, אם מישהו היה צריך הוכחה נוספת לכך שאף אחד כבר לא מפחד מ"התפוז המכני", באה "משפחת סימפסון" וסיפקה אותה. במשך השנים, הסרט צוטט גם ב"סאותפארק", "רן וסטימפי", "פיניאס ופרב" ובסדרות אנימציה נוספות, וכן הפך לעוד אחד מאותם סרטונים שבהם ארנבונים מתמצתים קלאסיקות קולנועיות ב-30 שניות. פעם קובריק זעם על כך שלקחו אותו יותר מדי ברצינות, היום הוא כבר היה יכול לכעוס על כך שמתייחסים אליו בקלילות יתרה.

      "The Universal" / בלר

      בתזמון נאה לצד ההחלטה הכה מוצדקת להעניק להם את פרס הבריטס למפעל חיים, זו הזדמנות להזכיר כי בלר אחראים גם לאחת המחוות המבריקות ל"התפוז המכני", לצד עשרות קליפים נוספים ששאבו השראה מרעיונותיו המהפכניים של הסרט. זה קרה ב-"The Universal", הקליפ שביים ג'ונתן גלייזר הנהדר (רק הקליפ של "Street Spirit" של רדיוהד בבימויו שווה סמינר). האייליינר של דיימון אלברן, המבט המרושע בחצי אלכסון למצלמה, העולב האנושי בבר בו הלהקה מנגנת – כולם חיקוי די מדויק של הנעשה ב"התפוז המכני", ובדומה לו – המוזיקה שמלווה את הסצנה הלכאורה פסימית הזו היא בעצם אופוריה מרוממת רוח שמגיעה לשיא בפזמון ה-"It Really Really Could Happen". אגב, גם עטיפת הסינגל היתה מחווה ל"אודיסאה בחלל: 2001" שביים קובריק.

      גם בלי להכיר את "התפוז המכני", קשה ליישב בין הרוח האנושית הרעה לחיוך המרוח למשמע הלהיט הנהדר הזה. כשמכירים את "התפוז המכני", אתה שואל את עצמך מתי באמת כל זה יכול לקרות, והאם "The Universal" של בלר יהיה ברקע (עינב שיף).

      נבחרת הולנד

      לסיכום, היו כאלה שהבינו כהלכה את הסרט ושיכללו את סגנונו ואת רעיונותיו, היו כאלה שחיקו היטב את צורתו אך רוקנו אותו מתוכן, והיו גם מקרים שבהם כבר לא היה שום קשר בין ההשראה למקור. דוגמה לכך היא נבחרת הולנד האגדית של שנות השבעים, שזכתה לכינוי "התפוז המכני". למה? כי צבעי המדים שלהם היו כתומים כמו תפוז, וחילופי המסירות שלהם מדויקים כמו מכונה. יוהן קרויף לא הכה זקנים, יוהאן ניסקנס לא שתה חלב והארי האן לא האזין לבטהובן, ועדיין זה הספיק כדי להצדיק את הכינוי הזה.

      מאוחר יותר, עוד שלל סרטים, פרסומות, אלבומים, סדרות וכיוצא בזה עשו שימוש בשם האייקוני של הסרט, בלי שבאמת היתה איזשוהי הצדקה לכך. אולי יותר מכל, "התפוז המכני" הוא בסיכומו של דבר סמל מובהק של עידן המותגים.

      רשימה (כמעט) מלאה של השפעות של הסרט
      חושבים ש"התפוז המכני" השפיע בעוד תחומים? דברו על זה בפייסבוק