פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין עתיד: "המתים המהלכים" חיסלה את התקווה בפתיחת העונה השביעית

      חצי שנה עונו מעריצי "המתים המהלכים" בשאלה מי מצא את מותו הברוטלי מידיו של ניגן. מלבד התשובה האכזרית, העביר פרק הפתיחה את הצופים והגיבורים 40 דקות של עינוי, וגם הבהיר שכל תקווה לעתיד טוב יותר נגמרה עם בואו של האיש שהסתגל טוב מכולם לעידן הזומבים

      אין עתיד: "המתים המהלכים" חיסלה את התקווה בפתיחת העונה השביעית

      באיזשהו שלב זה קורה. אצל כל אדם מדובר בנקודת זמן שונה במרוצת השנים אבל רוב הצופים של "המתים המהלכים" הגיעו אל הרגע הזה במהלך הפרק הראשון של העונה השביעית: קמצוץ השניה האפלה שבו ברור שאין תקווה ושכולנו חלק מסשן עינויים שלא עומד להסתיים בקרוב. בתום חצי שנת המתנה (שעל טיבה ניתן לנהל אינספור דיונים אבל אי אפשר שלא להכיר בעוצמתה ובחשיבותה בתולדות הטלוויזיה המודרנית), הגיע הרגע לו ציפו מעריצי "המתים המהלכים", הרגע בו תיחשף זהות קורבנו של ניגן, הנבל החדש והכריזמטי של סדרת הזומבים. וכשהרגע הגיע, הבטן התהפכה והפה התמלא במיצי קיבה.

      במשך ארבעים דקות מצמררות, כלאה "המתים המהלכים" את צופיה במתחם קטן בעזרת תצוגת צילום ממגנטת ומחליאה כאחת. פרט לסצנה אחת, רוב הפרק הגרוטסקי עסק במעגל הטרור של ניגן שבמסגרתו מצאו את מותם גלן ואברהם. מה קרה לקרול ולמורגן שמצאו עצמם במתחם אחר בסוף העונה הקודמת? הצופים לא יודעים. קל להבין את אלה שטוענים שאם הצופים ייצאו החוצה ממעגל הטרור וייחשפו לאוויר העולם, הם עשויים לחשוב שאיפשהו ביקום הזומבים, יש תקווה, וניגן - את זה גילינו על בשר הגיבורים, תרתי משמע - הגיע כדי להשמיד כל תקווה. גם קוראי סדרת הקומיקס עונו כראוי שכן בקומיקס (זהירות - ספוילר), ריק מאבד את ידו ולאורך מחצית מהפרק הסתובב גרזן חופשי ליד ריק. בשלב מסוים, ניגן אף הורה לריק לכרות את ידו של בנו בטייק מזוויע על עקדת יצחק. אחרי כל סצנה שוחררה אנחת רווחה. לא ברור למה, הרי היה ברור שהסצנה הבאה תהיה נוראית עוד יותר. הלכה למעשה, "המתים המהלכים" הפכה את צופיה למתים מהלכים.

      המתים המהלכים (יח"צ)
      עוד יום באפוקליפסה (מתוך "המתים המהלכים", צילום: יח"צ)

      קצת קשה להפנים שרק לאחר שש עונות של אפוקליפסת זומבים הגיעה ההכרה שאין תקווה. השתעשענו ברעיון הזה בעבר אבל איכשהו זה לא נדבק. תמיד ריק וחבריו יצאו לדרך חדשה ותמיד היה עתיד. פתיחת העונה השביעית של "המתים המהלכים", שכל שורת תסריט בה היתה מדויקת, מבשרת שאם יש עתיד, הוא נוראי לגמרי. וגם העבר, כפי שהבזיק על המסך מול עיני הגיבורים (והצופים) לפני שמתו, לא היה כזה להיט. הפרק הראשון של העונה החדשה הוקדש כולו לדרך שבה ניגן מענה את ריק עד שייכנע לסמכותו וריק לא לבד - גם הצופים כבר עבדים נרצעים של ניגן. איך אפשר אחרת? הרי לא מדובר באדם רע במיוחד, אלא פשוט באדם רגיל למדי ששורד עולם גדוש בזומבים. ברור שניגן מפלצת אבל הוא לא רוע גמור. באופן מפתיע, הניגוד הזה כן מצליח להתקיים בניגן בעזרת המשחק הלא פחות ממופתי של ג'פרי דין מורגן שמצליח לכשף את המסך ולעשות בו כבשלו ובזכות סיבות נוספות. אולי זו הכריזמה. אולי זו ההכרה באפסיות האדם. ואולי זו ההפנמה שעדיף כבר לחיות כפועל פשוט בעתיד רקוב וקודר מאשר לבנות בכל פעם משהו חדש ולהתאכזב מהריסתו. זו גם דרך לשמור על שפיות.

      כמה תופינים למעריצים האדוקים:

      * בפרק 12 של העונה השישית, גלן נתקל בקיר מלא בתמונות פולארויד של קורבנותיו של ניגן. צופים חדי עין לבטח שמו לב שבתום הפרק הראשון של העונה השביעית, אחד מאנשיו של ניגן צילם את גופתו של גלן. סביר להניח שיצטרף לקיר.

      * שם הפרק הוא "The Day Will Come When You Won't Be" - מדובר בציטוט משפט שד"ר ג'נר אמר לריק בפרק האחרון של העונה הראשונה. ריק הודה לג'נר על כך שהציל את חבריו וג'נר הגיב לו באומרו שיום יגיע וריק יתחרט על כך שנשאר בחיים. ובכן, אירועי פתיחת העונה לבטח מצדיקים משפט זה.

      * רגע לפני שניגן הורג את אברהם, הוא מסמן באצבעותיו "וי" לסשה, הסימן המוסכם שהשניים החליפו ביניהם פעמים רבות בעבר.