פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שחקו את הכריש: סדרות הטלוויזיה שנמשכו הרבה יותר מדי

      "אבודים" התאהבה בטוויסטים של עצמה, "המתים המהלכים" משחזרת את העלילה כבר שש עונות ו"דקסטר" פשוט הסריחה את המסך. כמו החג השני של פסח, לפעמים גם סדרות טלוויזיה גורמות לנו להתגעגע לעבודה

      שחקו את הכריש: סדרות הטלוויזיה שנמשכו הרבה יותר מדי

      בנג'מין פרנקלין אמר פעם שאורחים הם כמו דגים – אחרי שלושה ימים הם מתחילים להסריח. אם להשתמש בעולם המושגים הזה, יש סדרות טלוויזיה שהן כמו משפחת פלמידות שהזמנתם לליל הסדר והתעקשו להישאר אצלכם בבית עד למימונה תוך כדי סתימת האמבטיה שלכם עם קשקשים. בחלק גדול מהמקרים, אולי אפילו ברובם, יוצרי סדרות מצליחות או בעלי הזכויות עליהן ינסו לסחוט את הלימון עד תומו ולצלם עוד עונה ועוד עונה, הרבה מעבר לשיא, עד להמתת החסד הבלתי נמנעת. כי כל עוד אפשר להרוויח כמה גרושים מכוח האינרציה אז למה להפסיק? הנפגעים העיקריים מכך הם אנחנו, הצופים המסורים. הרי בכל פעם שאנו מחליטים להתמסר לסדרה חדשה אנחנו מקבלים על עצמנו את המחויבות של ישיבה מול המסך לפחות פעם בשבוע במשך כמה חודשים, או של צלילת אמוק לבינג' צפייה מביש ומשולח רסן בן כמה ימים. וכשאתה משקיע כל כך הרבה אתה לא תפרוש בקלות, אפילו אם העסק יהפוך להיות גרוע באמת ובתמים, ולו בשביל התקווה הקלושה שזה ישתפר מתישהו, או סתם בשביל לדעת מי הרוצח והאם הגיבור חי או מת בסוף.

      ב-20 בספטמבר 1977 נפל דבר בעולם הטלוויזיה. פרק פתיחת העונה החמישית של הקומדיה "ימים מאושרים" הציג סצנה שהפכה מאז לאגדית, שבה אחד מכוכבי הסדרה מבצע פעלול סקי מים נועז שבשיאו הוא מזנק מעל כריש. זה היה גימיק זול ומגוחך שנועד להלהיב את הצופים כדי להסתיר את העובדה שמאגר הרעיונות הסבירים של יוצרי הסדרה התייבש, וזה עבד. "ימים מאושרים" שודרה עוד שש עונות תמימות, ו"לקפוץ את הכריש" הפך לביטוי שמתאר את הרגע שבו סדרת טלוויזיה מתחילה להידרדר, ולמעשה מאבדת את הטעם לקיומה ונזקקת לגימיקים כאלה בתור הנשמה מלאכותית. לכבוד החג השני והמיותר לכל הדעות (אם כי יש שיאמרו שפסח קפץ את הכריש כבר בארוחת השאריות שאחרי הסדר) אספנו בשבילכם דוגמאות לחמש סדרות עלילתיות שהסתיימו (או עתידות להסתיים) הרבה אחרי שזכו להשקיף על כרישים ממעוף הציפור, ועוד אחת שנמצאת בסכנה מוחשית להפוך לכזו. שימו לב – הכתבה מכילה ספוילרים רבים לסדרות הנסקרות בה, והקריאה היא על אחריותכם בלבד.

      סצנת קפיצת הכריש מ"ימים מאושרים"

      אבודים (ABC): איבדה את עצמה לדעת

      בתחילה נראתה עלילת "אבודים" של רשת ABC כמו סיפור על הישרדות בטבע: טיסה 815 של חברת אושיאניק מסידני ללוס אנג'לס התרסקה על אי ירוק באוקיינוס השקט, וניצולי האסון נאלצו להחזיק מעמד תקופה ממושכת בציפייה לכוחות ההצלה. אלא שדי מהר התברר שהאי מאכלס שלל תופעות על-טבעיות מסתוריות, דוגמת מפלצת ערפל שחור או דובי קוטב שלא ברור מאיפה הגיעו, ושניצולי המטוס אינם בני האדם היחידים על האי. בהדרגה נכנסו לתמונה גם גורמים מפוקפקים מחוץ לאי, וככל שהתקדמה הסדרה כך הלכה והסתעפה העלילה, וכללה זינוקים אסטרונומיים אל עברן ועתידן של הדמויות, מסעות בזמן, תלי תלים של קונספירציות, ומיתולוגיה שלמה שפיתחו היוצרים – ככל הנראה כלאחר יד ובלי לתכנן עד הסוף את ההשלכות שלה על הסיפור. הבעיה היא שבשלב מסוים הסתבכו היוצרים בפיתולי העלילה שהם עצמם טוו, עד כדי כך שהם החליטו לוותר על כל יומרה לצאת מהם. במקום לענות על אינספור הקושיות שנותרו פתוחות הם רק העלו עוד ועוד כאלה, עד שכבר היה ברור שהצופים הנאמנים לעולם לא יזכו לסיפוק המיוחל של התרת סבך העלילה.

      בזמן שפורומי המעריצים באינטרנט רחשו וגעשו תיאוריות מנומקות והסברים מאירי עיניים לשלל התעלומות, נראה היה שהיוצרים פשוט הרימו ידיים. התוצאה היתה עונה שישית מתסכלת במיוחד, שבמקביל לקו העלילה הראשי הציגה גם עלילה חלופית שבה הטיסה כלל לא מתרסקת ומגיעה ליעדה כמתוכנן. אמנם עוד בשלב מוקדם למדי של הסדרה – זמן רב לפני שהיא קפצה את הכריש – הכריזו היוצרים ש"אבודים" תכלול שש עונות; ואמת שלעונה השישית היו את הרגעים שלה, והיא אפילו הצליחה לתפור, גם אם בצורה מרושלת למדי, את מרבית הקצוות העיקריים של העלילה הראשית, אבל העלילה המקבילה בעיקר גרמה לנו לשאול את עצמנו למה לעזאזל העדיפו היוצרים לבזבז את הזמן על הקישקוש הזה, במקום לגמול לנו על סבלנותנו האינסופית ולתת לנו את הקלוז'ר שמגיע לנו. לא סתם היתה זו העונה עם הרייטינג הנמוך בתולדות הסדרה.

      אבודים (יח"צ)
      למה בזבזנו זמן על הקשקוש הזה? "אבודים" (צילום: יח"צ)

      המתים המהלכים (AMC): אולי תמותו כבר ונגמור עם זה?

      זמן רב לפני שעלה לאוויר פרק סיום העונה השישית של "המתים המהלכים" כבר היה ברור שהסדרה תחודש לעונה נוספת ברשת AMC. למעשה, יוצריה הצהירו לא מזמן שהם מתכננים לנו עוד כמה וכמה עונות, ואחוזי הצפייה בהחלט מצדיקים את זה. הדבר היחיד שלא ברור הוא מה הטעם. כי למעט שינויים מזעריים, הסדרה (ותרשו לנו להתייחס אליה בפני עצמה, כפי שיוצריה מתכוונים שנעשה, ולא כחלק מהקומיקס שעליו היא מבוססת אבל לא מהססת לחרוג מעלילתו) לא מפסיקה לחזור על עצמה כבר שש עונות, כפי שהחבר'ה של "טריילרים ישרים" הדגימו היטב. זה הולך בערך ככה: קבוצת בני אדם עם סטנדרטים מוסריים מרשימים מסתובבים בעולם שמגיפה מסתורית המיטה עליו אפוקליפסת זומבים (בלי שהמילה "זומבי" תוזכר אפילו פעם אחת, כי למה להתחכם סתם כשאפשר להתחכם בגדול); הם מוצאים מקום מקלט שנראה כמו הסיכוי לתחייתה של האנושות; כעבור זמן קצר מגיעה קבוצת אנשים אחרת, עם סטנדרטים מוסריים פחות מרשימים, ומסלקת אותם משם תוך כדי טבח אחוז ניכר מהגיבורים; חזרה לשלב הראשון וחוזר חלילה. שום תקווה, שום סיכוי לצאת מהמצב הזה (אפילו האפשרות שקיימת תרופה למגפת הזומבים התרסקה לרסיסים בעונה החמישית), שום תכלית ושום מטרה, רק הליכה אינסופית ועוד ועוד מכות שפוקדות את הגיבורים שנותרו בחיים, כשהחידושים היחידים הם זהותם של הנבל התורן ושל דמויות המשנה שימותו מוות גרפי ומזוויע.

      אחרי שש עונות זה לגמרי נמאס, בייחוד אם לוקחים בחשבון שכבר ברור שחלק מהדמויות דווקא חסינות מכל פגע. בראשן, אגב, עומד קרל, הילד המעצבן ביקום (כלומר מבחינת הרצף הכרונולוגי של העלילה הוא עדיין ילד. מכיוון שבינתיים חלפו שש שנים, הבחור שמשחק אותו כבר בן 48 בערך, והניסיונות של יוצרי הסדרה להסוות את העובדה הזו נעשים מביכים יותר מעונה לעונה). אין אפילו צופה אחד שלא מייחל שקרל ימות כבר (ועדיף בייסורים), אבל איכשהו הוא מצליח לשרוד כל ירייה, נפילה, דקירה, שריפה או שואה גרעינית. בעונה האחרונה זה הגיע לשיא של מופרכות כאשר ירו לו לתוך העין ממרחק של מטר לקול צהלולי הצופים, רק כדי שכעבור מספר דקות יתברר שמצבו הרפואי הוא "פצוע בינוני". בקיצור, זו סדרה סדיסטית שמתעללת בנו, הצופים, בלי שתהיה לכך שום סיבה הגיונית, ומשום מה אנחנו נמשיך לצפות בה ולהתבאס גם בעונה הבאה. אפילו ספין-אוף כבר יש לה. אז אולי הגיע הזמן שמישהו אחראי יותר מאיתנו יקבל את ההחלטה הנכונה ויחסל אותה כבר (טיפ: חשוב להשמיד את המוח כדי שהיא לא תקום לתחייה). הרי ממילא כולם ימותו בסוף. חוץ מהילד המעצבן.

      המתים המהלכים – פרק סיום העונה השישית (יח"צ)
      או, הנה מקום מקלט טוב לתחייתה של האנושות (צילום: יח"צ)

      דקסטר (שואוטיים): מן הפח אל הפחת

      לעומת שאר הסדרות ברשימה, "דקסטר" מבית רשת שואוטיים הייתה גרועה כבר מהרגע הראשון. סיפורו של דקסטר מורגן – עובד משטרת מיאמי ובזמנו הפנוי פסיכופט שחייב לרצוח אנשים ולשמור לעצמו מזכרות מהתהליך, אבל מקפיד לחסל רק את אלה שזה באמת מגיע להם – תמיד היה מקושקש, מטופש וחסר פואנטה. אבל בעונות הראשונות השיק של מיאמי ביץ' עוד פיצה על זה איכשהו, עם מוסיקה לטינית מגניבה ויפהפיות לטיניות על החוף ושוטרים סליזיים ופושעים מפחידים, וגם עם שיר פתיחה חביב ביותר. אבל אם העונות הראשונות עוד עברו בתור סוג של גילטי פלז'ר, העונות הבאות כבר הצליחו לאבד כליל את מרכיב הכיף, והעונות השביעית והשמינית כבר היו פסולת טלוויזיונית של ממש. יוצרי הסדרה לא התאפקו והחדירו אליהן כל שגיאה תסריטאית אפשרית, שהחמורה מביניהן היתה ללא ספק בניית המתח הרומנטי בין דקסטר לבין אחותו החורגת.

      זה היה כל כך דבילי, כך כך דוחה וכל כך לא הגיוני שכל צופה בר דעת היה אמור להפסיק את הצפייה מייד. חלקנו, למרבה הצער, היינו פחות נבונים, ולא יכולנו לוותר על הידיעה מה יעלה בסופו של דבר בגורלו של דקסטר. שילמנו על זה בהשחתת זמן לריק על סדרה גרועה ומניפולטיבית שהסתיימה בפרק סיום דלוח ולא מספק בעליל, שבו השתפנו היוצרים ברגע האחרון וחסו על חיי הגיבור שלהם, שפשוט היה חייב למות. לו דקסטר מורגן, הרוצח הפסיכופט בעל המצפן המוסרי, היה קיים במציאות, אין ספק שהוא היה עושה כמיטב יכולתו לשים קץ לחייה של "דקסטר" הסדרה בהקדם האפשרי, מה שהיה עושה רק טוב לנו ולכלל האנושות.

      סיפור בדקה תרבות דקסטר (מערכת וואלה! NEWS)
      אפילו הוא היה שם קץ לחייה של הסדרה. "דקסטר" (צילום: יח"צ)

      איך פגשתי את אמא (CBS): תפרוש כל עוד אתה מוביל

      "איך פגשתי את אמא", הסיטקום הסימפטי מבית CBS, היא דוגמה מובהקת לסדרה מוצלחת שיוצריה לא השכילו לסיים בזמן. זה התחיל אחלה, עם טד מוסבי (ארכיטקט) המבוגר שמגולל בפני ילדיו את סיפור ההיכרות שלו ושל אמא שלהם בעשור הראשון של שנות האלפיים. מראש היה ברור שלא מעט זמן עתיד לחלוף עד שטד לחוץ-החתונה ייתקל בבחירת לבו, ושבינתיים הוא וחבריו הצעירים עתידים להתהולל במנהטן כאילו אין יוקר מחייה בעולם. אלא שככל שהתקדמה הסדרה הלכה וחילחלה ההבנה שטד אפילו לא קרוב לפגוש את אותה אם מסתורית. זה היה יכול להיות בסדר גמור אם היה מדובר בסתם קומדיית מצבים על חמישה חברים בניו יורק (היה פעם משהו כזה, לא?), אבל היוצרים לא הפסיקו לפמפם את עניין האמא בכל הזדמנות ולפזר על ימין ועל שמאל רמזים חשובים לכאורה אך חסרי ערך למעשה על זהותה (וואו, יש לה מטרייה צהובה?!?!?! אנחנו מתעלפים!!!!!1 אה נכון לאיזה שני מיליון איש בניו יורק יש מטרייה כזאת אפשר לחזור לשגרה).

      בינתיים, כמו שבדרך כלל קורה לקומדיות מהסוג הזה, רמת העניין של "איך פגשתי את אמא" הלכה ודעכה. אחרי הכול, יש גבול לכמות העימותים והסיטואציות הרומנטיות שיכולות להתרחש בתוך קבוצה של שלושה גברים ושתי נשים שכולם לבנים, נוצרים וסטרייטים. הבדיחות נעשו פחות מצחיקות, הפאנצ'ליינים הקבועים התחילו להימאס, וקרן היער הכחולה והאווילית הופיעה יותר מדי פעמים, אבל הרייטינג המשיך להרקיע שחקים, והיוצרים לא ידעו או לא רצו לשים נקודה. זה הסתיים בעונה תשיעית חלשה ומיותרת ברובה שבה פוגש טד סוף כל סוף את האמא של ילדיו, רק כדי שכולנו נגלה שהיא טיפוס בינוני ומשעמם למדי שלא ברור איך זכה למעמדו המיתי. אמנם לא מדובר בקטסטרופה – גם העונה הזו הייתה חביבה בסך הכול, והיו בה אפילו כמה בדיחות לא רעות – אבל זה כבר לא היה קרוב לחדשנות המרעננת של העונות הקודמות. במקום לפרוש בשיא התעקשו היוצרים לקחת את הסוס הצולע הזה אל המסלול, גם כשכבר היה ברור שהמקום היחיד הראוי לו הוא בית החרושת לדבק. העלבון האחרון לצופים הוותיקים הגיע בדמות פרק סיום מקומם במיוחד, ששמט את הקרקע מתחת לכל העונות הקודמות והבטיח את מקומה של הסדרה ברשימה הזאת.

      איך פגשתי את אמא (יח"צ)
      כבר לא אכפת לנו איך פגשת אותה (צילום: יח"צ)

      אחוזת דאונטון (BBC): תצוגת תכלית של שיעמום

      אחת הבדיחות היותר מוצלחות בעונה השמינית של "איך פגשתי את אמא" היתה על "Woodworthy Manor", דרמה בריטית מעופשת שאליה התמכרו גיבורי הסיטקום, אף על פי שלא קרה בה שום דבר מעניין ועיקר המתח שבה היה סביב תחרויות גינון. זו היתה עקיצה שנונה לכיוונה של "אחוזת דאונטון", הדרמה התקופתית (ויש שיאמרו אופרת הסבון עתירת התקציב) הפופולרית להפליא של ה-BBC, שמתארת את החיים באחוזה כפרית במחוז יורקשייר של ראשית המאה העשרים על רקע השינויים הפוליטיים, החברתיים, המגדריים והטכנולוגיים שאיימו לחסל את סגנון החיים של האצולה הבריטית. אלא שבניגוד לפרודיה עליה, "אחוזת דאונטון" דווקא היתה סדרה כתובה היטב, מרגשת, מעוררת מחשבה וגם כיפית, שנהנתה מקאסט נפלא (בראשות דיים מגי סמית' האלוקית) ומעיצוב תפאורה ותלבושות מעורר השראה, והפליאה להציג את הדילמות הערכיות של בני התקופה (אם כי חייבים להודות שהמקום שהוקדש בה לתחרויות גינון אכן חרג מעט מגבול הטעם הטוב). כלומר, היתה כזו עד לעונה השישית והאחרונה, שהסתיימה לפני כמה חודשים.

      את העונה ההיא אין דרך לתאר מלבד מחפירה. למעשה, היא היתה כה גרועה עד ש"אחוזת דאונטון" נראתה בה לפרקים כמו פרודיה חלשה על "Woodworthy Manor". נראה שליוצרים נגמרו הרעיונות הטובים וגם אלה הבינוניים ואפילו הרעיונות הלא-משהו, אבל למרבה המזל נשארה להם במלאי כמות נכבדה של רעיונות איומים ונוראים, והם לא היססו לעשות שימוש בכולם. בין היתר העלתה העונה השישית באוב פרשה משפטית/משטרתית מאוסה שכבר בעונה שלפניה נגררה על פני יותר מדי פרקים, ושכולנו זבחנו זבח לאל הטוב כאשר התברר שהיא הסתיימה סופסוף (או כך לפחות חשבנו, בתמימותנו כי רבה). כמו כן היא התמקדה בסוגיות מרתקות כמו האם המשרת ארני מסוגל לסייע למר מייסון לטפל בחזירים שלו, האם חיי הנישואים של מר קרסון וגברת יוז עתידים לכלול מרכיב של יחסי מין (הנושא הוכרע בסדרת דיונים טכניים בתיווך צד ג'), האם המשרתת דייזי תצלח את הבחינות לתעודת הוראה, וכמובן הדילמה הגורלית ביותר, שחלק נכבד של העונה הוקדש לעיסוק בה – האם בית החולים הכפרי של דאונטון יתמזג או לא יתמזג עם בית החולים המלכותי של יורקשייר. שלא תבינו לא נכון, זה לא משעמם כמו שזה נשמע – זה משעמם הרבה יותר מכך. אמנם היה לעונה הזו גם קו עלילה מעניין אחד בודד – זה של ליידי אדית', שבעונות הקודמות בדרך כלל נדחקה לטובת אחותה הבכורה והמעפנה ליידי מרי; ונכון שהיוצרים הצליחו להחזיר לעצמם חלק מהכבוד הרמוס ולסיים את הסדרה כולה עם טעם טוב בזכות ספיישל חג המולד המצוין שחתם אותה, אבל לא די בכך כדי להשכיח את העובדה המצערת שמדובר באחת העונות הסתמיות, המיותרות והמאכזבות בתולדות הטלוויזיה.

      אחוזת דאונטון (יח"צ)
      סיום מחפיר לסדרה מעולה. "אחוזת דאונטון" (צילום: יח"צ)

      נרקוס (נטפליקס): משוחררת על תנאי

      (אזהרה: השורות הבאות כוללות התייחסות לאירועים שקרו באמת וצפויים להיכלל בעונה הבאה של הסדרה. אם אירועים היסטוריים יכולים להיחשב כספוילר בעיניכם, עדיף שלא תקראו את הפסקה הזו)

      אי אפשר באמת לקבוע ש"נרקוס" עברה את השיא, מכיוון שרק עונה אחת שלה שודרה עד כה. עם זאת, קיים חשש אמיתי שההידרדרות מחכה מעבר לפינה. זאת מהסיבה הפשוטה שדרמת הפשע המצוינת של רשת נטפליקס, המבוססת על הסיפור האמיתי של ברון הסמים הקולומביאני פבלו אסקובר ומאמצי הרשויות בארצות הברית ובקולומביה ללכוד אותו, כבר ביזבזה את מרבית מלאי התחמושת ההיסטורית שלה, וקשה לראות מאיפה היא תביא חומרי גלם נוספים בכמות שתספיק להחזיק עוד עונה שלמה, ואולי אף מעבר לכך. שלא תבינו לא נכון, סיפור עלייתו ונפילתו של אסקובר הוא בהחלט סיפור שראוי לספר, ו"נרקוס" היא סדרה מהוקצעת ואותנטית (חלק גדול מהדיאלוגים מתקיים בספרדית), שמתהדרת בצוות שחקנים איכותי, בלוקיישנים מרהיבים ובפסקול מעולה. העונה הראשונה טסה במהירות מטורפת על פני הקריירה של אסקובר, מראשיתה בשנות השבעים של המאה הקודמת ועד לבריחתו מהכלא המפואר שהוא בנה לעצמו בשנת 1992. בדרך בחרו היוצרים לדלג או להסתפק בתיאור תמציתי ביותר של כמה מההיבטים המעניינים יותר של חייו, דוגמת גן החיות הפרטי המדהים שהוא בנה לעצמו, מעשי הטרור שביצעו אנשיו או הקשר שלו לכדורגל. בעקבות זאת, צופים רבים שהכירו את הסיפור של אסקובר היו משוכנעים שהיוצרים מתכננים לגמור את הסיפור כולו בעונה אחת, והופתעו כאשר העונה הסתיימה לא בהריגתו של אסקובר על ידי רודפיו אלא דווקא באנטי-קליימקס של בריחתו מהכלא, שבמציאות התרחשה פחות משנה וחצי לפני מותו.

      המשמעות היא שהעונה הבאה נמצאת בסכנה מוחשית למריחת זמן, בניגוד מוחלט לאופי ולקצב התזזיתיים של העונה הראשונה שהיו בין הגורמים שהפכו אותה למוצלחת כל כך. מצד אחד זאת ממש לא פסיקה חד משמעית, כי יש סיכוי לא רע שהכישרון המוכח של היוצרים ושל צוות השחקנים יצליח להפוך את העונה הבאה לחגיגה גם עם טמפו רגוע יותר. אבל מצד שני קיימת הסכנה שלא רק שהעונה הקרובה לא תעמוד בסטנדרטים של קודמתה, אלא אף שהיוצרים יתאהבו בסדרה עד כדי כך שיחליטו להמשיך אותה גם אחרי מותו של אסקובר. כולנו תקווה שזה לא יקרה וש"נרקוס" תעצור בשתי עונות. אבל לכו תדעו, אולי בנטפליקס עוד יפתיעו לטובה וכנגד כל הציפיות יצליחו להפיק עונות המשך שדווקא יתעלו על זו הראשונה. כחובבי טלוויזיה טובה אנחנו בטח שלא נצטער במקרה כזה – הכובע שלנו כשר לפסח ולא נהסס לאכול אותו במקרה הצורך!

      narcos (צילום מסך)
      יצלחו את משבר העונה השנייה? "נרקוס" (צילום מסך)