לעולם כבר לא נדע איזה נסים ונפלאות היה מפיק פדריקו פליני לו היה חי בתור הזהב הטלוויזיוני, אבל עכשיו אנו זוכים לראות על המסך הקטן את מי שסומן בשנים האחרונות כיורשו פאולו סורנטינו, שעבר להתנסות ביצירת סדרה דווקא בשיא הקריירה הקולנועית שלו, שנתיים לאחר ש"יפה לנצח" קטף את האוסקר לסרט הזר והפך אותו לאחד הבמאים המהוללים באירופה.
פרק הבכורה של המעבר הזה, "האפיפיור הצעיר", הוקרן אמש (שלישי) ב-HOT, זמן קצר לאחר שהוצג ברשתות המובילות בעולם, ובהם Sky Atlantic וקאנל פלוס, ובקרוב יגיע גם ל-HBO האמריקאית. הקוסמופוליטיות ניכרת אף בצוות השחקנים העשיר והמגוון: ג'וד לאו הבריטי מככב בתפקיד הראשי, כצעיר פוחז שמקבל את התפקיד החשוב בעולם הקתולי, אם כי מהתנהלותו נראה שהוא מתאים יותר להיות כוכב כדורגל או אליל רוק. דיאן קיטון האמריקאית היא נזירה מקורבת אליו, סילביו אורלנדו האיטלקי ניצב מנגד כאחד החשמנים הבוחשים בקלחת העסקונה של הוותיקן, וגם ססיל דה-פראנס הצרפתייה מגיחה כבר בפרק השני כאחראית השיווק של המדינה הקטנה, המנהלת עם הגיבור דיאלוג בו מתגלה לנו שגם צדיקים שכמותו מעריצים את דאפט פאנק.
הטלוויזיה, כך מתברר מיד, לא שינתה את הליכותיו של סורנטינו. כמו בסרטים שביססו את מעמדו כאורח קבוע בפסטיבל קאן, למשל "איל דיבו" ו"זה ודאי המקום", גם הכס הקדוש לא מונע ממנו להמשיך להביא לידי ביטוי את אהבתו לעולם המוזיקה הפופולרית, וגם לכדורגל ובעיקר לקבוצה האהובה עליו, נאפולי, שהשמות של כוכביה מוזכרים כאן יותר מאשר קדושים נוצרים למיניהם.
גם מבחינה סגנונית, חסידיו של סורנטינו יגלו כי הוא ממשיך לדבוק באדיקות באמונתו. וכך, עוד בשניות הראשונות מציג "האפיפיור הצעיר" את כל סימני ההיכר של הבמאי האיטלקי: שימוש בדימויים ובסמליות, הילוכים איטיים, תנועות מצלמה וירטואוזיות, זוויות צילום שונות ומשונות ובאופן כללי השתעשעות מלאת הומור ואירוניה באמצעי המבע הקולנועי, על חשבון שאיפה לריאליזם.
מי שציפו אם כך לאיזשהו מבט אותנטי מאחורי הקלעים של הוותיקן, כפי שמן הסתם היינו מקבלים אם הבמאי היה אמריקאי או בריטי, יגלו משהו אחר לגמרי. סורנטינו מבכר לעסוק בעולם הזה דרך הפנטזיה הסאטירית, וזאת כמיטב המסורת האיטלקית שהתחילה עוד בפליני וממשיכה גם בימינו, כפי שאפשר היה לראות בשני סרטים טריים יחסית על המנהיגות הקתולית: "יש לנו אפיפיור" של נני מורטי, שהופץ כאן מסחרית לפני כמה שנים, ו"הווידויים", שהוצג לא מזמן בפסטיבל חיפה.
לפחות לפי צפייה בשני הפרקים הראשונים, הרי שכרגיל אצל סורנטינו, כל זה אינו לשווא: הדמויות מלאות צבע ואופי, העקיצות השנונות חריפות וצולפות, העיצוב החזותי יפה לעין ואף מסחרר, ובסך הכל מצליח "האפיפיור הצעיר" לבנות עולם ומלואו ולהכניס אותנו לתוכו.
ועדיין, כפי שמתגלה לנו כאן כי אף בקרב החסידים הגדולים מסתתרים כופרים, גם למאמינים הנלהבים בסורנטינו יש שתי סיבות לדאגה: האחת לא תלויה ביוצר והשנייה כן.
קודם כל, האם לסדרה כמו "האפיפיור הצעיר" יש בכלל קהל יעד שיאפשר לה לשרוד את עשרת הפרקים של עונתה הראשונה? הרי חובבי דרמות על המתרחש בחצרות, כאלה שחונכו על ברכי "אני קלאודיוס" או שציפו למצוא כאן את ה"בורגן" של הוותיקן, יתאכזבו ויגלו כי סורנטינו צוחק להם בפרצוף. מנגד, מי שבאו כדי להתענג על פליני החדש ייאלצו להתמודד עם גודש של דמויות, קווי עלילה ותככים שאינם מורגלים להם מסרטיו, המופשטים יותר.
הדאגה השנייה עניינית יותר: החופש המוחלט של סורנטינו הוא בעיקרון דבר מבורך, כמו גם הנטייה שלו לעשות מה שהוא רוצה, לא לחפש את הפואנטה ולא לפחד מן היומרה. אך אם אתה מתנהג כמי שאפילו הקפלה הסיסטינית אינה גבול מבחינתך, רק טבעי כי תדפוק את הראש בתקרה לא פעם.
זה כבר קרה לבמאי בסרט אחד או שניים והסכנה חמורה בהרבה כשההיקפים גדולים יותר ויש עשרה פרקים למלא. סימני ההתפזרות ניכרו כבר בשני הראשונים שבהם, ולכן נותר רק לשאת עיניים לשמים ולהתפלל שסורנטינו בכל זאת יצליח למצות את הפוטנציאל, להשאיר אותנו מכורים לפחות עד הסילבסטר ולנצל את ההזדמנות. חיכינו יובל שלם למצב שבו גדול במאי איטליה יוצר לטלוויזיה חבל יהיה לחכות חמישים שנים נוספות.
"האפיפיור הצעיר" משודרת בימי שלישי ב-22:00 ב-HOT Plus וב-HOT VOD.