כמעט כל מה שצריך לדעת על דרמת הריגול הקומית "פטריוט" נמצא שם כבר בדקות הראשונות שלה. גבר צעיר עם מבט כבוי עובר בקושי ובגמגום ריאיון עבודה עמוס מונחים מקצועיים מעולם תעשיית הצינורות. לאחר מכן הוא מגלה שהמתחרה שלו הצליח טוב בהרבה ממנו בריאיון, אבל העבודה הזו ממש חשובה לו, מתברר, וכדי לסלול את דרכו פנימה הוא עושה מעשה נועז שלא נחשוף כאן. בשלב הזה מגיע הפתיח. "שיר רכבת" עמוס הערגה של זמרת הפולק הסיקסטיזית ושתי באניאן, מתנגן על רקע קטעי וידאו נושנים של שני ילדים שעושים דברים מסוכנים ללא פיקוח, כמו להשתולל ליד ברביקיו בוער, לזרוק אבנים על בקבוקים, לעשן סיגריה ולירות ברובה ציד. השילוב בין המוזיקה הענוגה לבין הפוטג'ים המעט-מטרידים ובכל זאת מוכרים - הרי כולנו עשינו דברים מסוכנים בילדותנו - צובע הכל בצבעים מתוקים וצורמים בה בעת.
הילדים האלה עושים דברים מסוכנים גם בבגרותם, כך מתברר במהרה - מופעלים על ידי אביהם (טרי או'קווין, לנצח ג'ון לוק מ"אבודים") לטובת הגנת ארה"ב. בפרט אחד מהם, ג'ון טבנר (מייקל דורמן הניו-זילנדי), במסגרת תפקידו כסוכן חשאי "בלתי-רשמי" שמשימה פשוטה שקיבל - להעביר דבר מה מנקודה א' לנקודה ב' בארץ זרה - מסתבכת לחלוטין. רצח בלתי מתוכנן, כסף אבוד שעליו להשיג בחזרה, חוקרת מקומית שמתקרבת עוד ועוד למציאת האמת, בתה הקטנה שראתה אותו ומציירת דיוקן וכן הלאה. בנוסף לכל זה ישנן דרישות העבודה הרגילה והאמיתית במסגרת סיפור הכיסוי שלו - חברה לייצור צינורות במערב התיכון בארה"ב, אף היא מתמחה בהעברת דבר מה מנקודה א' לנקודה ב'. בחזית הזו עליו להכיר מספיק את החומר כדי להעביר הרצאות, לגרום לבוס שלו (קרטווד סמית', לעולם רד פורמן מ"מופע שנות ה-70") לא לשנוא אותו, ולהסביר למשאבי אנוש איך ייתכן שבמספר הביטוח הלאומי (המזויף) שלו יש ספרה מיותרת. שוב ושוב, פרט אחר פרט, נדחף הגיבור אל הקצה, אחרי שמלכתחילה כבר היה מעבר לו עקב תקרית איומה במשימה הקודמת שלו.
מהתקציר של "פטריוט" - כמו גם משמה הגנרי - עוד אפשר לחשוב שמדובר בדרמת ריגול מן השורה, כמו "הומלנד" או "האמריקנים". אבל הסדרה החדשה של אמזון פריים (הזמינה גם בישראל) שונה מהן בתכלית. במידה רבה היא נראית כמו סרט ריגול בבימויו של ווס אנדרסון, ולפרקים אף מזכירה את סרט הביכורים שלו, "פשיעות קטנות". בכל אחת מהבחירות היצירתיות שלה - סיפור, עיצוב, צילום וכן הלאה - "פטריוט" משונה, עקומה, תמהונית ומצחיקה מאוד. מטבע הדברים האקסצנטריות הזו עולה לה באמינות. זה לא מאוד מתקבל על הדעת, למשל, שבמהלך הפסקת אוכל של ג'ון מגיעות בזו אחר זו בערך כל אחת מהדמויות כדי לומר לו משהו, כאילו עמדו בתור לשם כך. או שבדרכו של ג'ון נקרים פעם אחר פעם חמישה אחים גברתנים שלבושים ונראים אותו דבר. או שבבית השימוש הציבורי בעבודה כולם תמיד משתינים בצמוד זה לזה, אפילו אם אין במקום אף אחד מלבדם, או שפעמים אחרות כולם מגיעים בו זמנית. או שמספר פעמים לאורך העונה מתנהלות שיחות חולין ארכניות ותלושות ברגעים בלתי הולמים, כמו על סרטי דיסני או על האופן שבו אחת הדמויות אוהבת שמצליפים בה.
אף על פי כן, משהו במופרכות הזו מיטיב להעביר את הלך רוחו ומצבו הנפשי של ג'ון, "איש עצוב בחליפה" - ככינויה הקולע של ילדה קטנה הנתקלת בו במהלך הסדרה - שחרף כל ניסיונותיו לעבור הלאה ניכר עד כמה הוא תקוע במקום, בפרט על רקע העיסוק בצינורות ומוליכים. מייסרת, מסובכת ומסתבכת ככל שתהיה המשימה, ג'ון מוכרח לדבוק בה כדי למנוע מאביו לשאת בתוצאות החמורות. אין בכך מרכיב ציני, וזה מה שיפה במיוחד ב"פטריוט". המשפחתיות הזו - אב שזקוק לבנו עד כדי ניצולו, אבל באמת אוהב אותו ומנסה להקל עליו, גם בעזרת בנו הנוסף אדוארד (מייקל צ'רנאס, "כתום זה השחור החדש"), שיהיה בשטח ויעזור לג'ון במה שצריך. כדי להתמודד עם הקושי הנפשי שלו פורק ג'ון בפרוטרוט את רגשותיו ואת מעלליו הבלתי-חוקיים-בעליל במסגרת שירי פולק שכתב ומבצע מול קהל. לא בדיוק הפעולה המומלצת למרגל שאמור לפעול בחשאי.
אפשר להבין את מי שיירתע מ"פטריוט". האנדרלמוסיה שהגיבור עומד מולה זולגת לא פעם אל הסדרה כולה, גורמת לה להיראות מפוזרת. הדיכאון של ג'ון הופך אותו לפסיבי ולפיכך לא בהכרח לדמות הכי מעניינת בעולם. הסדרה בכללותה דבקה לחלוטין בקו המוזר שלה באופן שמי שמגיע אליה בלי יותר מדי סבלנות, עלול למצוא את עצמו נשמט החוצה. אולם מי שיבוא בגישה המתאימה יגלה את אחת הסדרות המיוחדות והמקוריות כרגע על המסך, שלא במפתיע גם כוללת בה כמה תצוגות משחק גדולות, בפרט של סמית'. "פטריוט" בטוחה במה שהיא עושה, כל רגע בה מושך לכיוון אחר אבל בכל זאת משתלב נפלא ובכישרון רב. הדבקות שלה בפרטים הקטנים מתגמלת ככל שהעונה מתקדמת, ועם כל שיגיונותיה המופגנים, תכופות היא גם נוגעת ללב.
"פטריוט" תעלה בקרוב באמזון פריים ישראל.