סיפורו של עבד: "The Putin Interviews" מתרפס בפני אחד הרודנים הגדולים בעולם

באחד מרגעי השיא של "The Putin Interviews", המיני-סדרה של אוליבר סטון ברשת שואוטיים, מפציר הבמאי הוותיק בנשיא רוסיה ולדימיר פוטין לצפות עמו ב"דוקטור סטריינג'לאב" המופתי של סטנלי קובריק. הרגע הזה, כמו לא מעט רגעים אחרים בניסוי הדוקומנטרי הביזארי הזה, נע בין המביך למבדר. הביטוי המושלם של כיסוי הפנים עם הידיים והצצה מבעד לאצבעות. פוטין נע באי נוחות על כסאו, ונראה בפעם הראשונה כמי שאינו בשליטה. הוא צופה בקטע שבו הנשיא האמריקאי מודיע לעמיתו מעבר למסך הברזל, שבשל אי הבנה קלילה מטוס ועליו פצצת מימן עלול לתקוף את ברית המועצות. נדמה שפוטין אינו מבין אם עליו להיפגע או לצחוק, אם מדובר כאן בהפוך על הפוך אמריקאי שמכוון להעביר מסר לצד הרוסי, או בסתם רגע מוזר של אסקפיזם בתוך 17 שנות שלטונו המוקפדים עד לקפל הגיהוץ במכנסיו המחויטים. זה היה רגע נדיר ולא מכוון של אותנטיות אנושית מהסוג שאנשים מסוגו של פוטין נמנעים ממנו בכל מחיר. הוא היה גם האחרון.

מאז תחילת שנות האלפיים עבר אוליבר סטון תהליך ארוך של הדחקה ממסדית. מי שנחשב לתסריטאי ובמאי מוערך עם סגנון עיצובי ייחודי ואומץ יצירתי ("פלאטון", "אקספרס של חצות", "נולד בארבעה ביולי", "וול סטריט"), הפך בהדרגה לתמהוני שמתחקה אחרי תיאוריות קונספירציה, מפזר אמירות שנויות במחלוקת ("היטלר לא הובן נכון בגלל שליטתם של היהודים בתקשורת"), ממציא מחדש את ההיסטוריה העולמית כך שתתאים לתפיסת עולמו, ובעיקר כמי שמחפש את קרבתם של דיקטטורים. שליט קובה, פידל קסטרו, זכה להתארח בלא פחות משלושה סרטי דוקומנטריים שהקדיש עבורו סטון, הוגו צ'אבס כיכב בסרט נוסף על מצבה של אמריקה הלטינית, והולל על ידי הבמאי כגיבור. סרט אחר שהוקדש למחאה העממית באוקראינה ב-2016 ("Ukraine on Fire") נקטל כמעט פה אחד בטענה שהציג מציאות אלטרנטיבית לחלוטין. לא פלא אם כן שהפרויקט הנוכחי של סטון מפיק שורה של ביקורות עוקצניות ומגלגלות עיניים, מצד מבקרים וצופים כאחד.

במהלך השנים 2015-2017 נפגש סטון לסדרת ריאיונות בת לא פחות מ-20 שעות עם הנשיא הרוסי, שאותן ערך לסדרה בת ארבעה חלקים בני שעה כל אחד. סטון, שדעותיו מהצד השמאלי ביותר של המפה הפוליטית זיכו אותו בהאשמות לחתירה תחת ארה"ב, נהנה מאוד מהתרעומת שמעוררות יצירותיו. גם הפעם נדמה שהוא מתעקש, כמעט בהתרסה, להכריח את הצופה האמריקאי להביט בפניו של מי שנתפס כאויבו הגדול ביותר, ולהעניק לאחרון במה כמעט נטולת הפרעה לשטוח את טיעוניו. במהלך השנתיים בהן התנהלו הריאיונות ידעו היחסים השבריריים והמתוחים בין רוסיה וארה"ב שורה ארוכה של אתגרים: עריקתו של אדוארד סנודן וקבלת מקלט ברוסיה, ההאשמות בהתערבות רוסית בבחירות בארה"ב, מתיחות צבאית גוברת שהייתה רחוקה מספר פעמים כחוט השערה מהתלקחות למלחמה, הפלישה לאוקראינה, ההתערבות הצבאית בסוריה ועוד. סטון קיבל כאן הזדמנות נדירה במיוחד לקבל את הגרסה הרוסית הרשמית שלהם.

לזכותו של סטון ייאמר שהיה ונשאר יוצר מחונן, המבין את הכוח של עיצוב הפריים ליצירת התדמית שברצונו לבנות. לשם כך הוא נעזר בשירותם של אנתוני דוד מיינטל (הצלם זוכה האוסקר של "נער החידות ממומבאי") ורוברטו פרייטו (פעמיים מועמד לאוסקר הצילום עבור "שתיקה" ו"הר ברוקבק"), שמוצאים בכל פעם דרך יצירתית חדשה לתיעוד המפגשים. אף שמדובר בארבע שעות של שני אנשים מדברים (בלוויית מתורגמן, שנראה שנמצא שם בעיקר להנאתו של פוטין, שמבין היטב אנגלית ואף מוכיח זאת בסדרה), העריכה והצילום המגוון בשלל זוויות וסוגי מצלמות, מעניקים לסדרה תחושה דינמית ומגוונת. בנוסף, מדובר כאן בהזדמנות נדירה למדי להיחשף לתפיסת העולם של אחד מהאנשים המשפיעים ביותר, לטוב ולרע, על עיצוב המציאות המודרנית, וכן לבחון את עמדותיו בשלל סוגיות שנמצאות על סדר היום.

ובכל זאת, בין אם הבחינה של "The Putin Interviews" חמורה או מקלה, מדובר לכל הפחות במקרה קלאסי של כוונות טהורות שמובילות לגיהנום. במקרה הטוב סטון מתגלה כמראיין נאיבי, שנשבה בקסמו של מארחו רב העוצמה, וזורק לעברו פעם אחר פעם כדורים להנחתה מושלמת. הריאיונות שנערכים באולמות ענק המעוצב בסגנון תקופת הצאר, כולל מערכות ישיבה מפוארות וכמויות אבסורדיות של ציפויי זהב, מאפשרים לפוטין להתנהל כמעט כפרשן לענייני פוליטיקה ואסטרטגיה עולמית. הפלישה לאוקראינה? בסך הכל שמירה על בחירתם הדמוקרטי של תושבי קרים; המתיחות עם המערב? רוסיה היא הקורבן בגלל ההתרחבות של ברית נאט"ו ופריסת מערכות הגנה מתקדמות על גבולה; אדוארד סנודן? איש אמיץ שחשף את האמת שהאמריקאים היו צריכים לשמוע; המעורבות בסוריה? רצון לשמור על המשטר מפני קריסה שתוביל לתוהו ובוהו במזרח התיכון; רדיפת להט"בים? היא כלל אינה קיימת.

סטון לא מנסה בשום שלב לאתגר את פסיקותיו קרות הרוח של פוטין. הוא אף נדמה משועשע כשהאחרון מפגין שוביניזם בוטה ("ימים רעים? אין לי דבר כזה. אני לא אישה"), מהלל את "מי שזה לא יהיה שפרץ" למחשבי הוועדה הדמוקרטית כגיבור שחשף מידע חיוני עבור החברה האמריקאית, או כשהוא משווה בין מעשיות אנטישמיות להאשמות של רוסיה במתקפות סייבר שנועדו להשפיע על הבחירות בארה"ב. כשהאיש שהונו האישי נאמד על פי הערכות שונות ב-200 מיליארד דולר, מדבר על אורח החיים הצנוע של הרוסי הממוצע, או כשהוא מאשים את הפוליטיקה האמריקאית בחוסר סובלנות לאופוזיציה וריבוי דעות - נדמה לרגע שהיקום קורס לתוך עצמו. פוטין אמנם שולט בכלי התקשורת המרכזיים ברוסיה, אולם היה מתקשה למצוא מראיין כה מתרפס גם בקרבם. האפקט כאן גדול כמובן על אחת כמה וכמה, מכיוון שהדברים מובאים בפני קהל מערבי ולא בפני הקהל השבוי בבית. על אחת כמה וכמה כשפוטין מוצג משחק הוקי, מפיל יריבים על מזרן הג'ודו ורוכב על סוסים, משל מדובר בתשדיר תעמולת בחירות שנתפר למידותיו כמנהיג פעיל ונערץ.

קריאה מחמירה יותר ביצירה הזו מובילה למסקנה שסטון מאוהב בדמות הדיקטטור הכוחני, ושואב ממנה השראה לתיקון המערב החלש והמתפורר, כדבריו. הפרשנות הזאת הופכה את "The Putin Interviews" מפארסה לסכנה אמיתית. מושגים כמו אמת אלטרנטיבית וחדשות מזויפות יצאו בשלב הזה מכל חור אפשרי, אבל קשה להתכחש לכוחן ההולך וגובר. במקרה הנוכחי, מי שנחשד בשחיתות עצומה, העלמה שיטתית של מתנגדיו, דיכוי להט"בים, הפעלת טרור סייבר ואמצעי סחיטה כדי להשפיע על מערכות בחירות - מקבל לגיטימציה בלתי מוגבלת לנרטיב שלו. כשמחברים זאת עם הרושם הרב ששואב סטון מרבי מרצחים כמו סטאלין וחרושצ'וב, נוצרת אלטרנטיבה שקורצת לשאיפות אפלות המנסות להרים ראש במדינות רבות במערב.

האזכור היחיד של ישראל במהלך "The Putin Interviews" מתרחש כשהנשיא הרוסי נזכר בפגישתו עם ראש הממשלה המנוח, אריאל שרון. "כשביקרתי אצלו הוא אמר לי (על המזרח התיכון): "הגעת לאזור שבו אין לסמוך על אף אחד, בשום נושא, אף פעם". המשפט הזה יכול בהחלט לתאר את האופן שבו יש לשפוט את היצירה התמוהה של סטון. סדרת ריאיונות רעה במקרה הטוב, וחסרת אחריות במקרה הרע.

"The Putin Interviews" נרכשה על ידי HOT ותשודר החל מה-10 ביולי בערוץ 8.