בכל הקשור לרימייקים טלוויזיוניים, נדמה שהמלחמה על טרנד השעתוק כבר אבודה. כשהתחרות כל כך עזה וכמות הסדרות כל כך עצומה, קשה להאשים רשתות שמנסות להתבלט עם שם שמצלצל מוכר. עד כה הניסיונות האלה הולידו בעיקר כישלונות יצירתיים, כלכליים או גם וגם, אבל זה לא אומר שהרעיון עצמו פסול מיסודו. "שורשים" המחודשת עלתה על איכות המקור, והנה כעת "סנאץ'" של רשת Crackle ("סטארט-אפ", "קומיקאים במכונית שותים קפה"), ובארץ בסלקום TV, מוכיחה שאפשר לשחזר את הקסם שהיה לכמה רגעים מנת חלקו של גאי ריצ'י.
ריצ'י פרץ לתודעה ב-1998 עם "לוק סטוק ושני קנים מעשנים": קומדיית פשע פרועה ומצחיקה, שרכבה על תסריט עמוס דמויות אקסצנטריות והסתעפויות למכביר, ודילגה בין נקודות מבט וזמנים. הסגנון החזותי המרהיב של הבמאי הבריטי, כמו גם השליטה המרשימה בשלל ההתרחשויות במקביל, חזרו על עצמם ב"סנאץ'" שנתיים לאחר מכן. במוקד עמדו שני פושעים קטנים ששוד יהלומים הפך אותם למוקד עניין בעולם הפשע. דרכיהם הצטלבו בדרך לא דרך עם מתאגרף (בראד פיט) שהסתבך מצדו עם גנגסטר אלים ומסוכן. המציאות שבה התרחשו הסרטים של ריצ'י - החצר האחורית המלוכלכת, העלובה המוזנחת של לונדון - הקנתה חספוס לדמויות שברא ויצרה כר פורה להתפתחויות קומיות מפתיעות ומוצלחות.
הגרסה הטלוויזיונית של הסרט מצליחה, כאמור, ללכוד את הנוסחה הייחודית של טירוף, פשע וקומדיה שיצר ריצ'י, תוך שהיא מוסיפה עליה שכבות חדשות של סטייל וטירוף משל עצמה. היוצר האלמוני אלכס דה ראקוף, שעסק עד כה בעיקר בבימוי משחקי וידאו, מנווט בקלילות בין נפתולי העלילה הסבוכה והקצבית. במוקד ניצבים אלברט היל (לוק פסקוואלינו) וצ'ארלי קבנדיש (רופרט גרינט, סדרת "הארי פוטר"), צמד פושעים קטנים, וחברם המתאגרף בילי "פאקין" איירס (לוסיאן לוויסקאונט), שמצליחים להניח את ידיהם על מצבור עצום של מטילי זהב. השוד המוצלח הופך למוקד העניין של כל גורמי הפשע באזור, קטנים כגדולים, ומוביל לשרשרת של הסתבכויות ופיתולי עלילה, בעוד השלושה מנסים למצוא דרך לשמור על האוצר שבידיהם מפני אינספור הטיפוסים שזוממים לקחת אותו מידיהם.
החלק המתגמל ביותר ב"סנאץ'" הוא התחושה שאין בה רגע דל. כל שיחה בין דמויות, כל טיפוס מתוך הגלריה העצומה שנחשפת כאן, כל מסע מנקודה א' לנקודה ב', מובילים להתרחשות חדשה ולרוב מפתיעה. לכאורה זה אמור היה להיות האתגר הגדול במעבר בין סרט קליל וקצר יחסית (שעה ו-44 דקות) לכמעט 10 שעות של טלוויזיה. נכון לששת הפרקים שנדגמו לצורך הביקורת הזו, ניתן לומר ש"סנאץ'" לא רק מצליחה במשימה הזאת, אלא גם גורמת לה להיראות נטולת מאמץ. הקצב האינטנסיבי הזה דורש אמנם ריכוז גבוה מעט מהרגיל מהצופה, אבל התגמול הוא בדמות בינג' שכשנסחפים אליו קשה מאוד שלא להמשיך עד סופו.
הדמויות ב"סנאץ'" אמנם לא מורכבות, אבל יעילות מאין כמוהן בבואן לקדם את העלילה. בין אם מדובר ביהלומנים חרדים סטלנים, סוחרים ערמומיים, שומרי ראש ענקיים, שוטרים מושחתים או גנגסטרים לטיניים עם יד קלה על ההדק - נדמה שכולם מצליחים להיות זכירים מצד אחד, ולא להישאר על המסך יותר מהצורך מנגד. על אף שרופרט גרינט הוא השם הגדול ביותר בסדרה, דווקא דמותו (מעין המשך נרגן ובוגר לרון וויזלי ביש המזל) משמעותית פחות מבין הגיבורים המרכזיים. דמות נהדרת שאינה חלק מהחבורה המובילה היא ויק היל (דוגריי סקוט), אביו של אלברט, שמנהל את אימפריית הפשע שלו מאחורי הסורגים. לצד דמויות הגברים הקשוחות ומרובעות הלסת, מתבלטות פיבי דינבור וסטפני לאונידס, כצמד נוכלות מבריקות, קשוחות ובעלות יוזמה. התוספת שלהן לחבורה לא רק מוסיפה לסדרה, אלא מוכיחה כמה דמויות כאלה היו חסרות בסרט המקורי.
הקושי הגדול של "סנאץ'" (בעצמו סוג של סרט קאלט, שהרוויח בסך הכל 83 מיליון דולר) ושל Crackle הוא להתבלט מבין סבך העצים של יער התוכן שמקיף אותנו. אין בו שמות מפוצצים או פרקים ייחודיים שיהפכו לדיוני אינטרנט אינסופיים. מדובר בקומדיית פשע קטנה, מפתיעה ומהנה עד התמכרות, עם קצב מהיר והמון הומור שנון. כזאת שתתגמל את מעריציו של ריצ'י וגם את מי שייפגשו בסגנון התזזיתי שלו לראשונה.