הלוואי וכולנו היינו יכולים להיות מאושרים כמו אמיר פרישר גוטמן בתום הצפייה ב"ההמתנה לחיים". כי בזמן שפרישר גוטמן זכה לקבל את חייו בחזרה בתום פרשת אבחונים וטיפולים שלא היתה מביישת אף אופרת סבון, אני יצאתי מהצפייה בסרט עם חוסר אמון מוחלט במערכת הרפואה בישראל. נס של אדם אחד הטיל צל על עתיד רפואי של עם שלם. יופי באמת.
"ההמתנה לחיים" מבית ציפי ביידר, שכבר עשה סיבוב בפסטיבל חיפה וכעת הגיע לערוץ 10, מגולל את אחד הסיפורים הבלתי נתפסים של השנה האחרונה. ראשיתו במרץ 2016, פרישר גוטמן וחבריו ללהקת הבנים היי פייב מתאמנים במרץ לקראת מופע האיחוד כשפרישר גוטמן מתמוטט, פחות או יותר, ומפונה לבית החולים שם הוא מאובחן כחולה בסרטן הלימפה ומתחיל לעבור טיפולי כימותרפיה. ינאי פרישר גוטמן, בן זוגו של אמיר, מתקשה לעכל את האבחון - כך אנו למדים בזמן הצפייה בסרט - ומבקש חוות דעת רפואיות נוספות עד שמגיעה זו שמאבחנת את פרישר גוטמן כחולה במחלת הקוקיצ'י, מחלה דלקתית שתסמיניה מזכירים את אלה של סרטן הלימפה. עד כאן הסיפור המרגש וסוחט הדמעות. והו, כמה שביידר מנסה לסחוט את הדמעות ואם אפשר אז אפילו לשתול שוב ושוב את התמונות שבהן פרישר גוטמן עובר את הטיפולים. ומדובר בתמונות שחוזרות על עצמן, כן?
לפעמים זה מובן לגמרי. הרי באמת מדובר בסיפור מדהים עם סוף עוד יותר מדהים. נס משמיים כמו פעם, בימים הטובים של התנ"ך. אבל האמת היא ש"ההמתנה לחיים" היה יכול להיות מדהים עוד יותר אם היה מקוצר בעשרים דקות שכן רבות מאותן דקות מוקדשות לפרישר גוטמן ובני משפחתו שמספרים כמה בלתי נתפס הסיפור וכמה מדהים ואיזה יופי וכל כך קשה להאמין. כן, קשה להאמין שאף עורך לא חתך את הסצנות הכפולות האלה. מהבחינה הזו, "ההמתנה לחיים" הוא מעט משעמם שכן מלכתחילה אנחנו יודעים שהאבחון של סרטן הלימפה הוא לא נכון ואנו רק מחכים לקתרזיס שנדחה עם כל המשפטים והסצנות שחוזרים על עצמם. למה הדבר דומה? להאטה ליד תאונת דרכים בצדי הכביש רק כדי לגלות שאיש לא נפגע. אנחנו מאטים כי אנחנו רוצים לראות דם. יש כבר את הטיזר בדמות המכוניות המרוסקות, הבו לנו גם בשר וחלקי מעיים.
אבל השעמום והרפטטיביות הם הבעיות הקלות של "ההמתנה לחיים". הבעיה הגדולה של סרטה של ביידר היא שכל העסק מריח ממניפולציה אחת גדולה. חשוב להדגיש שהדברים האלה נכתבים כשסופו הטוב של הסיפור ידוע. אני לא מטיל ספק בסבלו של פרישר גוטמן וכבוגר מחלת הסרטן, לבי הקר והאפל יוצא אליו, אבל למען השם, מי מקליט את רופאיו עוד לפני שהם מאבחנים אותו? רוצה לומר, למה בכלל להגיע עם מכשיר הקלטה לפגישה רפואית עוד לפני שאתה בכלל יודע שהכל מתועד למטרת סרט?
נראה שהקלטת האבחון, שבדיעבד התברר כשגוי, היא הצעד הראשון בחתירה של "ההמתנה לחיים" תחת מערכת הרפואה. האם ראוי להתעצבן על רופאים? מצד אחד, מדובר בבני אדם. מצד שני, הם אמורים להיות טובים יותר משאר בני האדם. הם אלה שמצילים את בני האדם כשבני האדם חולים, נניח, בסרטן. והרופאים ב"ההמתנה לחיים" ממש מעצבנים כך שקשה לא להתעצבן עליהם. ביידר ידעה היטב מה היא עושה כשהכניסה לסרט סצנה שבה אחת הרופאות של פרישר גוטמן אומרת שבכלל לא רצתה לחלוק איתו אבחנה של רופאה שחלקה על אבחון הסרטן.
"ההמתנה לחיים" מגיע כמעט שנתיים אחרי "ובחרת בחיים", הסרט שבו מתעד היוצר הדוקומנטרי ניר טויב את מאבקו בסרטן ואז את גסיסתו מהמחלה. טויב, כמו בן זוגו של פרישר גוטמן, החליט למצוא פתרון אחר למחלה ולא סמך על הרופאים. הסוף של שני הסרטים היה שונה אבל המסר שטמון בהם זהה: אל לחולי סרטן לסמוך על רופאיהם. כמובן שאפשר היה לשנות את המסר ל"תמיד פקפקו בכל דבר" או להרחיבו ולפרשו בדרך אחרת, קלישאתית יותר, כמו "לעולם אל תאבדו את התקווה". זה גם יישמע טוב כשיר לפסקול מחזמר אפשרי על הפרשה, רק אומר. ובכן, הרשו לי לגלות תקווה משלי, הלוואי ויוצרי סרטי דוקו קלילים לא יבזבזו את זמננו במניפולציות מיותרות וידבקו במלאכת התיעוד הנקייה.
בקטנה
הסצנה היחידה ב"ההמתנה לחיים" שראויה לדיון מבחינה אמנותית היא דווקא הסצנה שבה בני הזוג פרישר גוטמן ובנם משוחחים על דג הזהב המשפחתי שכמו פרישר גוטמן מצא עצמו מפרפר בין חיים למוות ובדיוק כמו פרישר גוטמן, זכה לחיים נוספים תודות לפעולת הצלה מטעם ינאי פרישר גוטמן.