אחד המשפטים השגורים ביותר בביקורות על תוכניות סאטירה בשנה-שנתיים האחרונות הוא עד כמה הבדיון מתקשה לעמוד בקצב של המציאות. במידה מסוימת זה נכון גם במקרה של "ארץ נהדרת". עוד לפני שהתחילה העונה, עצם המחשבה על הדמויות של ראש הממשלה ורעייתו, בתוכנית כמו במציאות, השרתה תחושת מיצוי קשה. זה לא השתנה גם אחרי שהעונה החלה: ההלצות על הדקדנטיות, האהבה לחינם, צבע השיער של נתניהו וידה של שרה המנצחת על הכל - היו צפויות, שחוקות והתקשו להצחיק. אם זה לא מספיק, בפרק הראשון קיבלנו גם את החיקוי האיום ביותר לדונלד טראמפ שידוע לאדם, ונאלצנו להיפגש איתו שוב בהמשך, ובלי שום שיפור, כאשר הנשיא האמריקאי הגיע לביקור בישראל.
בניגוד לשאר העונה שהצליחה להתעלות על המעידות הללו, תוכנית הסיום דווקא יישרה איתן קו. ל"ארץ נהדרת" יש ניסיון עשיר בתוכניות ספיישל קולעות, אבל הפעם זה נראה יותר כמו ניסיון צולע לתפוס מרובה. "ועידת השלום בינינו" הניבה בעיקר בדיחות קרש, וכנ"ל גם הנסיעות של הזוג נתניהו עם מלחכי פנכתם (ביטן כסירנה משטרתית היה מביך במיוחד) ושל הזוג דרעי עם אליעזר פישמן ועמליה דואק. בנוסף, כל אזכור של וונדר וומן לאורך התוכנית היה תמוה וניכר שלא באמת היה להם משהו ממוקד לומר עליה. הדובדבנים הדלוחים שעל הקצפת היו שרשרת של דמויות לא קשורות - אל אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' המיותרים-בקביעות הצטרפה גם מיכל צפיר, מאיזושהי סיבה.
אפילו שאולי ואירנה סיימו בקול ענות מעט חלושה. הזיג-זג בין הדמיון העגום של שאולי לגבי גורלו לבין התוצאות החיוביות לבין הרופאה שרצה אחריו ואז שוב מדובר סתם בטעות זוטה, ובכן, זה היה קצת טיפשי. בין לבין היו גם מניית מתים מפורסמים וביקור של יתר חברי הפרלמנט, שעד כמה שהיה נחמד להיתקל בהם בהפתעה, התחושה הייתה מאולצת וכלאחר יד - זרחוביץ' אפילו שכח בחלק מהזמן לעשות את הקול של אמציה. במילים אחרות, נדמה שלא לגמרי ידעו איך לסגור שם את העניינים, ומלבד הפאנץ' ליין החד של אירנה ("רצית להישאר בחיים, אלה החיים מאמי") היתר היה קצת מפוזר ולא מאוד מצחיק.
לא שהיה מדובר באסון, אך בהשוואה לשאר הסדרה ניכרה חולשת החומר. כי הרי עצם הרעיון למערכוני שאולי ואירנה הוא הברקה: שתי דמויות אהובות שהועברו לסיטואציה חדשה. ההתמודדות של שאולי עם בית החולים - ולא פחות מזה, ההתמודדות של הסגל איתו - הייתה פקחית במיוחד ואיפשרה להציג באופן מבריק ומשעשע כמה מאפיינים עגומים של מערכת הבריאות.
סדרת המערכונים הזו היא רק חלק מהסיבה לחוזקה של העונה ה-14 בכללותה, שמנתה כמה קטעים בלתי נשכחים נוספים. ביניהם פרס ישראל לסטטיק ובן אל, חיים יבין שנפרד מהערוץ הראשון, זאב נחמה ותמיר קליסקי מופיעים ביחד אחרי התביעה, פייסבוק כשותף לדירה ואחרים. גם הפאנלים הפוליטיים העונה הפגינו רוב הזמן חדות והגיבו ביעילות וללא חת על ענייני השעה, לא עניין של מה בכך באווירה הולכת וגוברת של סתימת פיות. וכמובן, תודה לאל על אודי כגן שהפליא לגלם את דוד ביטן.
אבל ככלות הכל, הדקות הפותחות של העונה הציגו את המערכון הכי בלתי נשכח שלה, ואחד הטובים בתולדות "ארץ נהדרת" - סיכום ענייני אלאור אזריה ללחן של "רפסודיה בוהמית". יאה וכל כך מתקבל על הדעת במציאות המקומית שמה שהתחיל עם עננת "אמא, הרגתי איש", מסתיים במקצב ברזילאי הטוען שהכל בסדר. אלה החיים.
