פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חוטי כמיהה: "העברים" לא אחידה ברמתה, אבל כולה יפה

      כמו זיקית, הסדרה התיעודית היפה הזו מתאימה את עצמה אל דמויות מושאיה. יש בבחירה הזו משהו נבון מאוד, שמזקק את מהות האמנים באופן היאה ביותר אל הצופה. אצל זלדה בפרק הראשון זה מגיע לשיא מרהיב ביופיו

      חוטי כמיהה: "העברים" לא אחידה ברמתה, אבל כולה יפה

      "העברים" הגיעה אתמול (שבת) אל הערוץ הראשון אחרי שהסרטים המרכיבים אותה כבר כיכבו בנפרד בסינמטקים ובפסטיבלי סרטים, קטפו פרסים רבים וקנו להם שם. כך שאמנם מדובר בסדרה, אבל כל אחד מהפרקים שלה הוא ישות נפרדת ושונה. כל אחת מהן נבדלת מרעותה, מבוימת אחרת ועם בעלי מלאכה נפרדים על המוזיקה, האנימציה וכיו"ב. על כן קשה קצת להתייחס אל הסדרה ככזו, אבל בכל זאת יש בה משהו שמאגד את מרכיביה.

      הסדרה עוסקת בששה מגדולי התרבות העברית: זלדה, המשוררת הדתייה המופלאה. י"ח ברנר, הסופר הגאון שנרצח ב-1921 ביפו. רחל המשוררת. ר' דוד בוזגלו, גדול פייטני מרוקו בעת החדשה. זאב ז'בוטינסקי. לאה גולדברג. באמצעות אנימציה, מוזיקה מקורית, קטעי ארכיון נדירים ומרהיבים וריאיונות עם משוררים, חוקרי ספרות, אמנים וחברים - סיפורי האישים האלה קמים לתחייה, איש איש בנפרד.

      את היד המכוונת מעל מספק יאיר קדר, שיצר את מיזם "העברים" (הכולל גם את "שבעת הסלילים של יונה וולך" ו"ביאליק - מלך היהודים", שלא משודרים במסגרת הסדרה) וביים בו את רוב הסרטים, ולמרות זאת גם הם שונים זה מזה. נדמה שהסיבה לשוני נובעת מהעובדה שכמו זיקית, "העברים" מתאימה את עצמה אל דמויות מושאיה. יש בבחירה הזו משהו נבון מאוד, שמזקק אל הצופה את מהות האמנים הללו באופן היאה ביותר. אצל זלדה מדובר ברכות ובפנימיות ייחודית, יפה עד דמעות, מוארת אבל רדופת צללים. הסרט עליה כמו מבודד את היופי התם ביד אמן ומציף אותו על המסך, מקים אותו לתחייה עם מילות שירתה שמלוות בפסנתר ובכלי קשת שוטפים, נוגים או מעוררי חשש (אבי בללי מתעלה על עצמו), אנימציה מסעירה או אפילו סתם ראשים מדברים ששופכים אור נאה נוסף, אולי כי רובם המכריע אנשי שירה שמתנסחים בהתאם לירי.

      זלדה המשוררת (אתר רשמי , ויקפדיה)
      זלדה בצעירותה (צילום מסך)

      אצל הסופר, ההוגה ואיש המעשה י.ח. ברנר מוצגים קורות חייו כאדם שהחזיק על כתפיו את הספרות ואף את הלשון העברית, אבל הם מגו?ללים בצל מותו האלים בגיל 39. איש של תכלית ולא רק של רוח, של קדחתנות ושל מרה שחורה, שהיה נד בעולם ובארץ ישראל, שאולי היה מאוהב בחברו ושאמנם הקים משפחה אבל לא הצליח לקיים אותה. טקסטים מיצירותיו מופיעות בדרמטיות על המסך, לבן על שחור ללא קישוטים. איזון דומה קיים גם במקרה של המשוררת רחל - פועלת ומשוררת שהייתה חלק פעיל מהעלייה השנייה (למרות שטכנית הגיעה לארץ ישראל בכלל כתיירת), עסקה בעבודה חקלאית גם בחוות העלמות וגם מאוחר יותר בחייה בקיבוץ דגניה, ואז הוגלתה משם עקב מחלת השחפת שלה והפכה למעשה למשוררת במשרה מלאה ממיטת חוליה. אף מותה היה בטרם עת, הפרש של שנתיים בגילאים בינה ובין ברנר. בהתאם לקורותיהם, הסרטים עליהם פרגמטיים יותר, מתארים יותר את עלילותיהם ואת חשיבותם האמנותית, פחות את הבעבוע הפיוטי. על כן חוויות הצפייה בהם שונות. אצל ברנר ורחל ישנו עניין רב, חלקו הגדול שכלתני. אצל זלדה יש גאות של רגש.

      לפיכך חוסר האחידות הזו בין הסרטים הוא בחירה נאותה, ועדיין מדובר בחוסר אחידות. במיוחד במקרים של אנשי שירה - הבחירה להגיש את הקרביים, בדומה לאמנות שלהם, נדמית תמיד כמו הדבר הנכון והאפקטיבי ביותר. כך שהסרט על זלדה מדהים פי כמה מהסרט על רחל, אף כי ניתן היה לצפות שחומרי חייה ושירתה של רחל יספקו מנת רגש משלהבת לא פחות, אולם נדמה שקיבלנו מהם במשורה.

      אף על פי כן, גם כך מדובר בשורה של יצירות מרתקות, מרגשות ומחכימות - איזו כך ואיזו אחרת - ובמפעל מרשים של קדר. ולא פחות חשוב, כל סרט כזה עושה חשק לצלול ליצירות האמנים, לגלות את כל מה שטמון בתוכם - זרעים, שורשים, מעיינות.


      "העברים" משודרת במוצ"ש ב-22:00 בערוץ הראשון
      צפו בפרק הראשון: "זלדה - אישה פשוטה"