בעיירה קטנה באוסטרליה אי אז במאה ה-19 השתמשה קהילה של מאמינים ביוני דואר כדי לקבל בשורות על עלייה בסערה השמימה, או סתם היעלמות סולידית נטולת רושם בעוד אנשיה עומדים על גגות בתיהם. היונים נשאו עמן בשורות על מבול, בני האדם הביטו אל הרקיע בציפייה, אבל כלום לא קרה. כך החלה העונה השלישית והחותמת של "הנותרים". אלפי שנים לפני כן נשלחה אחת מאם אמותיהן של היונים הללו כדי לבדוק אם קלו המים, כך שהקשר האישי שלהן לעניין מובן וברור, זו מסורת ארוכה בעולמן. שנים רבות אחרי כן היונים האלה כבר לא נושאות נבואות פורענות אלא מסרים של אהבה. בשוט האחרון של הסדרה אנחנו רואים אותן חוזרות הביתה עם תקוות קשורות לרגליהן.
זו, אם תרצו, מהותה של "הנותרים" על רגל אחת. מאז ומתמיד ניסתה למזג בין האובדן לבין הניסיון הנואש לפצות עליו, להשלים איתו, ליישב אותו, להתריס בפניו. איך אוהבים ונקשרים שוב לאנשים שיכולים להיעלם שרירותית בכל רגע? איך עושים כך ילדים? אבל הנה, העולם נמשך. שבע שנים חלפו מאז, ואז עשרות שנים נוספות. הדקות הראשונות של העונה השלישית תיארו מראש את מה שצפוי לקרות בהמשכה. המבול לא הגיע, כשם שאותם אנשים על הגג במאה ה-19 לא נלקחו על ידי האל. הייתה היעלמות אחת וזהו. אבל הסיפור הזה נגמר כבר בפרק שלפני הסוף. נותרנו עם ה"מה עכשיו?".
ובכן, עכשיו נקבל רעיון דומה לזה שהיה בסופה המושמץ של "אבודים" של אותו יוצר, דיימון לינדלוף: אניגמה עטופה ברומנטיקה. בשני המקרים מדובר בסוף הולם למדי למה שעשו לאורך כל חייהן - מצד אחד רגשיות ומצד שני מנחיתות מהלומות, מצד אחד נוגעות ומצד שני מתעתעות. ההבדל המשמעותי בין השתיים הוא ש"הנותרים" אמנם תמיד הייתה דרמת מסתורין, אך זו לא הייתה חזות הכל אצלה. כבר בספר שעליו היא מבוססת זה כך. שני אחוזים מאוכלוסיית העולם נעלמו אבל אנחנו לא יודעים למה ואיך. זה הכל. לא מדובר בתעלומה לפתור אלא במצב נתון להתמודד איתו.
התמודדות הייתה הרוח במפרשי הסדרה, כמובן, אבל שוב מבהיר לנו לינדלוף מהו היעד שלה, אל איזה חוף היא חותרת. כמו בסצנה החותמת המושלמת של העונה הראשונה (נורה מוצאת את התינוקת לילי הנטושה על מפתן דלתה של משפחת גארווי), וכמו בסצנה האחרונה של העונה השנייה (קווין חוזר הביתה כדי לגלות את כל אהוביו מחכים לו), כך גם בסופה של הסדרה כולה. שתי הדמויות המרכזיות האהובות והאוהבות בה מתאחדות אחרי כל הזמן הזה - האהבה מנצחת, אפילו אם שניהם כילו את מיטב שנותיהם, אפילו אם הם כבר קרובים יותר אל הסוף מאשר להתחלה.
הבחירות האלה, גם בסופי עונות "הנותרים" וגם בפינאלה של "אבודים", הן לחם חוקו של לינדלוף. הגוונים המתוקים מחפים על מרכיבים מתסכלים יותר. ב"אבודים" כמובן ללא הרבה הועיל - רוב המעריצים לא זרמו עם הכיוון (אישית אהבתי ועודני אוהב אותו) - אבל ב"הנותרים" זה כנראה עובד טוב יותר. לא רק מפאת העובדה שהחדשה קצרה מהישנה פי 4, כך שהרבה פחות מסתורין השקיע אותנו במשך הרבה פחות זמן; אלא גם כי כסדרה שעוסקת רבות באמונה, הרעיון שהתשובות שאנחנו מקבלים בפינאלה הן כאלה שעלינו לקבל כפשוטן - מישהי מספרת סיפור ואנחנו נדרשים להאמין לו - נדמה אורגני והגיוני.
אמנם ודאי, מדובר בתכסיס נלוז שמאפשר לסדרה להחזיק את החבל משני קצותיו. מחד גיסא ברור כי "הנותרים" מכוונת לכך שהסיפור של נורה אכן התרחש. מאידך גיסא יש כל כך הרבה פערים בלתי סבירים בסיפור הזה, כך שהבחירה להסתמך על דבריה של דמות ולא להראות לנו במפורש היא התחמקות, ואף לא חיננית במיוחד. אולם האמונה של "הנותרים" היא לא סתם אמונה, אלא כזו שמלווה בדבקות דתית, תנ"כית, מחפה על כשלים רעיוניים בפלפולי פלפולים. הפרק הראשון לעונה נקרא "ספר קווין", כמו ספר יהושע או שמואל וכיו"ב. הפרק האחרון של הסדרה נקרא "ספר נורה", ובמסגרתו האמת המיתית היא שנורה חצתה אל היקום ההוא שבו 2 אחוז מהאוכלוסיה איבדו את כל היתר, וזהו זה.
אבל כאמור, במשך כל חייה הקצרים חותרת "הנותרים" אל אותו יעד רגשי, ואם הוא מצליח לכסות במידת מה את החורים בנפשם של הגיבורים, הוא ללא ספק יכול לכסות גם כמה חורים בעלילה. העובדה היא שלאורך רוב הפרק האחרון לא רציתי שייגמר. האמונה הגדולה של הסדרה הוצגה בפינאלה בממדים צנועים ומינוריים בהרבה. וזה עבד, כי זה בדיוק מה ש"הנותרים" שרטטה תמיד, את הפרטים הקטנים והאנושיים של אירוע אפי. את השיבה הביתה למרות הכל. למרות היגון, למרות הסיפורים השטותיים שאנשים סיפרו לעצמם ולאחרים, למרות הניצולים האשמים עם הסיגריות וההתעקשות שלהם לשתוק. הנחמה מגיעה משני אנשים שיושבים ביחד בבית באמצע שום מקום, שותים תה ומשוחחים, והיונים חוזרות אל השובך עם דברי אהבה.
כל פרקי "הנותרים" זמינים ב-VOD של HOT, yes וסלקום TV