"כשהם שחטו את הקונגרס, לא התעוררנו; כשהם השעו את החוקה והטילו את האשמה על טרוריסטים עדיין לא התעוררנו. הם אמרו שזה יהיה זמני. שום דבר לא משתנה מידית".
ליצירות דיסטופיות באשר הן יש "בעיה" אחת משותפת: כולן מנבאות עתיד שלא התרחש. המציאות הקודרת שפועלת בקרבן עשויה להיות מבוססת היגיון רב וצופנת פני עתיד בהתבסס על הנסיבות הקיימות, אבל כל עוד לא התרחשה בפועל תמיד אפשר לתרץ אותה כאגדה. ניתן לבטל אותה כפנטזיונרית, להתעלם מסימני האזהרה ולהתמקד בבידור. אחת הסיבות המרכזיות לכך ש"סיפורה של שפחה" הפכה להיות הסדרה החדשה הכי מוערכת ביקורתית ב-2017, היא שהדיסטופיה שלה לא מביטה קדימה, אלא דווקא לאחור. "הצבתי לעצמי חוק", כתבה מרגרט אטווד, שהסדרה מבוססת על רב המכר עטור השבחים שלה מ-1985, בטור מיוחד לפני מספר שנים, "לא אכלול בסיפור דבר שבני האדם לא עשו כבר בזמנים אחרים בעבר, או כאלה שהטכנולוגיה הנוכחית לא מאפשרת. לא רציתי להיות מואשמת בהמצאות מעוותות ובייצוג שגוי של התפתחות התנהגות האדם. תליות פומביות, לינצ'ים בכיכר העיר, ילודה בכפייה, שעבוד נשים וגניבת ילדים - לכולם יש תקדימים, לא בתרבויות ודתות אחרות, אלא ממש כאן בחברה המערבית".
הטיעון הזה חשוב מאין כמוהו כשמתחילים לעסוק ב"סיפורה של שפחה", שכן העיצוב והטרמינולוגיה עוצרי הנשימה שבה הם הכל מלבד "תעמולה פמיניסטית קיצונית". ההיתכנות של הסיפור במרכזה, כמו גם הקלילות היחסית של יצירתו, מעוררות צמרמורת בעולם שבו שליטים מבקשים ומקבלים מעמד של סולטן כל יכול במסגרת דמוקרטית. או במציאות שבה גופים ומוסדות דתיים הופכים לתירוץ שמאחוריו מסתתרים פוליטיקאים ציניים. עלילת "סיפורה של שפחה" מתרחשת במציאות ובה דיקטטורה פונדמנטליסטית משתלטת בהפיכת בזק על ארה"ב ומשנה את שמה ל"גלעד" (Gilead). זכויות הנשים נשללות מיד ובאופן גורף - ממונן מועבר לבן הזוג או לגבר בקרבה משפחתית הקרוב ביותר אליהם, אסור להן לעבוד או לקרוא. במקביל, הזיהום הסביבתי מוביל למשבר פוריות עולמי - רק נשים מעטות מסוגלות ללדת ורק אחת מתוך חמש לידות מסתיימת בהצלחה. כתוצאה מכך מקימים בעלי ממון ואמצעים מיליציות שצדות נשים פוריות, במטרה להפוך אותן לשפחות בשירות אדוניהן. המטרה העליונה היא פוריות, ומי שאינה מסוגלת לספק את המבוקש - דינה מוות.
אופרד (אליזבת מוס, "מד מן"), גיבורת הסדרה, היא אישה צעירה מן השורה ואם לילדה קטנה, שנחטפת לביתו של מפקד נערץ בצבא "גלעד" (זה שנלחם במחתרת שקמה ביום השתלטותו). כשפחה באחוזת הענק ההיררכית, נכפה עליה אורח חיים דתי ומסוגר המבוסס על הברית הישנה, ומעקב צמוד בכל אשר תלך. חלונות חדרה עשויים זכוכית בלתי שבירה לא בשל החשש שתברח, אלא בגלל החשש שתפגע בעצמה. כל מהותה הוא פוריות וכל משמעות קיומה הוא "הטקס", במהלכו עליה לקיים יחסים עם המפקד. בתוך המציאות הזאת, כשסביבה עשרות שפחות אחרות, עובדות ועובדים שכל אחד מהם עשוי להיות עין או אוזן של השלטון, היא מנסה לשמור על שפיותה ועל התקווה לשרוד.
מאז עלייתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב זינקו שני ספרים לראש רשימת רבי המכר של אמזון: הראשון היה "1984" של ג'ורג' אורוול, והשני הוא מה שכבר הוגדר כ"1984 הפמיניסטי" - "סיפורה של שפחה". לא קשה להבין מדוע שני הספרים הפכו למצרך כה מבוקש תחת שלטונו של אוחז מפשעות, שוגה בחזיונות ומי שנחשד כבובה של שלטון אפל המושך בחוטיו. "מצעד מיליון הנשים" שנערך זמן קצר לאחר בחירתו, כמו החשד ההולך ומתהווה מעלייה של גל שמרני-דתי במדינות מפתח במערב, מתאימים לעולם הבלהות המתואר בשני הספרים. החיבור הזה בין מציאות קודרת לעתיד לא ידוע הצליח להביא סוף סוף את הבינגו הראשון להולו (שירות הסטרימינג המתחלק בין דיסני, אולפני האחים וורנר והפקות טרנר). אחרי שורת פספוסים עם סדרות כמו "הדרך", "נובמבר 1963" ו"צ'אנס" עם יו לורי, "סיפורה של שפחה" מציב אותה על הבמה של השחקנים הגדולים כיום בתחום הטלוויזיה, עם מוצר שמסתכל לכולן בעיניים בלי למצמץ לרגע.
בראש ובראשונה "סיפורה של שפחה" הוא סיפור של נשים על נשים. על אף שיוצר הסדרה, ברוס מילר, הוא גבר, כל בעלות התפקידים המרכזיים בהפקה הן נשים. אטווד עצמה כתבה את כל עשרת פרקי העונה, שמונה מתוכם בוימו על ידי נשים (ריד מורנו, פלוריה סיגיסמונדי וקארי סקוגלנד). לא מדובר בפיקנטריה או ביציאה ידי חובה, הבחירה הזאת משפיעה על כל פרט בסדרה ומייצרת שפה ונקודת מבט ייחודית. כך לדוגמה השפחות נדרשות לעטות על עצמן כובע בעל שוליים רחבים ופתח צר בחזיתו, שמסתיר את העולם כולו מלבד הדרך הישרה שלפניהן. יש בבחירה הזאת סימבוליות יפהפיה למצבן של הנשים, לתפיסתן החברתית ולחוסר הוודאות המתמשך שבתוכו הן מתקיימות. וכדי להתחבר באמת לעולמן הפנימי רדוף הפחדים, ניצבת המצלמה כמעט תמיד בחזית הכובע - מביטה עמוק אל תוך העיניים שמספרות הכל. קלוז אפ הוא הבחירה הכי אינטימית למספר, וכאן הוא נעשה ביעילות שרודפת את המחשבות ומרתקת את המבט אל המסך. אי אפשר לברוח מהמבטים הללו.
בכלל, עיניים הן מוטיב מרכזי בגלעד. הברכה "תחת עינו" היא החלופה העיקרית ל"שלום" ותזכורת מתמידה לכך שמישהו תמיד משגיח. עקירת עין היא עונש על חריגה מהחוקים הנוקשים, והשפחות עצמן מתהלכות תמיד בזוגות כדי לפקוח עין זו על זו. וככל שההתמקדות במבט ופיקוח גדלה, כך גדל גם הפער ממראן של השפחות. הן עוטות על עצמן שמלה אדומה כסמל לפוריות, שרובצת עליהן כאוהל ומבטלת את מהותן כנשים. הכובע הלבן הוא סמל לטוהר שניצב כל העת כתזכורת שלא מדובר כאן ביחסים רגילים. אבל אם מחפשים אומץ אמיתי בהעברת תחושה באמצעות תמונות ומילים, כדאי להתמקד במיניות של הסדרה, או נכון יותר לומר בפירוקה המוחלט. סצנת המשגל נעשית בלבוש מלא של שני הצדדים, תוך דקלום "בראשית", פרק ל', על ידי הגבר - תיאור קנאתה של רחל באחותה, שהובילה להפיכת אמתה (בלהה) למי שתלד עבור יעקב ילדים עבורה. המפגש הזה מתנהל למעשה בהשתתפות שתי הנשים: האישה, שאינה יכולה ללדת ונאלצת לנכוח בעל כורחה, והשפחה. בעוד האקט נעשה בפועל עם השפחה, אשת המפקד עוטפת אותה בגופה ו"מלווה" את הטקס, כאילו כדי לבטל את הגוף הבזוי שעומד בינה ובין בן זוגה. אין הרבה רגעים טלוויזיוניים יפהפיים ומצמררים יותר מאלה.
שפת הפוריות היא עוד בחירה מרתקת של הסדרה. ברכות חוזרות ונשנות כמו "יבורך הפרח" ו"מי ייתן וייפתח", הן עוד תעלול נפלא של אמירת דברים שורטי נשמה באופן הגון ומבטל משמעות. הדברים כמובן לא נשארים רק במובן המטאפורי, ויורדים בסופו של דבר גם למעשים (כמו בסצנת לידה מופלאה, שבה כל השפחות "שותפות" לתהליך), אולם באופן מפתיע אלו דווקא המילים והמבטים, השיחות בין הדמויות לבין עצמן ובינן לבין הצופים, שמקנים לסדרה כוח.
עוד סתירה חשובה שמתנהלת כל העת בתוך הסדרה היא בין הצייתנות והמרדנות של אופרד. כשהיא משוחחת עם בעליה או "חברותיה", נעשים הדברים במסגרת השפה הפוריטנית והנקייה הנהוגה בגלעד, אולם כשהיא שוברת את הקיר הרביעי ופונה ישירות אל הצופה, נשבר הנימוס בנאצות ומונחים גסים שחותרים תחת המסגרת כולה. רגעים ומשפטים כמו "אני לא צריכה תפוזים, אני צריכה לצרוח. אני צריכה לתפוס את מכונת הירייה הקרובה ביותר" פוגעים בול בלב. משחקי התמונה והשפה האלה לא היו יעילים אלמלא אליזבת מוס. כבר ב"מד מן" הפכה מוס להתגלמות המרדנות הנשית בעליונות הגברית ובדיכוי. היכולת שלה לשאת על פניה את עומס הרגשות והכאב העצומים הללו, לא פחות ממפעים. בלבול, כעס, נחישות, פחד, תקווה - מוס עוברת בין תחושות בטבעיות ואמינות שהופכים בעצמם לחובת צפייה, עוד הרבה לפני האסתטיקה המרשימה שעוטפת אותה.
היופי המוקפד הזה, עם הסימטריה המושלמת בעיצוב הפריים והמשחק הנפלא בצבעים של כל דמות וכל חדר, משדרגים לא רק את הולו אלא את הטלוויזיה כולה. "סיפורה של שפחה" לא דומה לשום דבר אחר שראינו, ויש לצפות לכך שהמוטיבים שלה יאומצו בקרוב מאוד על ידי סדרות אחרות. אבל מתחת לכל אלה פועם סיפור עשוי להפליא, בימוי נהדר ומשחק שלא נותן מנוח. שלושה פרקים מהרגע שנכנסה לחיינו, "סיפורה של שפחה" היא כבר עכשיו אחד האירועים הכי מרתקים שסיפקה לנו 2017 הטלוויזיונית.
שלושת הפרקים הראשונים של "סיפורה של שפחה" ישודרו ב-29 באפריל ב-HOT HBO וב-VOD. והחל מה-7 במאי בשידור שבועי.