גאונים ומרדנים: הסדרות החדשות שמגיעות השבוע לישראל

ב-2 במרץ 1836 נולדו במרכז-דרום ארה"ב ילד שהוריו קראו לו איליי מק'אלו ורפובליקה הקרויה טקסס. גורלו של איליי נקשר ברפובליקה, שכבר כשהיה בן 9 הפכה למדינה נוספת בארה"ב. ארבע שנים נוספות אחרי כן נטבחו אמו, אחותו ואחיו בידי אינדיאנים, והוא עצמו נשבה על ידם וחי עמם לאורך זמן רב. לימים, עם המשפחה שיקים, יתעקש איליי (המגולם בבגרותו על ידי פירס ברוסנן) להישאר בטקסט ולהאמין בכל מאודו שימצא בה את הונו מנפט הטמון בחלקת האדמה שלו. בין קורותיו של איליי הצנום והחביב ב-1849 לבין אופיו הקשוח והרצחני ב-1915 טמון הפוטנציאל של הדרמה החדשה "הבן".

וישנם גם הדורות הבאים. בנו פיט מנסה לנהוג אחרת מאביו, ואף לדאוג שבנו שלו בן העשרה לא יכיר את האלימות שהייתה מנת חלקו, על רקע המלחמות עם כוחות גרילה מקסיקניים המסרבים להכיר בכך שטקסס כבר אינה שלהם. השילוב הזה בין לבנים לאינדיאנים למקסיקנים וכן דמות שחורה שמגיעה בהמשך, יוצר עיסוק לא רע בגזע ובשבטיות.

לא רע הוא מושג מפתח כאן. כל החומרים של "הבן" נשמעים ככאלה שהיו יכולים וצריכים ליצור משהו בעל משמעות, אבל על פי ארבעת הפרקים הראשונים (מתוך עשרה), זה לא המקרה. זו הסיבה לכך ש"הבן" - המבוססת על הספר של פיליפ מאייר באותו שם - בעיקר מתסכלת. אחרי צפייה בה התחושה היא שמדובר ביצירה קצת אנמית. סדרה סבירה בעידן שיש בו הרבה יותר מדי סדרות סבירות ומעט מדי זמן בשבילן. כאלה שחסר בהן משהו שיהפוך אותן למיוחדות, שלא לדבר על גדולות.

אין מייצגת גדולה לכך מאשר דמותו של איליי. דמות שאמורה להיות ממגנטת במיוחד, כזו שאנחנו מקבלים את שני קצוות חייה ואמורים לרצות לדעת מה הוביל אותו משם לכאן, אבל זה לא עובד. בראש ובראשונה, פירס ברוסנן בן ה-63 מגלם דמות בת 79 - זה מופרך לחלוטין בכל רגע שהוא נמצא על המסך. שנית, בנעוריו הוא חיוור ולא מאוד מעניין ובקשישותו הוא נראה כסטריאוטיפ של האמריקאי הקשוח הלבן מקדמת דנא. זהו גם המנעד של "הבן" בכללותה. קשה לא לחשוב שבידיים יותר מוכשרות, הסדרה הזו יכולה הייתה להיות מדהימה.


"הבן" משודרת בימי רביעי ב-21:00 (החל מהערב) ב-AMC ישראל.

אחרי שסרט הביכורים שלו זכה בפרס יוקרתי בפסטיבל סאנדנס ולאהדת המבקרים, קיבל הבמאי-תסריטאי ג'סטין סימיאן את ההזדמנות להרחיב את יצירתו לפורמט טלוויזיוני. "Dear White People" של נטפליקס ממשיך למעשה את הסיפור מ-2014 המתרחש באוניברסיטת ווינצ'סטר היוקרתית, ועוסק במתחים בין הסטודנטים השחורים ללבנים, ובין הסטודנטים השחורים לבין עצמם. את מקומה של טסה תומפסון, כוכבת הסרט המקורי שהפכה בינתיים לשחקנית מבוקשת ("ווסטוורלד", "ת'ור: ראגנארוק") תופסת הפעם לוגאן בראונינג בתפקיד הראשי של סמנתה (סאם) ווייט - הסטודנטית האקטיביסטית והדעתנית ובעלת תוכנית הרדיו "לבנים יקרים", העוסקת בשבירת סטריאוטיפים על שחורים כפי שהם נראים עבור לבנים.

האירוע המכונן של "Dear White People" הסרט היה מסיבה שנויה במחלוקת, ובמהלכה סטודנטים לבנים הגיעו צבועי פנים ולבושים בהקצנה על פי דמויות שחורות מפורסמות. הסדרה הופכת את האירוע הזה לנקודה המקשרת בין כל הדמויות והסיפורים, ובוחנת כיצד כל אחד מגיבוריה מושפע ממנה בדרך אחרת. בכך היא מזכירה במידת מה את "13 סיבות", שבחנה אף היא את גיבוריה לפי "תרומתם" להתאבדותה של האנה בייקר.

אם למישהו היה נדמה שסימיאן ינסה להפוך את היצירה שלו לנגישה יותר ועוקצנית פחות בגרסת המסך הקטן, נכונה לו אכזבה. "Dear White People" הייתה ונותרה סאטירה שמקפלת בתוכה בלבול והתמודדות מתמשכת עם תוויות, תיוגים חברתיים והרצון להיות תמיד במקום הנכון. הדברים לא אמורים רק לגבי סאם וההתמודדות האישית שלה עם המציאות המורכבת ונטולת הסיסמאות, אלא גם לגבי לבנים, לגייז ולנשים. הפירוק הזה של תקינות פוליטית ותפיסות חברתיות לגבי מותר ואסור בחברה מגוונת, היה ונשאר הדבר הטוב ביותר ב-"Dear White People", והיכולת של סימיאן להתייחס אליו בהומור (אבל לא רק) הופכת את הסדרה למהנה וזורמת.

מנגד, גם החולשות של הסרט עברו יחד איתו אל הסדרה. העלילה מבוססת סיטואציות ולא על קווי עלילה מובחנים, ומייצרת תחושה של מערכונים נפרדים במקום סיפור אחיד. גם העיסוק מדי פרק בדמויות אחרות, מקשה על החיבור בין כולן ומייצר גלריה של תמונות קטנות במקום אחת גדולה ומפורטת. בנוסף, שיח הזהויות והתגיות ממצה את עצמו בשלב כלשהו. אף שהסדרה מציבה אותו במרכז, הוויכוחים החוזרים ונשנים על מה "נכון" או לא, הופכים מתישים בשלב כלשהו.


הסרט והסדרה "אנשים לבנים יקרים" זמינים בנטפליקס ישראל עם תרגום לעברית.

סדרת האנתולוגיה החדשה של נשיונל ג'יאוגרפיק מתמקדת מדי עונה בגאון אחר, ולתפקיד ממציא תורת היחסות בעונה הראשונה הצליחה הרשת לגייס את זוכה האוסקר ג'פרי ראש ("ניצוצות", "נאום המלך"). אולי לא מלאכה מסובכת במיוחד, בהתחשב במפיקים שמאחורי הסדרה: בריאן גרייזר ורון האוורד ("אפולו 13") - האחרון אף ביים את פרק הבכורה. העונה עוקבת אחר סיפור חייו של אלברט איינשטיין, כשהיא מדלגת בין נעוריו כמתבגר חולמני ומבריק שביקש לקרוא תיגר על מערכת הלימוד הישנה, לבין התקופה שבה הצליח כפרופסור מוערך לפיזיקה לפצח את סודות היקום.

הסדרה עוסקת במערכות היחסים האישיות של הדמות במרכזה, לא פחות מאשר באירועים ההיסטוריים שנקשרו בשמה. במקרה של איינשטיין מדובר במערכות היחסים שלו עם נשותיו, ילדיו והמאהבות הרבות שצבר לאורך השנים. בפרדוקס משעשע, דווקא ההתפתחות הסיפורית הזו מאפשרת לראות את איינשטיין באור שונה ממיתוס הגאון שנבנה סביבו, ולהציג את חולשותיו במידה שווה להישגיו ההיסטוריים.

כל מי שצפה בראש משחק אי פעם, יודע לצפות לחוויה. גם הפעם מצליח השחקן האוסטרלי הנפלא ללכוד דמות ברשתו, ולעצב בתוכה ניואנסים ומאפיינים אמינים וייחודיים. איינשטיין שלו מצליח להיות חצוף, בוגדני, כפוי טובה לעתים, ובכל זאת לא לאבד מהחן הרבה וההילה שאופפת אותו. ג'וני פלין שמגלם את איינשטיין הצעיר מוסיף לו ממד חולמני נאיבי, שעומד בסתירה לדמות הבוגרת, הצינית והבטוחה בעצמה של ראש. מעבר לתיאור מסקרן של קורות אחד האנשים המסקרנים ביותר בהיסטוריה המודרנית, זאת האנושיות האותנטית שמאפשרת לסדרה להיות יותר ממסמך היסטורי סטנדרטי.

דווקא כש"גאון" מנסה להתמקד במדע ובחקר הזמן שריתק את איינשטיין, היא הופכת טכנית וקרה ומאבדת חלק ניכר מהדרמה שמלווה אותה. מלבדו של איינשטיין, נדמה שכל הדמויות האחרות בסדרה נעדרות מטרה של ממש מלבד קידום העלילה. הן נכנסות ויוצאות מהסיפור בתזמון הנכון, עושות את שלהן ונעלמות כלעומת שבאו. ה"יעילות" הזאת, שבמסגרתה ליחסים אין כמעט משמעות והמטרה העיקרית היא להמשיך קדימה, יוצרת סדרה מעניינת מעצם הנושא במרכזה, אבל לא כזו שמכילה כל מאפיין ייחודי או יוצא דופן שמבליט אותה.


"גאון" משודרת בימי שבת ב-21:45 בנשיונל ג'יאוגרפיק (החל ממוצ"ש האחרון). הפרק הראשון ישודר שוב בשבת הקרובה ב-20:15.