פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פאולו סורנטינו, במאי "יפה לנצח": "'קולנוע' ו'יופי' הן מילים נרדפות"

      לאחר שזכה בגלובוס הזהב ולפני שהוא מסתער על האוסקר. מגיע "יפה לנצח" של פאולו סורנטינו לישראל. בראיון, הוא מדבר על ההשוואה לפליני ומסביר למה ברח מהוליווד

      פאולו סורנטינו, במאי "יפה לנצח": "'קולנוע' ו'יופי' הן מילים נרדפות"

      "אם אתם אוהבים קולנוע, אתם חייבים לראות את 'יפה לנצח' – מעין גרסה משודרגת של 'תרגיע', שכאילו נכתבה ובוימה בידי אלוהים". כך הכריז לפני שבוע בטוויטר ג'יימס ל.ברוקס, צייצן-על ומן היוצרים הוותיקים והמוערכים בתעשיית הבידור האמריקאית ("תנאים של חיבה", "הכי טוב שיש", "משפחת סימפסון"). בציוץ היפה והתמציתי הזה הוא ביטא את אהדת הוליווד לדרמה הזו, שעולה היום (חמישי) לאקרנים בארץ. בניגוד למשתמע מן הטוויט, מובן כי לא אלוהים יצר אותה, אלא הבמאי האיטלקי פאול סורנטינו, שזה סרטו העלילתי הארוך השישי. קדמו לו בין השאר "איל דיבו" המהולל אף הוא וכן יצירת המופת המדהימה "מחיר האהבה".

      במסגרת אותה הערצה הוליוודית כלפי "יפה לנצח", הוא גם זכה השנה בגלובוס הזהב לסרט בשפה זרה, ובעוד קצת יותר מחודש יתחרה על האוסקר בקטגוריה דומה. נוסף לכך, סורנטינו נהנה גם משבחי הביקורות ברחבי העולם ובעיקר סחט הרבה השוואות לפליני. כל זאת, הודות לדרך הפיוטית בה עוקב הבמאי אחר מסעו של בוהמיין מזדקן (טוני סרבילו, שחקנו הקבוע), ברחבי רומא של ימינו ובתוככי זיכרונותיו שלו עצמו. היום (חמישי) עולה היצירה המיוחדת הזו גם לאקרנים בארץ.

      עוד לפני הזכייה בגלובוס והמועמדות לאוסקר, הוצג "יפה לנצח" במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וגם שם סחט תשואות. מיד לאחר הפרמיירה העולמית שלו, פגשתי את סורנטינו בריביירה יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים מרחבי אירופה. הראיון מתקיים דרך פילטר של מתורגמנית, שכן הבמאי אינו שולט בשום שפה חוץ מאיטלקית. זאת, אף שסרטו הקודם היה "זה בוודאי המקום" (2011) בכיכובו של שון פן, שנעשה באמריקה ובשפה האנגלית.

      פאולו סורנטינו בגלובוס הזהב 2014 (GettyImages , קווין ווינטר)
      "עזבתי את אמריקה כי אני עצלן". פאולו סורנטינו עם גלובוס הזהב (צילום: אימג'בנק - Gettyimages

      נכון לעכשיו, היה זה סרטו הראשון והאחרון של סורנטינו באנגלית, והשאלה הראשונה שעולה בראיון היא מה גרם לו לחזור מהוליווד למכורתו ולשוב ולביים באיטלקית. האם זה היה בגלל מגבלות השפה? "לא, לא", הוא משיב לכך בראיון לוואלה! תרבות. "הזמן שלי בהוליווד היה תענוג – קצר, אך טהור. אבל מלכתחילה, עוד כשיצרתי קשר לראשונה עם שון פן, אמרתי לו שיש לי רק סיפור אחד לספר באנגלית, ומראש התוכנית היתה לחזור הביתה. אספתי כל מיני פכים קטנים, טרגיים או מצחיקים, מן החיים ברומא, כל מיני דמויות צבעוניות שמסתובבות בה וכל מיני סיטואציות מרתקות שנולדות ממנה, ורציתי לשוב לאיטליה כדי לסדר אותם יחד באיזושהי מסגרת עלילתית".

      "חוץ מזה", הוא ממשיך, "אני עצלן, אז אמרתי לעצמי שמתאים לי יותר להישאר בבית מאשר להמשיך בהרפתקאות האמריקאיות, אם כי אני חייב להודות שבסופו של דבר, העבודה על 'יפה לנצח' עייפה אותי יותר מאשר זו על 'זה בוודאי המקום".

      יכול להיות שהעייפות הזו נבעה מן ההשקעה הנפשית שלך? נדמה שזה סרטך האישי ביותר.

      "יש לי כמה נקודות דמיון עם הגיבור, זה נכון. שנינו מסתכלים בחיים באותה דרך מפוכחת. נוסף לזאת, מה שמניע אותו זה החיפוש אחר היופי, וגם אני כזה. גם אני כל הזמן מחפש אחר יופי, ומתוך זה נולד הצורך שלי לעשות סרטים ולהביא את עצמי לידי ביטוי אמנותי".

      לאיטליה יש היסטוריה ארוכה של מסעות קולנועיים בעקבות היופי.

      "באופן כללי, איטליה סובלת מאובססיה ליופי, ואולי הסרט הזה הוא מין ניסיון לדבר על היחס הכפייתי הזה. אבל אנחנו לא רק מי שהכי אוהבים יופי, אלא גם מי שהכי מבזבזים אותו, ויודעים טוב מכולם איך להרוס אותו".

      "אבל חשוב לי גם להגיד משהו: בלי קשר לשאלה אם אני איטלקי או לא, אני חושב שהייעוד של קולנוען, ולא משנה מאיזה לאום הוא, זה למצוא את היופי. המשימה שלי, כבמאי, היא לגלות את היופי בכיעור, לראות אותו במקומות שבהם אתה בדרך כלל לא מצפה לו. 'קולנוע' ו'יופי' הן מילים נרדפות בעיני".

      הסרט נותן את התחושה שלפעמים יש כזה דבר יותר מדי יופי, שעודף שלו עלול לשתק אותך.

      "לחלוטין, זה קורה ברומא. כשאתה מוקף בכל כך הרבה יופי, אתה בהחלט יכול למצוא את עצמך אבוד ופעור פה, בלי מילים שיבטאו את מה שאתה מרגיש ורואה".

      יפה לנצח (יח"צ)
      "יותר מדי יופי יכול לשתק אותך". מתוך "יפה לנצח" (צילום: יח"צ)

      אכן, "יפה לנצח" מזכיר לנו את נצחיות יופיה של בירת איטליה, אך הוא מפנה זרקור גם לצדדיה המנוונים. זאת, עושה סורנטינו בעיקר דרך רצף ארוך של סצינות מסיבה נהנתניות, עתירות פרצופים מנותחים, סמים יקרים, הרבה צביעות ומעט ערכים.

      הבמאי מתאר את החגיגות הללו בכזו אקסטרווגנזה, שבזמן הצפייה קשה שלא לזעוק מול המסך "בונגה בונגה", וגם הוא עצמו לא מכחיש את הקשר לברלוסקוני.

      "הסרט מנסה לשרטט את איטליה העכשווית", אומר הקולנוען, "ואני חושב שככה אנשים הגיבו אצלנו למשבר הכלכלי-חברתי שהתעורר בשנים האחרונות, בעת שברלוסקוני היה בשלטון. במקום להתמודד עם המצוקה, שקענו בהשראתו באסקפיזם ונסחפנו באורגיית כיף בתקווה שהיא תשכיח מאיתנו את הצרות. זאת גישה די ילדותית של המדינות הלטיניות – פילוסופיה שאומרת, 'אכול ושתה כי מחר נמות', רק שאז מתעוררים למחרת ומגלים שבזמן שישנו, הבעיות רק התעצמו".

      אם נשים רגע את הממד הביקורתי הזה, אז מבחינה אמנותית גרידא – סצינות המסיבה כשלעצמן מרקידות להפליא. איך עיצבת אותן בצורה כזו שגורמת לכל צופה לרצות לקחת בהן חלק?

      "אני חושב שזה בגלל שלי עצמי מעולם לא יצא להשתתף במסיבה שווה, אז היה לי חשוב להשתמש בקולנוע כדי להכניס את עצמי לכאלה. מבחינה טכנית, זה עבד לדעתי בגלל ש-70 אחוז מהניצבים שרוקדים בסצינות הללו הם רקדנים מקצועיים, אז זה נראה קצבי ואמיתי".

      פרדריקו פליני (Creative Commons , Library of Congress)
      "היה לו הרבה יותר מה לספר ממני". פדריקו פליני (צילום: Creative Commons)

      האמת שבמראהו הספורטיבי והצעיר, סורנטינו נראה כמו אחד שיבלה במיטב מועדוני הלילה. אך הוא מעיד על עצמו דווקא כמי שמעדיף להישאר על הספה, לראות כדורגל ובעיקר לקרוא ספרים.

      האם אתה קורא גם את הביקורות שנכתבות עלייך? במהלך הסרט, הגיבור אומר כי החיים מסתתרים מאחורי הררים של "בלה בלה בלה". מה אתה עושה כדי להתחמק מכל ה"בלה בלה בלה" הזה שנאמר ומתפרסם בהקשר שלך ושל סרטייך?

      "האמת? אני לא רוצה להישמע כמו קלישאה של איטלקי, אבל אני בעיקר נמצא עם המשפחה שלי, עם אשתי ושני ילדיי. הם תופסים לי את רוב הזמן והם ההגנה הכי טובה שלי מפני העולם. ככה אני מתרחק מ'הבלה בלה בלה' ולא מקשיב למה שקורה סביבי. בכל מקרה, זה כבר הסרט השישי שלי, ועם הזמן למדתי לטפח אנוכיות. עכשיו, כל מה שחשוב לי זה מה שאני עצמי חושב על מה שעשיתי, וטוב שכך. איזו טרגדיה היתה זו אם הייתי מגיע עד קאן עם סרט שאני לא אוהב, הלא כן?".

      אני יכול לגלות לך שיש דבר אחד שחוזר בכל מאמר עלייך: ההשוואה בינך לפליני, ובין הסרט הזה ל"לה דולצ'ה ויטה" ו"רומא" שלו, בין השאר. איך אתה מרגיש עם ההקבלה הזו? היא מלחיצה אותך? מחמיאה לך?

      "כמובן שאין לי שום דבר רע להגיד על ההשוואה הזו. 'לה דולצ'ה ויטה' זה הרי יצירת מופת, ויתרה מכך – סרט שמסמל תקופה מסוימת ומסמל סגנון עשייה קולנועי מסוים. עם זאת, אני כמובן גם מנסה להיזהר מהשבחים, וגם מהשפעות יתר של פליני. לפני שיצאנו לצלם את 'יפה לנצח', הקפדנו לא לצפות שוב ב'לה דולצ'ה ויטה', כדי שהראש שלנו לא יסתחרר. אני גם חושב שיש הבדל עקרוני בין פליני לביני: לו, היו כמה וכמה דברים שהוא רצה להגיד בסרטיו. לי, יש אולי דבר או שניים, לא יותר".