תכלה שנה עם לא מעט ברכות: 10 הסדרות הטובות של תשע"ו

(בסרטון: מתוך "צל של אמת")

כן, מדובר בתוכנית מאוד לא אחידה ברמתה, אבל המערכונים הטובים שלה הם יצירות מופת שיישארו איתנו לדורות. "קשה להאמין כמה קצרה וחדה יכולה להיות סאטירה מדויקת באמת כפי שהיא מבוצעת כאן", כתב אילן קפרוב בביקורת שלו על תחילת העונה. "...הרגעים הטובים של התוכנית מכפרים על כל הפספוסים. ברגעים האלה מצליחה 'היהודים באים' לומר על החברה הישראלית ועל החיבור המוזר בין דת ומדינה דברים ש'ארץ נהדרת' לא מעזה לומר בפריים טיים של ערוץ 2. אם המחיר של איכות כזאת הוא משבצת שידור בערב שבת בערוץ הראשון, זהו מחיר שמוצדק לשלם שוב ושוב ושוב, עד שמישהו שם בצמרת יחליט לסגור את השאלטר על מעוז האומץ האחרון.


יהיה אחלה: "היהודים באים" היא יותר תמרור אזהרה מאשר סאטירה

בחירת השחקנים: מצעד המערכונים הכי טובים בעונה השנייה של "היהודים באים"

מוכרחים לטפוח על השכם של סדרת המתח של ערוץ 10. העונה השנייה שלה אמנם היתה פחות טובה מהראשונה, בעיקר כי הרגעים השקטים בה היו משמעותית פחות מעניינים ביחס לקטעי המתח והאקשן, כלומר בכלל לא, אבל האופן שבו סגרה את הסיפור ראוי לשבח. היא התחילה את העונה השנייה עם העמקת הקונספירציה המופרכת של ניסיון ההתנקשות הסבוך בראש הממשלה, הוסיפה המון דמויות חדשות שעלינו להכיר, אבל בהדרגה לאורכה התירה את הסבך וענתה על שאלות שקיננו כבר מאז העונה הראשונה. עד שהגענו לפיתרון הזה, רגעי האקשן נעשו באופן קולח וסוחף, הבימוי, העריכה והמשחק היו מעולים, והמיומנויות שהפגינה "בני ערובה" הקנו באופן קבוע רושם שגוי שבישראל יש מסורת מתח ארוכת יומין.


ללכת שבי: יתרונותיה של "בני ערובה" שוב מחפים על החסרונות

במקרה של שתי סדרות הדוקו האלה צריך לזכור תמיד שבמידה מסוימת מדובר בסרטוני תדמית. שתיהן לא היו נוצרות אילולא הסכמתם של הגופים המאסיביים שהן מתארות. במקרה של "גיבורים" (ערוץ 10) אלה הם המשטרה, מכבי האש ובית החולים איכילוב. במקרה של "המתמחים" (קשת, ערוץ 2) מדובר בבית החולים שיבא. בהתאם, שתי הסדרות נמנעו ממחלוקת בכל הנוגע לגופים האלה, וברוך השם לא חסרות כאלה בעולם האמיתי, אם זה חוסר האמון של הציבור במשטרה ואם זה מאבק המתמחים שלא זכה אפילו לאזכור.

אולם גם כך מדובר בשתי סדרות שעשו מצוין את מה שעשו, כבר משלב הליהוק שהציב במרכז כמה אנשים בלתי נשכחים; בראשם השוטרת חלי לוי והכבאי אלי כהן המרשימים ב"גיבורים" וד"ר ליאור אונגר ב"המתמחים", כולל הדינמיקה המשעשעת שלו עם אשתו הרופאה-אף-היא והבלחות של בנם הפעוט ושובה הלב. וגם מעבר להם, כמתבקש מעצם הנושא, רבים מהמקרים שהאנשים הללו התמודדו איתם היו דרמה אנושית במיטבה. לפעמים מלאת תקווה, פעמים אחרות שוברת לב, אבל תמיד מרתקת.


מתמחים בריאליטי: "המתמחים" סוחפת ומהנה כמעט כמו "האנטומיה של גריי"

נדמה שאם הדרמה הקומית הזו של yes עשתה רעש כלשהו, זה היה בזכות הנושא הסקסי ו/או נפיץ שלה - מספר חברים בצפון הארץ שמחליטים להפוך לג'יגולוז - והסצנות החמות בהתאם, אבל גם מעבר להן מדובר ביצירה מוצלחת. כיאה לשמה היא כמעט פנטזיה, והמיקום שלה בעיירה קטנה על רקע נופיו הירוקים והמרהיבים של הגליל, נוסך בכל תחושה של ניתוק העושה עמה חסד. היא מגובה בטקסטים אמינים, צחוקים רמים ובמשחק מעולה של כולם. הגוונים האלה, כולל הנוף הכפרי, נדמים כמו מחווה מכוונת לקומדיות הבריטיות מחממות הלב האלה, הדמויות הצבעוניות שמתגייסות בצורה בלתי צפויה לטובת מטרה כלשהי. יש רושם ש"ג'וני ואבירי הגליל" נתלית באילן הזה, ולמרבה המזל היא עושה את זה היטב.


מצעד הסצנות הלוהטות של "ג'וני ואבירי הגליל": המקום הראשון

ללכת עד הסוף: "ג'וני ואבירי הגליל" מצניעה בחביבות את הבעייתיות המהותית שלה

לכאורה אחת הסדרות הנידחות של השנה, אף על פי שנוצרה על ידי עידו רוזנבלום שגם מככב בה, ולמרות העובדה שהופקה על ידי קשת ושודרה בערוץ 2. אין בה שום חידוש של ממש, אלא מדובר פשוט בדרמה קומית אנושית וחמודה שיודעת ליצור רגעים לא מעטים של קסם, ניחנת בטקסטים שנונים, קולחים וטבעיים, מה שעושה חסד גם עם הסיטואציות הקיצוניות בה. יחד עם קאסט תומך שכולל גם את אודי כגן התמיד-אדיר, היא הצליחה לשמור על אחידות ומתיקות לכל אורך העונה שלה.


אבא'לה: "החדש של עומרי גורדון" לא בדיוק חדשה, אבל מתוקה

כחלק מההתמקצעות של הטלוויזיה המקומית בעשור האחרון, "כפולים" היא המחשה מובהקת ליכולת של התעשייה הישראלית ליצור אקשן ומתח יעילים וסוחפים בעברית, כזו שגם רותמת את המציאות הישראלית לצרכיה. במקרה הזה - סיפור מפורסם מכותרות העיתונים, פרשת מבחוח, עם חמישה גיבורים שאולי כן ואולי לא מעורבים בפרשיה החמורה נרדפים על ידי הרשויות ועל ידי התקשורת. "כפולים" מספקת מצגת משוחקת היטב, אסתטית, מעניינת ואמינה די הצורך כדי שנתעלם מהחורים העלילתיים. גם אם היא אינה יצירת מופת בשום קנה מידה, מדובר בבידור קולח ומהנה שאידיאלי לעידן הבינג' - בסופו של כל פרק קשה לחכות לבא אחריו.


ריקוד עם דרכונים: "כפולים" רותמת את האקשן הביטחוני הישראלי לכדי מותחן פרנויה

בשכל עשו ערוץ 8 ו-HOT כשאיפשרו צפייה חופשית בשלושת פרקי הסדרה התיעודית הזו ביוטיוב. היא תפסה כמו אש בשדה קוצים. בלי יותר מדי ערך אמנותי, פשוט צילומים של הרצאות בנושאי כלכלה וחברה, כל הוויתה של "מגש הכסף" היתה התוכן שלה. הנהו, קחו אותו, עשו איתו משהו. לא כל הפרקים היו חזקים באותה מידה, למעשה הפרק השלישי והכל כך חד-צדדי עם דני גוטוויין עורר לא מעט ביקורת ופגם בכוחה של הסדרה כמכלול. ועדיין, דורון צברי ואמיר בן-דוד יצרו מסמך רלוונטי מאוד לחיים בישראל בשנת תשע"ה, והתגובות היו בהתאם, לכאן או לכאן.

את עוצמתה של הסדרה ביטא אילן קפרוב בביקורת שלו בוואלה! תרבות: "אתם מוכרחים להתעצבן. זאת המסקנה החשובה ביותר מ'מגש הכסף'. לא, אל תלכו עדיין להפגין, אל תכתבו לפוליטיקאים שלכם, אל תשוחחו עם חברים. לפני הכל חשוב שתשבו עם עצמכם מול הטלוויזיה, צפו במה שמתרחש על המסך ותרגישו את הזעם זורם בעורקים. הזעם הזה יבטא את הידיעה שחברה מודרנית, דמוקרטית ונאורה, ויתרה מרצונה החופשי ובצלילות מלאה על כל נכסיה וזכויותיה הכלכליות, ואפשרה לעצמה להפוך לאחת מהאכזריות, הלא שוויוניות והמושחתות ביותר בעולם. אתם יכולים לצאת אל החלון ולזעוק, אתם יכולים לצעוק בסלון או בלב. העיקר שלא תאפשרו לאמת הנוראית הזאת להיעלם שוב. בעוד חמש דקות יספרו לכם על איום חדש, יסיטו את תשומת לבכם עם שערורייה בשקל, יספרו שהכל קונספירציה של השמאל. אבל הזעם הזה, הוא לא יאפשר לכם לשכוח. אסור לו לגרום לכם לשכוח את אחת מהסדרות החשובות ביותר שנראו על המסך בישראל".


זעם קדוש: "מגש הכסף" חייבת להוציא את כולנו לרחובות

גם בעונה פחות טובה מקודמתה, עדיין מדובר באחת הסדרות היפות והמרשימות בסביבה. "'שטיסל' מתניעה את עצמה לא בטוויסטים גדולים ורגעי שיא, אלא בהתפתלויות קטנות ועדינות פנימה", סיכמה רחלי רוטנר את העונה השנייה. "ואז התברר כי במהלך הפרקים הראשונים של העונה, שהרגישו קצת כמו שידור חוזר של אותם דפוסים רגשיים של העונה הראשונה, נזרעו כמה זרעים של שינוי. ובחצי השני של העונה, הם החלו להנץ... והכול נעשה לאט, כל כך לאט, עד שאנחנו לא מרגישים שאנחנו שם. אבל אנחנו כבר שם. כל מה שהיינו צריכים זה קצת סבלנות...

"'שטיסל' אינה סדרה מושלמת, אבל היא סדרה שלמה. היא יודעת מי היא, היא נטועה בעולמה בכזו שלווה וטבעיות שאין לנו ברירה אלא להישאב פנימה. וזה נדיר בנוף הישראלי - כל כך הרבה סדרות מקור כאן נראות כמו חיקוי דהוי של פנטזיה אמריקאית, כמו מוצר מהונדס... מעטות הסדרות שאתה אשכרה פותח את הדלת ונכנס פנימה, מצטרף לארוחה, נשאר לישון. שטיסל משכה אותנו הביתה ופתחה לנו שולחן. השעוונית קצת מוכתמת והצ'ולנט קצת שרוף, אבל אנחנו נשארים, כי זה מרגיש כמו בית אמיתי".


חזרנו הביתה: "שטיסל" צלחה את העונה השנייה בזכות האותנטיות

למרות שבחים גדולים של המבקרים בישראל, די ברור שמעטים צפו ב"התסריטאי", הסדרה של סייד קשוע בכיכובו של יוסף סוויד בערוץ הראשון, החותרת תחת הקודמת הפופולרית שלו, "עבודה ערבית". מדובר ביצירה שהיא מופת לניואנסים, שמתמקדת במיקרו - בן דמותו של קשוע, ערבי, חילוני, איש משפחה, תלוש ואבוד - ובאמצעותו מטילה אור גם על המאקרו, ערבים בישראל, בני אדם. מעצם שמה של הסדרה, תסריטאי הוא המאפיין הגדול ביותר שבו בחר קשוע לתאר את בן דמותו. לצד זאת, שמו של הגיבור איננו סייד אלא כאתב, כלומר 'כותב'. ייעודו מאז שהוריו נתנו לו את שמו. זהו סיפורו של מנסח, של מתבונן. אדם שמנסה לכתוב את חייו, או שמא לשכתב אותם.

הסיפור הזה כתוב, מבוים, ערוך ומשוחק באופן כל כך אגבי ועם זאת כל כך עשיר, עד שמתקבלת בו פיסת חיים כנה, רבת עצמה ומאוד מרגשת. פכי חייו האמיתיים של סייד קשוע נכתבים בגילוי לב קבוע בטוריו ב"הארץ", אבל נדמה ש"התסריטאי" עושה זאת ביתר שאת. זה אפילו לא מאוד משנה מה אמיתי ומה מוקצן, הן קשוע והן כאתב מניחים את לבם השותת על השולחן, והתוצאה לא פחות ממופתית.


כל החיים לפניו: "התסריטאי" של סייד קשוע נוטה לשלמות

קשה להקל ראש בגלים שעשתה הסדרה התיעודית הזו של ערוץ 8 בנוגע לרצח של תאיר ראדה ולזהות הרוצח. מיליונים צפו בסדרה בת ארבעת הפרקים, מתוכם לא מעט צללו אל תוך המקרה ותהו אם רומן זדורוב אכן אשם ברציחתה של הנערה תאיר ראדה, אחרים תקפו את הסדרה בטענה למניפולציות. הפולמוס לגבי הסדרה היה אדיר והניב תגובות ביקורתיות גם מהשופטת מרים נאור ופרקליט המדינה דאז שי ניצן ("סכנה לדמוקרטיה", "קרקס ריאליטי"). אפילו בנימין נתניהו נדרש לסוגיה ודווקא הגן על זכותה של הסדרה לגולל את נקודת מבטה. ממים ומערכונים נעשו על פי הווידאו של זדורוב שנעתר לחוקריו, ואילו א"ק, חשודה פוטנציאלית שהסדרה הצביעה עליה, הופכת למעין בוגי-וומן מפחידה שמסתובבת חופשי וזוכה לאיחולי מוות בחשבונותיה הפרטיים ברשתות החברתיות. חודשים אחרי כן זכתה שי מיקה, חברתה של ראדה, בעונה של "האח הגדול".

זו סערה המזכירה את כאלה של סדרות דומות שנעשו בחו"ל, ובפרט "לעשות רוצח" של נטפליקס, שעוררה וממשיכה לעורר הדים דומים. אפשר לטעון כי סערה סביב סדרה היא לא ערובה לאיכותה, אבל במקרה הזה מדובר בעדות לחוזקו של הנראטיב שגולל ב"צל של אמת", בין אם הוא נכון ובין אם לא. יוצרי הסדרה - מיקה תימור, יותם גנדלמן וארי פינס - לא עשו לעצמם חיים קלים ולא הסתפקו בתחקיר מקיף, אלא השקיעו בכל היבט אסתטי; אם זה הפתיח המצמרר ושירה של אהובה עוזרי (הברקה אמיתית), הצילומים האוויריים או הגרפיקה שמעלה לנגד עינינו אילוסטרציות למיניהן. אבל כן, ההישג הגדול ביותר של הסדרה נובע מהיכולת שלה לספר את הסיפור. "צל של אמת" לוקחת תחקיר ונבירה שארכו שלוש שנים והופכת אותם לדרמה נבונה, מחושבת בדקדוק, מעוצבת לעילא, שוברת לב ומעוררת מחשבה.


פתחי הדלת: "צל של אמת" חושפת ספקות גדולים בפרשת תאיר ראדה