בפרק הראשון של "שיחת בנות" (שיצר אורי סלעי וששודרה בערוץ 8 של HOT), אומרת עדן יוחנן לג'ניפר קים כמה מילים על הכלב שלה, שלא ברור אם הוא "חתול או כלב" מרוב התערבות אנושית והנדסה גנטית. על כך משיבה לה קים "ומה את, אם לא תוצאה של התערבות אנושית?"
יש משהו מעורר מחשבה ברגע הזה, שבו שתי נשים טרנסיות מתלוצצות על עצם היותן "תוצאה של התערבות אנושית", ובו בזמן משעשע בגלל הפתיחות שבה הן מדברות. ואמנם הומור ומחשבה מעמיקה הם שני דברים ש"שיחת בנות" יודעת לספק. מדובר בסדרה חשובה, טורדת מנוחה, שנכון לעכשיו אין דומה לה על מסכי הטלוויזיה בישראל.
הצפייה ב"שיחת בנות" היא חוויה רגשית של ממש. כמו שתעודה מוצלחת מרבה לעשות, הסדרה מבססת אינטימיות עם הצופה. במובן הזה הפורמט של בניית הפרקים כסדרה של ארוחות ערב בבתים של המשתתפות, מזמין אותנו אל תוך חייהן, ובו זמנית לא מאפשר לנו להמשיך להדיר אותן מחיינו. הן נחשפות בסדרה בשיאים של תחושת שותפות גורל ועוצמה, אבל גם בבדידותן, בידיעה שהן מנוצלות על ידי גברים, בגעגועיהן למשפחה ובכעס שלהן על חברה שמתקשה לעכל אותן. הן כועסות, ובצדק. אבל גם שלא בצדק.
באותה הנשימה שהן מקיימות דיונים על התפיסות החברתיות המקובעות של "גברי" ו"נשי", הן מתנערות מגברים שנמשכים אליהן במידה והם "נשיים" מדי, לדוגמא: מעשנים סיגריות דקות בטעם מנטה. וזה היופי העצוב של "שיחת בנות": היא מראה את הנשים שמככבות בה בתור מי שסבלו וממשיכות לסבול מסטיגמות אלימות, ובה בעת מתחזקות את הסטיגמות הללו בפינות מסוימות של חייהן הפרטיים. כי בסופו של דבר, גם הנשים של "שיחת בנות" שעצם הנראות שלהן היא מאבק לשחרור מקיבעון מגדרי מפנימות את אותן תפיסות של "גבריות", וחושקות בגבר-גבר, כזה של פעם, שמפרנס ו"מפנק" כפי שאומרת אריזונה. אלא שספק אם הגבר הזה הוא לא תוצר של אותה מערכת דכאנית שאותה הן מאתגרות.
השיחות בין המשתתפות, ברובן נשים טרנסיות, מוכיחות את האמת הלא נוחה שכמעט כל גבר ואישה הטרוסקסואלים מתקשים להתמודד אתה: זו שגורסת שמגדר הוא גם פונקציה של פרפורמנס וקוסמטיקה, ושניתן לשנות אותו ולעצב אותו מחדש במחי משיחת ליפסטיק. מכאן שלגנטיקה ולגורל, שאותם אנחנו רגילים לתפוס כתורה מסיני, יש הרבה פחות חשיבות מכפי שנוח לנו לחשוב. טרנספוביה ממשיכה להתקיים מכיוון שטרנסג'דרים וטרנסג'נדריות מוכיחות שגבריות ונשיות הן עניין של רצון ותחושה פנימית, ולכן הם מאיימים על מי שמרגיש שגבריותו או נשיותה הם תוצאה של צו אלוהי שאי אפשר להתערב בו.
אבל שום דבר לא בולט בסדרה יותר מתחושת הבדידות של המשתתפות. זו בדידות אינהרנטית למאבק, כזו שנגזרת על כל מי שקורא לשינוי יסודי בחברה שבה הוא חי. אבל גם בדידות פרטית וספציפית של מי שמשפחותיהן מתנכרות להן, של מי שאולצו לחיות במקלטים או לעבוד בזנות כדי להתפרנס, ושל מי שהידרדרו לסמים או למערכות יחסים אלימות כדי למצוא נחמה. ובמהלך הצפייה ב"שיחת בנות" אי אפשר להימלט מהתחושה שחלק מהאחריות על הבדידות הזו, היא שלנו. "שיחת בנות" שואלת אותנו אם עדיין יש לנו מסוגלות לאמפתיה, בחברה שבה התרגלנו להקיא מתוכנו את כל מי שאורח חייו לא תואם את שלנו. "לא צריך לבכות. צריך להגיד אני כוסית", אומרת טרנסית ערבייה בפרק השלישי והאחרון בסדרה, בזמן שהיא מתאפרת מול המראה. זו הסצנה שחותמת את הסדרה העצובה הזו. "לא צריך לבכות", היא אומרת שוב ונעלמת, בדיוק כשאי אפשר יותר לעצור את הדמעה.