2012. קראתי בפייסבוק על הציצים של לנה דנהאם. לא רק ציצים, גם פות. איברים קופצים בדירות מרווחות. זה דיכא אותי. איך מישהי כמעט בגילי עושה את זה? יכול להיות ששנתיים בלבד מפרידות ביני לבין עירום פרונטלי ודירת 100 מ"ר? צפיתי בפרקים הראשונים. חשבתי שאדם פרוורטי ובטח לא פמיניסט. אבל ההתערטלות והסקס עשו לי כיף. הרצתי קדימה. אחורה. קדימה. אחורה. במחשבה שזה רק עניין של 730 ימים עד שאהיה האנה, ולא משנה כמה החיים יהיו מבאסים, הפטמות שלי עוד יוליכו שולל. ואז השותפה שלי נכנסה לחדר ושאלה "ססעמק מה זה?", והריצה אחורה. קדימה. אחורה. קדימה. אחורה.
זה קרה שנה אחרי שעברתי לתל אביב כדי להתגבר על פרידה ולכתוב. זאת היתה פרידה פיזית שהפכה לרעל מזהם שנפלט לשמיים של ראשון לציון ולשירותים של אמא. ואין עוד אף אחד בסיפור הזה רק ע?צ?מ?ך? ותקוות גלויות שכמה קילומטרים צפונה, בתל אביב, דברים יסתדרו. ואולי אכתוב לעיתון תרבות על בון איבר החדש. ויהיה לי סבבה. וחברים שכותבים. משוררים? פחדתי להתפרנס בקושי, אבל עברתי לגור בה. בעיר שלכם. 700 מטר מהמקום שרציתי, ברחוב שאין לו ולי תכונות אופי חופפות. שנה אחר כך השגתי שלוש חברות מהעיר. אולי שתיים. הן כל הזמן שאלו "מי אני מגירלז?" ועניתי לכולן "ג'סה".
2013. אבל אף אחת לא היתה ג'סה. ותל אביב לא היתה בושוויק. אפילו לא בדסטיי. והאנה יצאה למשימה עיתונאית שהתבססה על דיל עם נרקומן וקיבלה עליה 200 דולר. מעולם לא קניתי קוקאין קודם או קיבלתי דולרים על זה, אבל כן יצאתי למשימה עיתונאית ראשונה שדרשה ממני להצטרף ליום בלהות של צלם פפראצי. העורך נתן לי כיף ותייג אותי בפייסבוק. זה עניין של חמישה פרקים עד שהיא תשיג חוזה לספר ראשון. לחזור על זה? חוזה לספר ראשון.
2014. החוזה כשל וצריך כסף. ובעבודה במגזין GQ האנה מבינה את מה שכבר ידעתי, שהעיתונות כוזבת יותר מהאבטלה. כדי לרכך את המכה, מארני לוקחת אותה ואת הבנות לבית החוף בלונג איילנד, הן רוקדות לצלילי זה ("אתה שובר לי את הלב, קורע אותו לגזרים, לך תזדיין") וחונקות אחת את השניה במיאוס. בינתיים קפצתי לאיכילוב. האנה חזרה להורים במישיגן. היא מבקרת שם בגלל שסבתה, פלו, גוססת מדלקת ריאות. גם סבא שלי, יחזקאל, גוסס בפנימית ג'. אין זמן מתאים למוות של סבתא וסבא. גם לא בגיל 25. לא במישיגן ולא בתל אביב. אין זמן מתאים למוות.
2015. האנה מתחילה את הלימודים באיווה והמצב בקאנטים. באוניברסיטה הפתוחה הממוצע גבוה יותר מבתיכון ולא צריך לכתוב טקסטים מייסרים על בעיות העולם הראשון. גם אג'נדות מוטב להשאיר בבית. לדבר בשפת ההדחקה. אבל כנראה שאלה מכאובים סבירים יחסית לעובדה שהאקס של האנה עבר לגור עם בחורה שקרויה על שם פרח, מימי רוז. מבחינת האנה זה אסון בקנה מידה קולוסאלי שייגמר בעבודת הוראה וזוגיות משמימה עם פראן. מבחינתי זאת סיבה לעבור לנטפליקס.
2016. חבר טוב שלי מתחתן בגן אירועים נחשב. הנוף פסטורלי, הדודות ליברליות והבופה אירופאי. יש גם ברווזים ואשליית פאר שהופכת לטראנס שהופך לעומר אדם. "הרי את מקודשת לי בטבעת זאת כדת משה וישראל" כבר לא נשמע כמו השערים החורקים של הגיהנום, אלא יותר כמו רחשים של אושר ורווחה. גם מארני מתחתנת עם דזי, שוש עוזבת ליפן וג'סה שוכבת עם אדם. האנה היא חרא חברה לחרא חברות. גם אני חברה בינונית. ולמרות שהיא מקנאה יותר ממני בחיים המסודרים של אחרים, היא מתבגרת ומתחילה להשאיר סימנים של בת 27. ובתל אביב דור מצטופף עם דור דוחק אותי החוצה, אבל אני מושכת רגליים. שיהיה במזל טוב, אה?
2017. כל המהות של האנה היא בגוף ראשון. אני אני אני אני אני אני אני. ועכשיו בגוף הזה יש עובר זכרי. בת 28, אין לה חברות או סבלנות לטלטלות של האגו והיא שניים. ניו יורק הפרוצה והמרירה תכיל את כל הליברליזם, הצדקנות, הטפת המוסר, החתרנות, החלומות והשאיפות שעוד יתבדו, אבל לא אם חד הורית ותינוק. בעונה 6, פרק 9 האנה עוזבת את הדירה בגרין פוינט ועוברת לפרברים ואני בחרדה (קנאה, כעס) בגלל המעבר שלה. כמו חברה שעברה לראשל"צ והשאירה אותי להתמודד עם רחובות שלמים של כלום ועוד כלום. ומה עושים עכשיו? והאם העיר הזאת לוקחת אותי לאנשהו? כן? לא? מי נשאר? למה כולן בהיריון? מי מתחתן? עבודה יציבה? מה?
אז זאת הפרידה שלי מ"בנות". הסדרה הריאליסטית פחות מהפריים טיים של ערוץ 2, שמכרה לי תחושת שווא של חיים מקבילים שיישאו אותי בנינוחות עד הסוף ויעזרו לי כמו אמא. אלא שהאנה הורבאת' לא חששה לאבד את החופש הניו יורקי ועברה הלאה ממני, יחד עם לנה דנהאם ששחררה מ"גירלז". אבל אני כאן, איפה שהייתי בעונה 1, עונה 2, עונה 3, עונה 4, עונה 5, עונה 6, שבויה של עיר ומצבי רוח, שמה את כל המשקל שלי על סדרה של HBO ובוחנת את טווח הרגשות שבין ננטשת למטומטמת. ידעתי שזה צריך להיגמר, אבל לא חשבתי שזה ירגיש ככה.
ועכשיו צריך לעשות תינוקות ולחסוך לפנסיה?