בפרק הראשון של "נעלמות" מרואיינת אישה לא צעירה שנזכרת כיצד הוריה, שהיו אמידים ומיוחסים בעיראק, הגיעו לישראל ונזרקו באמצע שום מקום. בכל זאת, מספרת בתם, הם שמחו להפריח את השממה ונטעו גם גן עדן וגידלו אפרוחים עד יום מותם, והיא עצמה גאה בהם כל כך. את כל זה היא מספרת ברגש גואה, כמו שניתן לצפות מאישה מבוגרת הנזכרת בהוריה המבוגרים. איך סיפורה האישי של משפחת המרואיינת הזו קשור לגיבורת הפרק, המשוררת הפיקטיבית ליליאן לוי? הוא לא. ברור מה אמורה להיות הזיקה - החוויות של האישה האמיתית שופכות אור גם על מה שקרה לדמות המומצאת. הבעיה היא שהקטע הזה נראה תלוש לחלוטין. נדמה כי הסיבה היחידה לנוכחותה של הסצנה כאן היא שיש בה גרעין כה מובהק וטעון של אמת, עד שהיוצרים החליטו לא לוותר עליה. אלא שבכך מתחדדת הבעיה של "נעלמות", סדרה המבקשת לשזור את האמת בבדיה אבל נכשלת נחרצות.
הסדרה המוקומנטרית שיצרו וכתבו הקומיקאי אילן פלד והדוקומנטריסט יאיר קדר ("העברים") ושהפרק הראשון שלה שודר אתמול ב-yes דוקו, מוקדשת לכל הנשים שהודרו לאורך דורי דורות מהקאנון ומהזיכרון האמנותי והתרבותי הישראלי. מאחר שהודרו, אין חומר גלם של ממש ליצור ממנו סרט או אולי אפילו להתחקות אחר סיפורן. על כן במקום לעסוק בדמויות אמיתיות, הסדרה בוראת במקומן ארכיטיפיות פיקטיביות המגלמות בהן את המאבק והכישרון של נשים כאלה.
הגיבורות אמנם בדיוניות, אך המרואיינים לגביהן בסרט קיימים ומוכרים: משוררות או רקדניות בעלות שם משמשות כחברות ילדות שלהן, אישים כמו רוני סומק וצדי צרפתי מדברים על יצירתן, קרן מור מעלה הצגת יחיד על אחת מהן, אנשים אמיתיים מן השורה כאילו הכירו אותם לאורך חייהם, וכן הלאה. בפרק הראשון, "ליליאן" - שאף זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון - זה נעשה באמצעות דמותה של זמרת שעלתה מעיראק עם הוריה לישראל. הפרק השני מתחקה אחר השחקנית הטרנסג'נדרית בבה ואילו השלישי מתמקד ברקדנית תימניה בשם יונה תנעבי. כולן גילו לצערן העמוק שהממסד התרבותי בישראל לא מקבל אותן לשורותיו.
"נעלמות" מנסה להצדיק את הבחירה האמנותית הזו בכך שהיא שופכת כמה שיותר אמת אל תוך הבדיה הזו, אבל ללא הועיל. במקרה הטוב החיבור בין מרכיביה מקנה רושם מזויף, ובמקרה הרע יוצר בן כלאיים לא טבעי ולא נעים לצפייה. שעטנז צורם בין סיפורים עצובים על נשים תלושות ואבודות ודיונים על מיזוגניה וגזענות, לבין רגעים "קומיים" אקראיים חורקים ולא מצחיקים שרק תורמים להזניית "נעלמות". בפרק הראשון זה חמור במיוחד. קרן מור מגלמת את עצמה ומתעקשת לגלם משוררת עיראקית עלומה באופן נלעג, בוטה וצעקני. לצדה גם הדאחקה הקבועה והשחוקה של אילן פלד בלבוש אישה, מזייף בקול חצצי איום את שיריה של אותה ליליאן לוי שהפרק עוסק בה, כולל להיט אייטיז שכל מילותיו הן "פורקוואה" ושיר ילדים גרוטסקי על מר קרפד וגברת קרפדה וקנאה ועקירות עיניים. חה, אנחנו מתים פה.
עם כל הכבוד לכוונות הטובות של יוצרי הסדרה ולרצונם להעלות מודעות לנשים המועלמות, קשה לצפות בסדרה בלי לתהות למה לעזאזל. למה להידרש לבדיון כשיש כל כך הרבה נשים אמיתיות עלומות בהיסטוריה שמחכות שיספרו את סיפורן? הפתיח של הסדרה כולל בו המון שמות של נשים כאלה, באמת אי אפשר היה לספר את קורותיהן של שלוש מהן (לפחות) ומהן לגזור על כל האחרות שלא הותירו אחריהן מספיק חומר? מובן שאפשר, מה שהופך את הבחירה של "נעלמות" ללא פחות ממקוממת.
"נעלמות" משודרת ב-yes דוקו בימי רביעי ב-22:00 וזמינה ב-yes VOD
