זוכרים איך פעם, לפני שנים, לפרקי המיד סיזן של "המתים המהלכים" הייתה משמעות? זוכרים את הסיום המצמרר של מחצית העונה השנייה, עם טבח הזומבים ההמוני שבסופו ירה ריק בראשה של הזומבי-סופיה? זוכרים איך הסתיימה מחצית העונה הרביעית, כשאנשיו של המושל פירקו את בית הכלא לגורמים ופיזרו את הניצולים לארבע רוחות שמים? ובכן, תשכחו מזה. לאחר שהמחצית הראשונה של העונה השביעית הסתיימה בפיהוק, גם הפרק הראשון של המחצית השנייה, ששודר אתמול (שני) ב-yes Oh וב-yes VOD, לא מצליח לפרוץ את חומות הבינוניות של העונה הזו.
הסצנה שפותחת אותו מייצגת היטב את העונה כולה: הכומר גבריאל, דמות משמימה ומיותרת שתרומתה לעלילת הסדרה היא כמעט אפסית, מחליט משום מה לעזוב את קהילת אלכסנדריה. הוא גונב מכונית וכמה קופסאות שימורים, משליך את ספר התנ"ך שלו ומשייט אל עבר יעד לא ידוע, כשבעיניו המבט המיוסר האופייני לו. האם אמור להיות איכפת לנו? האם קיים צופה שירגיש בחסרונו? האם מישהו בכלל זוכר שהוא עוד חי? האם הסצנה נטולת הפואנטה הזו אמורה לגרום לנו לרצות לצפות בהמשך העונה? התשובות לשאלות האלה כנראה לא מעניינות את יוצרי הסדרה ואת רשת AMC שמשדרת אותה. בהתאם לרוח זו, קיבלנו פרק סתמי שמהווה המשך ישיר לשמונת הפרקים הסתמיים שקדמו לו בעונה הסתמית הזו. העובדה שהוא גם ארוך מהרגיל (52 דקות), מה שכבר הפך לנורמה העונה (בניגוד לעונות קודמות, שאפילו הגרועות מביניהן הצטיינו בדרך כלל בפרקים קצרים ומהודקים), רק מעצימה את השעמום והתסכול.
חייבים להודות על האמת: "המתים המהלכים" קפצה את הכריש כבר מזמן. היא אמנם ממשיכה להתפאר בהפקה איכותית, צוות שחקנים טוב, אפקטים מיוחדים מלהיבים וצילום ופסקול מעולים, אבל מבחינת עלילה היא כבר מזמן לא שם. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בעונה השביעית המחפירה, שמתעקשת להשתין על הכריש מהמקפצה. זה התחיל כבר בפרק הראשון הנוראי, עם המשחק הסדיסטי, על גבול הפורנוגרפי, בעצבים (ובקיבות) של הצופים, שבמסגרתו החליטו היוצרים להיפטר מאברהם וגלן, מהדמויות היחידות שעוד היה שווה לפתוח בשבילן טלוויזיה. וזה עוד היה החלק המוצלח של העונה. הפיכתם של השניים לעיסה מדממת באדיבות לוסיל, הא?ל?ה צמאת הדם של הנבל התורן ניגן, הובילה לעלייתם למרכז הבמה של כמה מיושבי הספסלים האחוריים של הקאסט טיפוסים דלוחים ונטולי כריזמה דוגמת טארה, איניד, ספנסר (ברוך שפטרנו) וכמובן הכומר הטוב גבריאל שאת מעלליהם הלא מרשימים נאלצנו לסבול במשך שבעה פרקים שלמים שהרגישו כמו תרגיל בקורס "איך לא לכתוב סדרת טלוויזיה". סיפור המסגרת של העונה, שגם ככה רחוק מלהיות מרתק, איבד את זה לגמרי כאשר חבורת השורדים המגובשת התפצלה לכדי כמה קבוצות קטנות, שכל אחת מהן יצאה להרפתקה לא מעניינת משלה בעוד ניגן וחבורת המושיעים שלו משעבדים, רומסים, משפילים ומענים אותם במגוון דרכים יצירתיות, ובראשן השמעה בלתי פוסקת של השיר הזה.
כאמור, פתיחת המחצית השנייה לא מבשרת טובות. אמנם אנשי החבורה התאחדו פחות או יותר (ובינתיים כבר הספיקו להתפצל שוב) והחליטו להרים ראש ולהשיב מלחמה שערה; ואמנם דמויות משנה חביבות כמו ישוע, גרגורי (המנהיג הילדותי והבכיין של ראש-הגבעה) והמלך יחזקאל (והטיגריסית) זכו לזמן מסך מכובד על חשבון פצצות שעמום כמו קארל, סאשה או מגי; אבל נראה שיש לפנינו עוד דרך ארוכה עד לנקמה המיוחלת בניגן וחבר מרעיו. ותסמכו על רשת AMC שתדע לסחוט את הלימון הזה עד תומו: ריק וחבורתו נכשלים בניסיונם לשכנע את יחזקאל להצטרף למאבקם הצודק, וגם בראש-הגבעה הם לא נוחלים הצלחה גדולה ומגייסים רק קומץ נעבעכים מהסוג שלוסיל אוכלת לארוחת ארבע. אם לוקחים בחשבון את העובדה שניגן מחזיק עכשיו גם ביוג'ין, שמסוגל לייצר עבורו תחמושת (אלא אם הוא יחליט להפוך לאוסקר שינדלר של עידן הזומבים), העתיד לא נראה מבטיח במיוחד עבור אנשי אלכסנדריה.
פיצוי מסוים מגיע בדמות מצבור נכבד של חומרי נפץ שאותם מצליחים החברים לגנוב בעוד ריק ומישון, בסצנה מרהיבה וקצרה מדי, חוצים אלפי זומבים לשני חלקים סימטריים בעזרת צמד כלי רכב וכבל מתכת. אבל אל תטעו, רובו של הפרק מוקדש לסצנות מפילות תרדמה כמו זו שבה קרול מסתובבת ביער ומסרבת בנימוס כשמציעים לה שתייה בחינם, המריבה של איתן עם בן הזוג שלו (שלא ברור איך נשאר בחיים עד עכשיו), או הביקור המפתיע של אנשי ניגן, שבקטע קשה לצפייה שוברים לרסיסים את הסרוויס השלם האחרון שנותר באלכסנדריה. אפשר אולי להתנחם בסצנת הסיום של הפרק, שבה מחייך ריק חיוך גדול כאשר הוא וחבריו מכותרים על ידי קבוצה מסתורית וחמושה בכבדות, העשויה לספק את התשובה למונופול של ניגן על האלימות במרחב. השאלה היא אם אנחנו בכלל רוצים שניגן ייפול. הרי הטיפוס המנוול הזה, וליתר דיוק המשחק המופתי של ג'פרי דין מורגן שמגלם אותו, הוא הדבר היחידי שאיכשהו מחזיק את העונה הזו. אפילו בפרק הנוכחי, שבו הוא כלל לא מופיע, הרגע הטוב ביותר הוא ההספד שלו ברשת הקשר לג'ואי השמן ז"ל, שנקטל בדמי ימיו על ידי דריל, ושבלעדיו ג'ואי הרזה הוא, ובכן, סתם ג'ואי.
עם ניגן או בלעדיו, ברור שמשהו בסדרה הזו לא עובד. אמנם לאורך השנים היא כבר הצליחה להתאושש מכמה רגעי שפל נמוכים במיוחד, אבל יש גבול לכמה אפשר למתוח את החבל, ויעידו על כך אחוזי הצפייה המידרדרים. "המתים המהלכים" היא אמנם עדיין סדרת הכבלים הנצפית ביותר בארצות הברית, וממשיכה ליהנות מפופולריות גבוהה בקרב גברים בני 49-18 שמתלהבים מהאלימות המוקצנת, האכזריות המזעזעת והמכנסונים הצמודים של רוזיטה, אבל בהתחשב בכך שבעונה הנוכחית הסדרה מדממת צופים משבוע לשבוע, נראה שגם לסבלנות של פלח האוכלוסייה הלא מאוד מתוחכם הזה יש גבול. סדרה שהעלילה שלה לא הולכת לשום מקום כבר שבע שנים, שאין סיכוי שמשהו מסעיר באמת יתרחש בה, שהגיבורים שלה לא עושים הרבה יותר מאשר לשוטט בחוסר תוחלת מפה לשם ובחזרה, ושהשאלה היחידה שמעסיקה את צופיה היא מי מהגיבורים ייפרד מאיתנו בכל פרק (והתשובה היא בדרך כלל הדמויות הפחות מעצבנות) סדרה כזו פשוט מפסיקה לעניין בשלב מסוים. תשאלו את צופי "האח הגדול".
ומילא הגיבורים, אבל מה הקטע עם הזומבים? מה הם כבר יכולים לחדש לנו? כבר שבע שנים שהם עושים בדיוק את אותם דברים צפויים ומבאסים: גוררים רגליים ממקום למקום תוך כדי השמעת קולות לא אסתטיים, מסובבים את הראש בחדות למשמע כל רחש, מתעלמים בהפגנתיות מנימוסי שולחן בסיסיים, ומתפרקים לחתיכות קטנות ומדממות בכל פעם שמישהו דוקר אותם בטעות עם סיכת ביטחון סגורה. אז הבנו שהם מגעילים, פריכים, דביקים, כושלים ולא מריחים משהו אבל מרגע שבני האדם למדו איך פועל המנגנון הבסיסי שלהם ואיך מתגברים עליהם, הם כבר כמעט לא מהווים איום ממשי. ואם כך, מה עוד אפשר לעשות איתם? ולמה, למען השם, הם חייבים להיות כל כך דוחים? אם נגזר עלינו לסבול אותם לאורך זמן רב כל כך מבלי שהם ישרתו את העלילה, אז לפחות שיהיו חמודים! מה רע באפוקליפסת חתולים? נותר רק לקוות שיוצרי "המתים המהלכים" ישכילו להבין שהגיע הרגע להתנתק מספרי הקומיקס, שאותם מרבית הצופים ממילא לא קראו, וכבר בפרקים הקרובים יתחילו לנווט את הספינה המקרטעת הזאת לקראת סיום כלשהו, לפני שעייפות החומר תטביע אותה באופן סופי ומוחלט.