פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ניצחון פירוס: למרות סופו העגום, "ובחרת בחיים" הוא סיפור של תקווה ואומץ לב

      בשיא הקריירה המקצועית שלו כיוצר דוקומנטרי מוערך, מגלה ניר טויב כי חלה בסרטן ריאות. "ובחרת בחיים" הוא סיפור מאבק אמיץ ומעורר השראה שיכול ללמד את כולנו דבר או שניים על החיים

      ניצחון פירוס: למרות סופו העגום, "ובחרת בחיים" הוא סיפור של תקווה ואומץ לב

      מי אמור לטפל בך כשאתה חולה? האם אתה יכול לסמוך על המערכת או שעליך להסתמך רק על עצמך? "ובחרת בחיים", סרטו של ניר טויב, נוגע בשאלות האלה בצורה ישירה ומוותר על חומר האלחוש. אין באמת טעם באלחוש שכן המציאות הכואבת של הסרט תחדור כל הרדמה וכל מיגון. התשובה לשאלות, באופן די הולם לנושא בו עוסק הסרט, אינה חד משמעית.

      "ובחרת בחיים" מגולל את סיפור מאבקו של טויב במחלת הסרטן. זו, אולי, ההגדרה הכי שטחית לסרט העוצמתי הזה. כי "ובחרת בחיים" הוא הרבה יותר מסיפור על מאבק במחלה. הוא סיפור על מאבק הרוח האנושית בישות אפלה שמסרבת להיכנע. הוא דוגמה, לעתים מופלאה, לדרך בה אדם אחד יכול להיות חפץ חיים כשכל העולם מסביבו כבר הפסיק לחפוץ בחיים.

      ובחרת בחיים (יח"צ)
      יוצא לקרב של חייו (מתוך "ובחרת בחיים", צילום: יח"צ)

      בשיא הקריירה המקצועית שלו כיוצר דוקומנטרי מוערך, מגלה טויב, במקרה, כי חלה בסרטן ריאות. מכאן מתחיל המאבק הקשה של טויב למציאת תרופה. אל טויב מתלווה שותפו ליצירה הבמאי גיל איזיקוב והוא זה שמלווה בקולו, בחלקים נרחבים בסרט, את הסיפור הבלתי ייאמן של טויב. בשלב מסוים בסרט, טויב אף מצליח לגבור, גם אם זמנית, על מחלת הסרטן. כיצד עשה זאת? הו, עכשיו הגענו לשאלה הקשה.

      טויב עשה את אחד הדברים שרופאים לרוב לא ממליצים עליהם: הוא חיפש בגוגל. טויב חקר את המחלה בה לקה ויצא למצוא תרופה בעצמו. אם לרפואה אין תשובות שמניחות את הדעת, לטויב יהיו. הרופאים שטיפלו בטויב התרשמו. ולפחות שניים מהם (ולצידם העיד גם מנכ"ל חברת תרופות) הצהירו, גם אם ברמיזה בוטה, ב"ובחרת בחיים" עד כמה הם מרוצים מכך שטויב "ניהל את הטיפול" ולא נתן למערכת לנהל אותו. המסר הזה בעייתי, בלשון המעטה. שכן, כמו אינסוף דברים אחרים בישראל, גם המאבק בסרטן מופרט. זה לא שהרופאים בישראל יודעים הכל. הם לא. וכגילוי נאות אכתוב כאן שגם מחלת הסרטן בה לקיתי לפני ארבע שנים פוספסה ע"י רופא אחד והתגלתה ע"י רופא אחר חודשיים מאוחר יותר. אם כבר, אני אמור לעודד חולי סרטן לחקור אפיקי תרופות חדשים.

      ובחרת בחיים (יח"צ)
      מחקר עצמאי, אולי הוא דווקא דבר טוב (מתוך "ובחרת בחיים", צילום: יח"צ)

      הבעיה היא שהצלחתו של טויב הובילה לבדידותו. ככל שהסרט מתקדם, נראה כי אותם רופאים שהיו מסביבו בתחילת המאבק, נעלמו. בכל זאת, כמה זמן מסע ניצחון, ועוד מסע ניצחון ספציפי על מוטציה מסוימת אחת בריאות, יכול להימשך? במקביל, גם טויב הולך ונעלם לאורך הסרט – מגבר חסון הופך טויב לצל. אחר כך הרופאים חזרו. הם חזרו כשהתברר שמסע הניצחון של טויב לא ממש היה מסע ניצחון ושמחלת הסרטן לא ממש נעלמה, היא רק ירדה לבונקר כדי לחזור עם תחמושת חזקה יותר.

      זה השלב בו הדמעות מתחילות לפרוץ את הסכר. כמו הגרורות שפשטו בגופו של טויב לאורך הסרט, כך גם הדמעות לוחצות על בלוטת הדמעות של הצופה. בסוף, כמו הגרורות שמכניעות את טויב והוא מת – כמעט מול המצלמות, הדמעות מכניעות את בלוטת הצופה והבכי שוטף את הפנים.

      כשטויב ואיזיקוב התחילו לתעד את מאבקו של טויב בסרטן, "ובחרת בחיים" היה סרט על ניצחון מדהים ועל תקווה בלתי מתפשרת – "ובחרת בחיים" היה אמור להיראות אחרת לגמרי. כשאיזיקוב מסיים את התיעוד, למרות הסוף העצוב והטוויסט הטרגי (התרופה אותה סייע למצוא טויב הופצה לשימוש כמה חודשים לאחר מותו), התקווה לא נעלמת. היא רק רטובה.

      מה אתם חשבתם על "ובחרת בחיים"? ספרו לנו בתגובות ובפייסבוק