עירום, חברות ותרבות האונס: הרגעים הגדולים של "בנות"

הבת היחידה שהיא יותר האנה מהאנה זאת לנה דנהאם; נרקיסיסטית, משולחת רסן, אגואיסטית, וורבלית, תינוקת, מתפנקת, מניפולטיבית, מחרמנת, מצחיקה, פריווילגית, מתערטלת, יומרנית, סוציופתית, ולפחות בסדרה, חרא חברה. אבל הורבאת', ש"בנות" חסרת עצמות בלעדיה, היא גם זאת שהשליכה את העקרונות הסותרים ותכונות האופי שנצרבו בה עמוק עוד ב-2012 והתפתחה באופן הכי אמין כבת אדם. זאת אבולוציה של דמות טלוויזיונית, אבל גם של דמות ציבורית, שבסופה של סדרה סדקה את הגבולות העבים שבין המסכים למציאות והפכה את דור ה-Y לדיון בוער, זרעה ספקות במבוגרים וגרמה לצעירים וצעירות להרגיש קצת פחות עלים נידפים ויותר חברות באחוות דפוקות ונדפקות.

אלה חמש שנים אינטנסיביות של לנה / האנה, שעל כל מורכבותן, עברו בלא מעט רגעים אפיים (ודווקא אלה, אגב, קרו מחוץ לדירה בבושוויק ולפעמים מחוץ לברוקלין ולניו יורק כולה); כשנסעה למישיגן (עונה 1, פרק 6 / עונה 3, פרק 9), כשצפתה במחזה של אדם וגילתה על הרומן עם ג'סה (עונה 5, פרק 7), כשהעבירה 24 שעות עם פטריק ווילסון באפיזודה מפוצצת מין (עונה 2, פרק 5), כשהרחיקה ללונג איילנד ונכנסה להריון (עונה 1, פרק 6).

ומכל הסצנות המפכחות של הורבאת', שהתפזרו על גבי שש עונות, בלטה במיוחד סצנת המפגש עם צ'אק פאלמר (עונה 6, פרק 3) שגררה בשיער את המלעיגים, הרדיקלים ואלה שבאמצע לשיח נמרץ על הטרדות מיניות שבאזור האפור. על הפרק הזה ("כלבה אמריקנית"), שהאיץ את תהליך ההתבגרות של "בנות" וחבט בתודעה התרבותית כמו פטיש בקיר, כתבנו באריכות בזמן אמת. בגלל פרקים כאלה נתגעגע להאנה. באמת באמת נתגעגע.

נרקוטית, בוהמיינית, בת דודה של שושנה, אמנית, פתיינית, כאוטית, אנרכיסטית, אין לה אלוהים אבל יש לה מבטא שטוף זימה, עיניים בצבע אוקיינוס ושיער 24 קרט. כולן רוצות להשאיר אחריהן עקבות של ג'סה ג'והנסון, או לכל הפחות לצלול לטריפ ולהתמזמז איתה עד אור הבוקר. קירק, כמו שמעידות החברות לסדרה, היא הקול-קיד בעצמה; ציירת, מקועקעת עד כף יד, אמא צעירה, גרושה, לא מסתובבת ברשתות חברתיות ומתלבשת כמו שבמגזיני אופנה עוד ילמדו.

הדמות שלה מהימנה בקרטוע ולא עשויה ביסודיות, אבל היא גם אחת הסיבות העיקריות לראות את "בנות" ולבחון את מי שבאה לטלטל את החברות של מארני והאנה, לעזור לשושנה להעביר את הסטלה מהקראק, ולבסוף לפתח מערכת יחסים רצינית עם האקס המיתולוגי של החברה הכי טובה. לא סטוץ, לא רומן – אלא זוגיות פר סה. כלומר בגידה. כאפה. החיים של ג'סה התחילו בבייביסיטינג משובש (עונה 1, פרק 3), המשיכו לזיונים רנדומליים בבר (עונה 1, פרק 2), עברו דרך סצנה אפית של קרב פיזי ואלים עם אדם (עונה 5, פרק 10) ונמשכו עד הסצנה היפה מכולן, שכמעט חלפה בהיסח הדעת, ג'והנסון מצאה את עצמה שוב בסצנת מין מזדמן בבר (עונה 6, פרק 8) – אלא שהפעם היא לא רוצה להידחף על ידי אנרגיות של ייאוש תהומי. אז היא בוכה בכי תמרורים. ומתרסקת. ויוצאת מהסיוט בקושי. בפרק הזה גילינו שלג'סה יש רגשות ולא רק פאסון בגודל יבשת אוסטרליה.

מי שהתחילה בתולה, מפוחדת, מעריצה, פאקצה, נוירוטית, מנקרת, שאפתנית ועם מזג של קפיץ, הפכה לימים לאחת הדמויות האהובות ביותר בסדרה – כשכל קשר בינה לבין זושה מאמט אגבי בהחלט. שושנה שפירו היא האחת הזאת, היחידה מבין הארבע, ששמרה על סטנדרטים של חברויות ולא ביאסה וירקה על עקרון הנאמנות. היא התחילה כמעריצה אובססיבית של ג'סה ג'והנסון (עונה 1, פרק 1), המשיכה כמעריצה אובססיבית של התרבות היפנית (עונה 5, פרק 3) וסיימה עצמאית, נערצת, מאורסת ובוגרת יותר מהשאר. שוש, שכמעט התנדפה מהעונה השישית בגלל טעות אנושה של לנה דנהאם, היא הדמות הכי נוגעת ללב, מרנינה ומשמחת. כולם רוצים שיהיה לה טוב, ויפן – כמו שהובהר לאורך העונה הקודמת – היא זאת שעשתה לה הכי הרבה טוב. בדיוק בגלל זה, הפרק "Japan" לנצח יינצר כמופלא בעיני המעריצים של שפירו. וברצינות, מי לא מעריץ את שפירו?

הו, מארני. פרפקציוניסטית חסרת תקנה. הבגדים תמיד מגוהצים, הרוח תמיד סחית, החיים תמיד סוטרים חזק. בלי תחרות, מי שחטפה הכי הרבה מכות ב"בנות" זאת מארני - ואיתה אליסון ויליאמס שנאצלה לשאת בנטל של הדמות הכי בעייתית, נתעבת ומרגיזה ב- HBO. מתישהו גילינו שהמונוגמיה דיכאה, שהחיים חירמנו ושהיא יודעת לאונן – אבל אז גם הבנו שאין דבר אחד בעולם שמגרה אותה יותר מהיא עצמה. מארני אוהבת את צ'רלי, את ריי, את האנה, את דזי ואפילו את אמא שלה, אבל יותר מכולם היא מערסלת את מארני, בחוסר מודעות פראי, שמדי פעם מתנדף אך חוזר ברגרסיות חמורות וטעויות מכעיסות.

ועל אף כל אלה, היו למייקלס כמה רגעים עוצרי נשימה; נזכור לה את הביצוע המופתי ל"Stronger" של קניה ווסט והרצון העז להחזיר את צ'רלי (עונה 2, פרק 8), את הקליפ המשגע ל"What I Am" (עונה 3, פרק 3) ויותר מכל את הפרק יוצא הדופן, היפהפה והעצוב כל כך כשהיא נתקלת בצ'רלי והם חווים התאהבות מחדש, סוריאליסטית ופרידה מכסחת יותר מזו הראשונה (עונה 5, פרק 6, שהוא למעשה מחווה מודרנית ל"בהלה בפארק הסמים", הסרט של ג'רי שצברג מ-1971). אם רק היינו מקבלים עוד מזה ופחות מהשאר.

הקריפ, הסוטה והרומנטיקן, שהפציע כמו דמות בסמטה חשוכה, הפך מהר מאוד לאהוב המיתולוגי של האנה. כשהיא לא מרוכזת בכתיבה או בעצמה, היא שוכבת עם אדם. והאיברים משתוללים, פין, פות, ציצים, תחת. אדם הוא לא רק נגר, אלא גם מאסטר של סקס מאתגר, לפעמים מעוות וחולני, לפעמים מעורר קנאה. ונוכחותו המינית מסובבת את העולם של החברות הכי טובות, האנה וג'סה, כשהן מוצאות את עצמן בקטגוריה הקלישאתית ביותר של הקומדיה הרומנטית – משולש אהבים. זה נגמר רע, כי ככה משולשי אהבים אמורים להיגמר. אין שום דרך אחרת. גם כשאדם בוחר לנטוש את ג'סה ולגדל את הילד של האנה, ברור מאוד שזה לא נועד להיות. כאן יהיו רק סיומות וודי אלניות. ואם היה אחרת, היינו מגלגלים עיניים. אז בכינו במקום. ואדם ישב מול האנה בדיינר, והיא השתנקה, והוא השתנק, והכל המשיך לאיטו מלבד ההשתנקות וההבנה שהיחסים האלה נגמרו. רגע עצוב בזמן. רגע מכונן של שניהם (עונה 6, פרק 8).

מעולם לא הכרנו את אלייז'ה הסטרייט. חלקו הראשון בסדרה היה כשהודה במשיכתו לגברים וחירפן את האנה (עונה 1, פרק 3), אחר כך הוא הפך לחבר הגיי הטוב ביותר ושמר על מינונים משתנים של אישיות נפרדת מזו של חברתו הטובה. לא תמיד זה עבד, חוץ מכשגילינו את יכולות הבמה של אלייז'ה/אנדרו, כשהלך להיבחן לתפקיד במחזה עם התרגום הכי גרוע לעברית, "גברים לבנים אינם יכולים" (עונה 6, פרק 7). וככה בדיוק נראה שחקן ברודווי מחונן, נאה, שלא מסתכם רק כחבר ההומו של הבחורה ההיא.

נשמה זקנה וערירית, איש בוגר ובודד, מבולבל כמו הילדים סביבו, לוזר נצחי, חכם, חמוד נורא, חומר לנישואין. כולם אוהבים את ריימונד, אבל אף אחד לא רוצה להיות ריימונד. קרפובסקי מגלם את העשור הבא, המפחיד, בו כבר נדרש שנתבסס, שנחכים, שנהיה קצת יותר רודפי צדק ופחות רודפי קוקאין. אבל החיים מהירים מדי ועוד לא הספקת כלום, אפילו לא להשיג חברה, או למצוא דירה סבירה. ופוף, המשכנתא והילדים ממך והלאה. אז מה נשאר? שושנה שפירו. המפלט הכי נעים לפחד מוות שריי חווה. וכשהם היו יחד, הכל עשה רושם של בסדר. אפילו ממש בסדר. המפגש הראשון שלהם, אי אז במסיבה הגרנדיוזית בבושוויק, כשריי רדף אחרי שוש על קראק – היה מן מפגש קוסמי של אהבת נעורים בגיל שלושים (עונה 1, פרק 7). מאז ריי עבר לקרוסלות והתאהבויות מהירות מדי, אבל סלחנו לו וללנה דנהאם על זה.

עונה 3, פרק 7 ("Beach House"): מארני מזמינה את החברות לבילוי בלונג איילנד, בבית על החוף של אמה, אבל אז מתחילות תאונות הדרכים: הנרקיסיזם של האנה מתנגש בפרפקציוניזם של מארני מתנגש באי שקט של שושנה מתנגש בנרקוטיות של ג'סה. זו היתה אמורה להיות בריחה אידילית מהחיים היקרים והמביסים בברוקלין, אבל הכל הלך לעזאזל מהר מדי. זה כמובן נגמר בפיוס, לא לפני שהן עושות את זה (ותודה לאלייז'ה):

עונה 2, פרק 6 ("Boys"): הסדרה שמפארת את העיר, על כל מסכנותה, עניותה ובעייותיה, זכתה בלא מעט רגעים ניו-יורקיים מכוננים. אחד הזכורים ביותר, היה כשריי ליווה את אדם לסטטן איילנד ועזר לו להחזיר את הכלב הגנוב, אז הם גם נקלעו לוויכוח על האנה ושוש. מסע מוזר מחוץ לעיר, שעושה חשק לצאת ולהישאר במקביל. בעיקר לצאת. או להישאר (ההחלטה הסופית תגיע בפרק ה-9 בעונה 6).

עונה 5, פרק 6 ("The Panic in Central Park"). מארני זכתה במעט מאוד רגעי חסד בסדרה, אחד מהם -הסוריאליסטי והמעציב מכולם – כולל את צ'רלי. פעם נער מתוק, רזה ומגולח, ועכשיו מכור להרואין. תזכורת מרה לכך שלפעמים הזמן אכזרי, אלים ומכריע.

עונה 1, פרק 3 ("All Adventurous Women Do"). התוודעות רחבה לדמויות, לדפיקויות וליכולות הריקוד החד פעמיות של האנה (לצלילי רובין) והסיסמה הראשונה שתידבק במי שרצתה להיות קול של דור – ואולי, כנראה, הצליחה.

עונה 6, פרק 3 ("American Bitch"). כש"בנות" שיחקה במוח של הסבתות, האבות, האחים הגדולים והתינוקות של דור ה-Y. כולם בתוך הבוץ הזה יחד.

"בנות" לוותה תמיד בסירוב פתולוגי לקבל את הגוף של לנה דנהאם. ניתחו את הפרופורציות שלה, את הצדדים ואפילו את הצורה של הפטמות. כל ניסיון פרשנות – האם זאת הצהרה פמיניסטית או אקסהיביציוניזם – לא הצליח להסיח מהאקט עצמו: יש כאן עירום פרונטלי של יוצרת כמעט אנונימית, בת עשרים ומשהו, לא רזה, אפילו חרמנית. זה כמובן נעשה לצד אינספור קונפליקטים הקשורים בדימוי עצמי - אבל העירום תמיד היה שם, נוכח, נפרש לכל עבר; מירך עבה, דרך ערווה מאסיבית ועד שדיים נטולי פרופורציות. ההתבוננות, מצדנו, היתה אגרסיבית, בוחנת ורדודה, ורק אחרי כמה עונות חלחלה כשיעור.

הפרק האחרון של "בנות" הוא אפילוג שנעשה מתוך ההנחה שעברנו את השיעור על העירום הנשי. מי שנכשל, מוזמן לחזור להתחלה. מי שהשתחרר מהכבלים העייפים של האסתטיקה, יכול להמשיך הלאה לחצי שעה של הסתכלות על העשור הבא – במובנים רבים, מורכב יותר מקודמו. והפרק זז לכאורה ללא עניין ודרמה, וחלב האם נוטף, וצריך משאבות, ויש תינוק שצורח, ודיכאון אחרי לידה, ובדידות, והטחות, והתקרבנות, ונגיחה חזקה בתפיסה שאימהות מעלימה את האינדיבידואל שאת, שהיית. חצי מהפרק עובר בעירום חלקי של דנהאם, שוב, שכולל את כל המכשור הלא-סקסי שצריך לשאת צמוד לגוף כדי לטפל בתינוק. את העירום הפרונטלי שהגישה כבת עשרים, על כל פגמיו, היא מגישה עכשיו כמי שצריכה להניק בכוח. ואין הנחות למתבוננים.

הפרק הזה הוא גם בחינה מחדש של החברות עם מארני, שאיכשהו לא הסתיימה ככישלון קולוסאלי. דווקא מערכת היחסים הכי פחות צפויה, שפתחה את הסדרה וקירטעה בעיקשות, היא זאת שהחזיקה מעמד בעשור שבדיעבד נראה כמו מלחמה אחת גדולה. אבל אין לזה סוף טוב באמת ,ויכול מאוד להיות שזה ייגמר בדיוק כמו שקרה עם שוש וג'סה. זה לא אומר שזאת היתה אחיזת עיניים, אלא שהחיים מסובכים, ושאנשים משתנים, וגם תכניות. לפחות מארני זוכה לאיזה רגע של חסד ועוברת כדמות הרבה יותר נסבלת. לא מעט בזכות אמא של האנה.

זה פרק טריקי כי נראה שיש מעט מאוד קשר בינו לבין מרבית הצופות של "בנות". הזמן רץ קדימה, מהר מדי, בגלל שהיה צריך לסיים – והשאיר כל מני סימני שאלה ורגעים פתורים בקושי. לפעמים אפילו ברשלנות. אבל אין דרך טובה באמת לסגור סדרה, אף פעם, בטח לא כזאת שהוצפה ומוצפת ברגשות של צופים וצופות. הרי בסוף כולם ייצאו קצת עצובים.