One by one till there's nothing left of you
One by one by one by one
Bye Bye Bye
(Bye Bye Bye", School of Seven Bells")
האנה בייקר מתה. היא הייתה נערה מתוקה ורגישה בת 17, חכמה ואפופת תובנות, מלאת חלומות ושאיפות. היא הייתה יכולה לתרגם את כישורי הכתיבה שלה ולהפוך לעיתונאית או סופרת, או ללכת בעקבות אביה וללמוד רוקחות, או לזרוק את כל הקונבנציות לעזאזל ולנסוע לאוסטרליה כדי להיות חוקרת טבע. במקום כל אלה היא בחרה לחתוך ורידים ולסיים את חייה באמבטיה בביתה, והותירה אחריה הורים שבורים, קהילה המומה והרבה סימני שאלה. המעשה הזה, כמו מרבית המעשים של האנה בחייה הקצרים, היה מחושב מאוד. הוא הגיע אחרי שהחליטה לגולל את הנסיבות שהובילו אותה להחלטה הקשה הזו בשבע קלטות אודיו. כל אחד מצדדי שש הקלטות הראשונות והצד האחד של השביעית עוסקים בשם אחד, בסיפור אחד, שמשתלב עם האחרים למכלול שהוביל את מי שכל חייה עוד לפניה, להחליט שדי, היא לא רוצה עוד. האנה ארזה את הקלטות בקופסת נעליים, צירפה מפה, ושלחה אותה לאחד מחבריה לספסל הלימודים שמוזכר כאחת הסיבות שהובילו למותה, עם הוראות מפורשות למי עליו להעביר אותה מיד לאחר מכן.
העלילה של "13 סיבות" ("Thirteen Reasons Why"), הדרמה החדשה מבית היוצר של נטפליקס, מתחילה כשהחבילה של האנה מגיעה לידיו של קליי ג'נסן, נער חולמני, רגיש ושתקן, שהכיר אותה במסגרת העבודה המשותפת בבית הקולנוע המקומי, והתאהב בה ממבט ראשון. ההאזנה לקלטות מערערת את עולמו של ג'נסן, מעוררת אותו להכיר בכל מה שקטלג עד כה כדינמיקה של בית ספר, וחושפת בפניו את התמונה המלאה של עולם התיכון מלא החוויות ובמידה רבה גם האכזרי. צד אחר צד, סיפור אחד סיפור, שם אחר שם, משתלטות הקלטות על חייו ומובילות אותו להתעמת עם המוזכרים בקלטות, ועם עצמו. האם היה יכול לפעול אחרת? האם גם לו יש חלק בעובדה שהאנה איננה?
"13 סיבות" הוא מסוג הסיפורים שמצליחים לשרוט את הנפש, בין אם סיפורי נעורים הם כוס התה שלכם או לא. הוא מבוסס על ספר בעל אותו שם מאת ג'יי אשר, שהפך לרב מכר ב-2007. אלא שבסיס סיפורי מסקרן לא מספיק כדי להפוך לסדרה טובה באמת, בוודאי לא כשכל כך הרבה סיפורים טלוויזיוניים עומדים לבחירתנו בימים אלה. החכמה של סדרות גדולות היא לדעת לתרגם פוטנציאל לחיבור רגשי, ובארבעת החודשים שחלפו מאז תחילת השנה עדיין לא צפיתי בסדרה שכל כך חיברה אותי אליה. יוצר הסדרה, זוכה הפוליצר בריאן יורקי, הוא האיש שאחראי לקסם הזה (ביחד עם גלריה של במאי אינדי, בראשותו של טום מקארתי, במאי "ספוטלייט", שביים את שני הפרקים הראשונים). יורקי - מחזאי, מלחין ותסריטאי תיאטרון - זכה בפוליצר על "כמעט נורמלי", הצגה שעסקה באם הלוקה בהפרעה דו-קוטבית, ובהשפעות המחלה על משפחתה. העיסוק הנרחב בנושאים כמו התאבדות, שימוש בסמים ובדידות איפשר לו להפוך את החומרים מהם עשוי "13 סיבות" לרכבת הרים של רגשות.
יש משהו חכם מאוד בסדרת בינג' שבנויה על דמות שצורכת בעצמה סיפור שמועבר בבינג'. האנה מספרת בתחילת הפרק הראשון שלכל סיפור יש 13 צדדים, והרעב להקשיב לכל אחד מהם מענה ומרגש את הצופה בדיוק כמו את קליי ג'נסן. וכמו קליי, ייתכן שתמצאו את עצמכם מתקשים לעתים ללחוץ מיד פליי ולהמשיך הלאה. משום שמתחת לשכבה הסיפורית הדוהרת והממכרת של "13 סיבות", נמצאת גם שכבה של תובנות ורגשות וכאב, שדורשים זמן כדי לעכל ולהרהר בהם. לא לחינם סמל הסדרה הוא הקלטת והכיתובים שמזכירים כל כך את המיקסטייפים שכל מתבגר אייטיז וניינטיז מכיר. ומהו מיקסטייפ אם לא מבול של רגשות, של מסרים ומחשבות שאי אפשר לפעמים לתאר במילים? כזה שרק ההאזנה לו מאפשרת להבין באמת את כל מה שהיוצר רצה לומר. לפעמים זה יותר מדי ונוצר דחף לעצור ולקחת אוויר, ולפעמים פשוט רוצים לחזור על הרצועה הקודמת שוב, וכשסדרה בנויה נכון היא מאפשרת בדיוק את זה.
כמעט מובן מאליו לומר ש"13 סיבות" היא סדרה מעוררת שיח ומחשבה. קשה להישאר אדישים למסר שלה, ולפיו דווקא בעידן התקשורתי ביותר בתולדות האנושות, היכולת שלנו לתקשר בצורה מוצלחת הפכה גרועה מאי פעם. זה נשמע מעט פלצני ומטיפני בתיאוריה, אבל האותנטיות היפהפיה שמלווה כל פרק ואת מרבית הדמויות בסדרה, גורמת לכל להרגיש נכון. זו לא רק האנה שמספרת ביעילות וברגישות כיצד מילים ומעשים כמעט אגביים משכו את האדמה תחתיה, גם קליי (שמהווה את המרכז הרגשי של העלילה) מרגיש הרבה יותר משהוא יכול לבטא. התובנה הזאת משולבת בחכמה גדולה באמצעות פרטים קטנים לאורך התסריט, כמו שיעור התקשורת שבו התלמידים לומדים כיצד לבטא רגשות אלה לאלה, משום שהם משתייכים לתקופה שבה יכולות כאלה הן כבר לא חלק טבעי מאיתנו. מה אנחנו באמת יודעים על האנשים סביבנו? אלה שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים. ואילו מההתנהגויות שלהם הן מרמור לא מזיק או דיכאון רגעי, ומנגד מתי הן מהוות קריאה לעזרה? פתאום, אחרי הצפייה, נדמות השאלות הללו הרבה פחות ברורות ממה שחשבנו.
אם צריך לפרוט את "13 סיבות" לנוסחאות, אפשר לדבר על "רצח באוריינט אקספרס" פוגש את "כמה טוב להיות פרח קיר". חידת מוות שמקיפה מספר רב של אנשים במקום תחום, ומנגד דרמה רגישה על הניסיון להכיל את העולם בגיל התיכון, זה שבו הכל נראה גדול יותר ממה שאפשר לשאת. כדי להצליח בכך היה צורך בכתיבה מדויקת ובדיאלוגים כנים שגורמים להזדהות עם הגיבורים, אבל גם לאומץ באופן שבו מציגים את הדרמה. וכך, גם "13 סיבות" כוללת פרק 9 בלתי נשכח. אין בו ראשים נערפים או טבח של משפחות, הסדרה גם בונה את הדרך אליו באופן ברור ובלי ניסיון להפתיע בעצם קיומו של טוויסט. ובכל זאת, מדובר בפרק הופך בטן וקרביים.
היתרונות של "13 סיבות" מאפילים על החסרונות שכלולים בסדרה. כך למשל, האירועים בסדרה מתפתחים לפי סדר הקלטות שקליי נחשף אליהן, וזאת על אף שאחרים שמעו אותן לפניו. התוצאה היא רגעים שבהם דמויות מתוודעות לתובנות שהיו אמורות להגיע קודם לכן. מטבע הדברים לא כל הדמויות חשובות כמו אחרות, וחלקן מאופיינות מעט בסתירה להתנהלות שלהן בפועל (קורטני, מהתלמידות הפופולריות בתיכון, למשל, מסתובבת עם תיק של "הלו קיטי", ובאופן כללי נראית מוקפת במעט מדי חברים מכדי להיות מלכת שכבה באמת). בנוסף, גם עלילת המשנה שעוסקת בתביעה שמנהלים הוריה של האנה נגד בית הספר והמחוז בו הם מתגוררים, נדמית קצת כמו ניסיון למלא את העלילה בעוד תוכן, ולא כחלק מרכזי בה באמת. יש גם דמות מסוימת שמופיעה כמעט תמיד בזמן ובמקום הנכון, ולא תמיד באופן הגיוני, וגם שאלה אחת מאוד מרכזית שנותרת ללא תשובה: איך תלמידי תיכון ב-2017 מאזינים בטבעיות כזאת לקלטות אודיו? ובכל זאת, על אף כל אלה, הסחף של הסדרה לא נפגם.
כל כך הרבה מילים ועדיין לא התייחסנו לליהוק הנהדר של "13 סיבות". בעיקר אמורים הדברים לגבי קתרין לנגפורד (האנה) ודילן מינט (קליי) שנושאים על עצמם את העומס הרגשי של הסדרה בהצלחה גדולה, אבל גם על מרבית חברים התיכוניסטים שמציגים כל אחד תרגום שונה של בדידות ופחד. הכימיה בין מינט ללנגפורד על המסך היא עוד סיבה מרכזית לאפקט רב העוצמה של הסדרה. את הרגשות הלו משלים פסקול יפהפה ומגוון, עם קלאסיקות רוק ופניני אינדי שמשולבות באמנות בדיוק בסצנות הנכונות. "Hey Hey, My My" של ניל יאנג, למשל, שהוליד את המשפט בו נחתם מכתב ההתאבדות של קורט קוביין ("It's Better to Burn Out Then To Fade Away") מגיע מוקדם יחסית, אבל מהדהד לאורכה של הסדרה כולה. האם המעשה הקיצוני של האנה היה עדיף על דעיכה איטית אל בדידות ודיכאון בלי כתובת לפנות אליה? התשובה לא חד משמעית.
כל השירים שמופיעים בפסקול "13 סיבות"
ניתן למצוא בלי מאמץ רב 13 סיבות טובות לכך ש"13 סיבות" היא סדרה מיוחדת, מעוררת מחשבה ומרגשת, אבל אין באמת צורך בכל כך הרבה. מספיקה רק האמת השורפת שלה, שעוברת בעורקים ונכנסת אל הלב הגדול שפועם במרכזה. אמת שתדבר לתלמידי תיכון, להורים, לצעירים ברוחם ולמי שחשבו ששום דבר לא יחדור כבר את מעטה הציניות העבה שלהם. ופתאום, אחרי שנחשפים אליה, שום משפט אגבי או בדיחה סרת טעם בחברה לא נראים שוב אותו הדבר.