פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חזרנו הביתה: "שטיסל" צלחה את העונה השנייה בזכות האותנטיות

      אתגר לא פשוט לקחו על עצמם יוצרי "שטיסל" אחרי העונה הראשונה האהובה והמצליחה כל כך. בתחילתה כוללת העונה השנייה לא מעט חריקות וחזרות על פרטים, אבל עם קצת סבלנות היא מזכירה לנו למה מדובר בסדרה הכי ישראלית על המסך

      חזרנו הביתה: "שטיסל" צלחה את העונה השנייה בזכות האותנטיות

      הדבר הראשון שמשך אותי לתוך העולם של "שטיסל" היה העיצוב. הרבה לפני כל דבר אחר, זה העיצוב של הסדרה הזאת שבונה את דמותה. הרהיטים הכבדים, החומים, המכוערים בדירות של כולם; המצעים הדהויים; רצפות החול; מתלה הכובעים שליד דלת הכניסה – כל מי שיש לו משפחה חרדית מכיר אותו. מהפריים הראשון, עוד לפני שנאמרת מילה, אנחנו כבר מרגישים בבית, ובבית מאוד מסוים, שאולי הכרנו כבר ואולי לא, אבל זהותו מושלמת עד שכמעט אפשר לשמוע את תקתוק השעון או דשדוש הכפכפים. ואז מגיעים האנשים עצמם – והם לא לבושים תחפושת חרדי מקרטון שהמלבישה שלפה מהמחסן, כל קמט בבגד שלהם מדויק, עם חלוקי הלבד של הנשים ושכבות הגופייה-ציצית-חולצה של הגברים, שתמיד משרה עליהם תחושה של כבדות וחוסר מנוחה. תחושה של משהו שעוטף אותך תמיד, אבל גם קצת חונק.

      ויש את האוכל. בכל פעם שגיבורי שטיסל מתיישבים לשולחן מכוסה שעוונית עם פירורים כדי לאכול, משהו בך מתחמם, כי האכילה שם כל כך טבעית, מלוכלכת, רעשנית. תמיד עם מצמוצי שפתיים ולכלוך על הזקן, עם שאריות מחוממות של מרק בקופסת פלסטיק או עוגה זולה מהסופר, והעטיפות מרשרשות והניילון נדבק והרוטב מטפטף. זה, לפני הכול, לפני התסריט או המשחק או אפילו השפה המיוחדת ל"שטיסל" שקנתה לה מעריצים משלל מגזרים, זה מה שעושה לדעתי את שטיסל לסדרה הגדולה שהיא: הניסיון להביא את החיים, כמו שהם, למסך, עם כל הכתמים והטפטופים והקילופים והצבעים הדהויים שלהם. כי מתוך העליבות הזאת של הקיום צומחת הגדו?לה האנושית, במלוא יופייה.

      שטיסל עונה 2 (יח"צ , איה אפרים)
      מתוך העליבות של הקיום צומחת גדולה אנושית. מתוך "שטיסל" (צילום: איה אפרים)

      עברתי תהליך לא קל עם העונה השנייה, של עליות ומורדות. את הפרקים הראשונים קיבלתי בחשדנות שהלכה והתגברה. באכזבה, למען האמת. התחושה הייתה שהיוצרים נבהלו מהרף הגבוה שהציבו לעצמם בעונה הראשונה והכמעט מושלמת, והם החליטו פשוט לעשות לה קופי פייסט עם שינויים קוסמטיים פה ושם כדי שלא יחשדו. שוב קיווע מתאהב במישהי שהוא לא יכול להשיג בגלל נוקשות החברה הסובבת; שוב שולם נקרע בין הרצון לתת לבנו להגשים את עצמו ובין הדאגה מה יגידו; שוב ליפא בוגד באמונה של גיטי והיא מתרחקת ממנו; זהו? אין יותר קונפליקטים בעולם? אנחנו אמורים לראות את אותם שלושה סיפורים שוב ושוב בכל עונה? זה שהדמויות נידונו לשוב תמיד אל אותם דפוסים לא אומר שגם אנחנו מוכרחים להיתקע איתם בלופ הזה.

      הסממן המובהק ביותר להיתקעות בשטיק שהצליח הוא הדמות של בובע מלכה. איזה סוף יפיפה סידרו לה בעונה הראשונה (זהירות, ספוילרים למי שלא ראה): הציר של משפחת שטיסל מתערער, כל הדמויות נוטות על צידן, שולם נושא לה הספד מצמרר מול דור העתיד של בית הספר ("כאן צריך לבכות", זוכרים?) ובעלה המנוח של מלכה מגיע לקחת אותה אל העולם הבא, כששניהם יושבים וצופים בילדיהם דרך מסך הטלוויזיה המהבהב. כמה פיוטי, כמה שלם. ואז מגיעה העונה השנייה, ונראה כאילו היוצרים סירבו להרפות מהדמות הפופולרית הזאת, והחליטו שהיא תמשיך לגסוס עוד כמה פרקים כדי לסחוט את הלימון עוד קצת עם עוד שיגועים במושייב זקיינים. למה לא להניח לבובע לסיים את תפקידה יחד עם חנה ריבר, השחקנית שהפיחה בה חיים לראשונה? לא שליא קניג לא מצוינת, ולא שהסצנות שלה לא היו מחממות לב ומצחיקות, אבל הדמות שלה כבר לא שייכת לכאן. כל הופעה שלה בעונה הנוכחית הרגישה כמו הדרן שנמשך הרבה מעבר
      למומנטום שלו.

      שטיסל עונה 2 (יח"צ , איה אפרים)
      זה שהדמויות תמיד נתקעות באותם דפוסים, לא אומר שאנחנו צריכים להיתקע איתן (צילום: איה אפרים)

      אחרי המורדות, הגיעו העליות. כי שטיסל מתניעה את עצמה לא בטוויסטים גדולים ורגעי שיא, אלא בהתפתלויות קטנות ועדינות פנימה. ואז התברר שבמהלך הפרקים הראשונים של העונה, שהרגישו קצת כמו שידור חוזר של אותם דפוסים רגשיים, נזרעו כמה זרעים של שינוי. ובחצי השני של העונה, הם החלו להנץ. סיפור האהבה של קיווע וליבי, הגם שהתחיל והמשיך כמו העתק דהוי של סיפור האהבה עם אלישבע, הבקיע לבסוף את התבנית שהוא שבוי בה. אמנם לא הבקיע בכוח אלא כמו גוזל חלוש שדוחף עצמו בקושי מהקליפה, אבל לבסוף הוא הגיח, בוגר יותר ושלם יותר עם עצמו. גיטי, הלכודה תמיד במעגל של אי אמון, מוצאת את הדרך החוצה ממנו דרך חייה החדשים של בתה. ושולם מוותר על הקבר שנפער בלבו לטובת הזיכרון שמחייה בו בנו, בציור הדיוקן של דבורה. והכול נעשה לאט, כל כך לאט, עד שאנחנו לא מרגישים שאנחנו שם. אבל אנחנו כבר שם. כל מה שהיינו צריכים זה קצת סבלנות.

      שטיסל אינה סדרה מושלמת. גם בעונתה השנייה היא סובלת מתסמונת של פיוטיות-יתר, כמו של סטודנט נלהב מדי לקולנוע שרק עכשיו למד על מטאפורות והחליט להפציץ את הסרט שלו בדו-משמעויות. ולפעמים זה יותר מדי: יותר מדי סצנות חלום ופלאשבקים, יותר מדי מוטיבים סמליים, יותר מדי רגעי כמו-אגדה קסומים. ברגע שהדמות מחפשת את המפתחות אני כבר יודעת שהמפתחות יסמלו את ילדותה האבודה ושבסוף היא תמצא אותם במעיל של סבתא שמסמל את העבר מחוברים למחזיק מפתחות שכתובה עליהם המילה "עתיד" אבל המפתחות לא יתאימו למנעול וזה יסמל התבגרות. וזה לפעמים קצת מאולץ, כל היופי הזה, וקצת סטודנטיאלי. גם העלילה לפעמים מתחוררת לה לפתע - פוף, נגמר הסיפור של התינוק זליג והמיליונרים שנדחפו לחייו? ומה פתאום אחרי נצח שלא שמענו מצבי-אריה ולא פיתחנו אליו שום קשר רגשי פתאום צץ משומקום פרק שלם על זה שהוא מרגיש לא אהוב? ומאיה מרון - מה זה היה אמור להיות? סטוץ? ידידות אמת? סתם גשר זמני לחיבור בין שתי עלילות?

      שטיסל (יח"צ)
      מרגיש כמו בית אמיתי (צילום: איה אפרים)

      בסופו של דבר כשהלב במקום הנכון, כל הצרימות האלה הם חלק מהקסם. וגם ברגעיה המאולצים יותר שטיסל מתפקעת מרגש, נקי וישר, שפועם מתחת לכל הגימיקים והטעויות. וכמובן, חוש ההומור שלה מאוורר גם את רגעי הפאתוס הכבדים ביותר, בעונה הזאת אפילו יותר מבעונה הקודמת, בעיקר הודות לששון גבאי הגאון שהצליח לתת פייט למלך הסדרה הבלתי מעורער, דובל'ה גליקמן, עם אחת הדמויות המעולות ביותר שראיתי בטלוויזיה. צמד האחים הזה הוא מופע נדיר של הומור וכאב ואהבה ועצבים, והכול באוטוסטרדת יידיש מרהיבה באלימותה. מצפה כבר בקוצר רוח לספין אוף של נוחעם, הקומדיה המשרדית "רשועים ארורים", על עלילותיהם של העובדים הממורמרים והבוס התחמן שלהם במשרד נסיעות. ריקי ג'רווייס תאכל את הפרצוף.

      לא, שטיסל אינה סדרה מושלמת, אבל היא סדרה שלמה. היא יודעת מי היא, היא נטועה בעולמה בכזו שלווה וטבעיות שאין לנו ברירה אלא להישאב פנימה. וזה נדיר בנוף הישראלי - כל כך הרבה סדרות מקור כאן נראות כמו חיקוי דהוי של פנטזיה אמריקאית, כמו מוצר מהונדס של מפיק שאומר "תעשו לי איזו סדרת משטרה או משהו מצחיק על יחסים שבינו לבינה, שיהיה מוכן עד מחר בארבע". כל כך הרבה הפקות סופר-מושקעות ומפומפמות עם פרומואים שרצים שבועיים על חצי מסך בספירה לאחור ובסוף אתה לא זוכר מהן שום דבר. כמו להציץ לרגע לתוך חלון רועש של בית ולהמשיך ללכת הלאה. מעטות הסדרות שאתה אשכרה פותח את הדלת ונכנס פנימה, מצטרף לארוחה, נשאר לישון. שטיסל משכה אותנו הביתה ופתחה לנו שולחן. והשעוונית קצת מוכתמת, והצ'ולנט קצת שרוף, אבל אנחנו נשארים, כי זה מרגיש כמו בית אמיתי. ולפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים.