מעניין איך נולד הקונספט המוזר של הסדרה "החדש של עומרי גורדון" בראשיהם של עידו רוזנבלום ואסף שלמון, איש "ארץ נהדרת" - כלומר מה, באמצע שיחה או האזנה לרדיו מישהו תהה, "היי, מה היה קורה אם עידן רייכל היה מכניס להיריון מישהי מהלהקה שלו והיה נולד לו ילד בלי ידיעתו?". גיבור הדרמה הקומית החדשה של קשת הוא ללא ספק בן דמותו של רייכל. זמר מצליח מאוד בכל העולם עם להקה של בני העדה האתיופית, כולל טענות על ניצול וציניות עסקית. אפילו שם הסדרה מרפרר לשמה של הלהקה, וכך גם היה שמה הקודם בשלבי העבודה עליה - "הפרויקט".
בעולם המקביל הזה מגלם רוזנבלום את עומרי גורדון, שנקלע לצרה מקצועית (ואלימה במיוחד) עם עמיתיו ומגלה עד מהרה כי הוא כנראה אב לילד חצי אתיופי, מיכאל שמו. כדי להתמודד עם התסבוכות הקרייריסטיות והאישיות שנוחתות לפתחו הוא נעזר באחותו אודליה (נטע ריסקין), רופאה במקצועה ובחורה תכליתית באופן כללי, בבעלה זינגר שהוא גם רואה החשבון שלו (אודי כגן האדיר), ובחבריו הטובים (יובל מנדלסון ואייל גולדמן), ומנסה לרתום גם את אמו האגוצנטרית (רבקה נוימן).
רוזנבלום אינו שחקן, מה שניכר מדי פעם במהלך הצפייה, אבל הכריזמה והחן שלו הופכים אותו למוביל טבעי. נראה שמידותיה של הסדרה הותאמו לשלו: הפיכתו לאב במציאות נוצקה אל הבידיון, העובדה שאחותו עמליה היא אחת הכותבות מקלה לשער כי היחסים החמודים בין עומרי לאודליה בסדרה מהדהדים לשלהם וכיו"ב. הקישורים עולים על הדעת לא מעט בזכות העובדה שהטקסטים השנונים בסדרה קולחים וטבעיים, מה שמיטיב גם עם הסיטואציות הקיצוניות בה.
הטבעיות הזו מתבטאת גם בעיסוק בעדה האתיופית, נושא חם שהופך את "החדש של עומרי גורדון" לאקטואלית בלי שהתכוונה. הסדרה מועדת בכוונה על מכשולים גזעניים קמעה, וכחלק מהקונספט מאפשרת לגיבוריה להפגין פה ושם דעות קדומות כלפי אתיופים (ובני עדות אחרות), מה שיוצר רגעים משעשעים המהולים בתחושות אשם. זה מתקבל נכון כי זה אמין. ככה אנשים מתנהגים, בלי הרבה טאקט ועם הרבה אנוכיות ועיסוק עצמי.
אבל מה שבסדר כתיאור המנסה להיות נאמן למציאות, הופך לא נעים כאשר הוא צץ מאחורי הקלעים. מן הסתם בתום לב ומפאת אילוצי הפקה, אבל עדיין. בשל העובדה שהחוק אוסר על העסקת ילדים קטנים יותר מעשר שעות חודשיות, "החדש של עומרי גורדון" ליהקה לתפקיד מיכאל לא פחות משלושה תינוקות לא זהים שאפשר להבחין ביניהם די בקלות (אני שמתי לב לשניים שונים בשני פרקי הפתיחה, אבל בקרדיטים מופיעים שלושה שמות). יש בכך טעם לפגם, כאילו מסתמכים על הקושי של הצופה הלבן להבדיל בין הפרצופים השחורים. ומעבר לכך, ברובד בסיסי יותר, זה פוגע באשליה וחושף את החוטים או גלגלי השיניים או איזו מטאפורה שחביבה עליכם.
מעבר לזה מדובר בסיפור מוכר שראינו מיליון כמותו בעבר: בחור פוחז ומצליחן מגלה כי הוא אב, הוא מתנגד, מתקשה, אבל לאט לאט מתרכך כי הילד כל כך מתוק ומדהים - מה שאנחנו הצופים קולטים הרבה לפניו - ואגב כך נאלץ להתאפס על עצמו ולהתבגר. בכל זאת, הקלישאה הזו ואחרות לאורך צמד פרקי הפתיחה נסלחות כי יש מספיק דברים טובים שיחפו עליהן. גגים חוזרים כמו המקלחת השנואה על העולל; דמותו של זינגר מאפשרת שוב לאודי כגן, בלי תחרות הדבר הכי טוב כאן, להפגין את הקומדיה הניואנסית האדירה שלו; השיחות המתוסכלות בין עומרי לאמו יוצרות פעם אחר פעם כמה מהרגעים השנונים של הסדרה; אהבתו של עומרי לאקסית שלו (רומי אבלועפיה), שומרת על עניין. אלה דברים שבעקביות מחזיקים את ראשה של הסדרה מעל המים. ומים היא כנראה האלגוריה הנכונה, כי למרות רגעיה הנדושים "עומרי גורדון" מסתמנת כיצירה מרעננת לימי אוגוסט המלהטים, וכמו שלושת התינוקות שמככבים בה היא פשוט חמודה.
ומה אתם חשבתם על "החדש של עומרי גורדון"? ספרו לנו בתגובות