אבודים בתרגום: סופ"ש ראשון עם נטפליקס בעברית

קצת מוזר להתייחס לחוויה שגרתית לחלוטין כאילו הייתה מפגש ראשון ומפתיע, אבל בסוף השבוע האחרון ניסיתי כמיטב יכולתי להתייחס לנטפליקס כאילו מערכת היחסים האדוקה בינינו לא נמשכת כבר למעלה משנה וחצי. הממשק העברי החדש והמדובר של רשת הסטרימינג סיפק הזדמנות טובה לחקור באמת את קטלוג הסדרות, העומד לרשות המנויים בישראל - פעולה שכמעט לא ביצעתי עד כה. יש משהו מעט אנכרוניסטי בשיטוט המזפזפ הזה שמחפש משהו ליפול עליו, במקום המודל האקטיבי שיודע מראש מה הוא הולך לראות. ומנגד, החוויה הזאת כל כך טבעית עדיין שקל מאוד להיסחף אליה מהרגע שמתחילים.

המסקנה הראשונה והמתבקשת מעמוד נטפליקס החדש הוא שהעיצוב אכן מעורר סקרנות. ההשקעה בפונטים יצירתיים, גרפיקה מסקרנת ובחירת תמונות לא שגרתיות, מייצרת תחושה שבאמת נחתנו במקום חדש ולא בעמוד המוכר לנו כל כך מצפייה יומיומית. מה שמסייע לכך משמעותית הוא תהליך העיברות של שמות הסדרות. באופן אירוני, למשל, גיליתי בהתרגשות כותר בשם "תגלית", רק כדי להבין שמדובר ב"The Discovery" שבו כבר צפיתי. אחרי מספר שעות התחלתי להתרגל ואפילו לחבב את שמות העבריים החדשים (למרות ש"השורד המיועד" זה עדיין טיפשי מאוד). יחד עם זאת, היה רק מתבקש שהשמות הלועזיים יישארו לפחות בתוך סקירת הסדרה, כדי למנוע בלבול.

אלא שכאן פחות או יותר מסתיים החלק המסקרן של המהפך הגדול. בכל הנוגע לסיבה העיקרית שבגללה התכנסנו כאן - התוכן - לא השתנה כמובן דבר בהשוואה לגרסה הלועזית. מאז הכניסה של נטפליקס לישראל בינואר 2016, הקטלוג שהיא מציעה למנוייה כאן גדל בלא פחות מ-400 אחוז. השינוי הזה מורגש בעיקר בקרב מי שחוו את האכזבה למראה המבחר הזעום באותם ימים ראשונים, אבל הוא עדיין רחוק משמעותית מחוויית העושר וריבוי האפשרויות ממנה נהנים מנויים במדינות אחרות.

מערכת ההמלצות האישיות, למשל (שלזכותה ייאמר שהיא נדרשת לעבוד עם אותו מבחר מצומצם), עדיין מספקת הצעות בעייתיות ומעט מאכזבות. "הפלאש" ו"ציידי הצללים" הן סדרות שנטשתי אחרי צפייה בשני פרקים ראשונים, והעובדה שהאלגוריתם של נטפליקס חושב ש"מאמא מיה" רלוונטי עבורי גורמת לי לחשוש שמערכת היחסים בינינו פחות סוחפת משחשבתי. ניסיתי את "ברוקלין תשע תשע" (חביב, עדיין לא בטוח שאמשיך), אבל לא יצאתי עם בשורה חדשה על סדרה שרציתי לאמץ. הדברים רק מתחזקים כמובן בכל הנוגע לתוכן הישראלי, שכולל בשלב זה מספר מצומצם למדי של סדרות ישנות. בנוסף, ועל אף שבנטפליקס שוללים בתוקף כל התערבות חיצונית לדחיפת תכנים, קצת מוזר שכותרים כמו "אבסטרקט: אמנות העיצוב" או "מרקו פולו" הכושלת, מופיעים שוב ושוב. כמו כן, תהייה אמיתית: מה ההבדל בין "הפופולריים כרגע" לבין "פופולרי בנטפליקס" (ואיך יכול להיות שבשניהם מופיע "דוק מרטין"?)

ניסיתי להתעלם מההמלצות ולתור אחר מציאות בעצמי, וגיליתי שדפדוף ממושך בין הקטגוריות מעלה לא אחת את אותם השמות. כך שאותו "מרקו פולו", למשל, מופיע הן בסדרות מקור והן בסדרות היסטוריות והן בדרמות. זו, כאמור, הבעיה המרכזית שמונעת בשלב זה להפוך את נטפליקס ללהיט אמיתי בישראל, שאינו רק לסבלנים ומביני עניין. סדרות המקור ההולכות ומתרבות וקטגוריית סדרות הדוקו הנפלאות, ומהוות כשלעצמן תמורה מלאה למחיר החודשי, אבל ברגע שבו הקטלוג המורחב יתחיל להדביק את הרמה עם כותרים מגוונים וראויים יותר (העונה השנייה של "המרחב", למשל), חוויית הדילוג מסדרה לסדרה תהפוך לממכרת כפי שהיא צריכה וראויה להיות.

קודם כל, צריך לומר כי נטפליקס נכנסת כאן לשוק שונה מהותית מאשר בארצות הברית. באמריקה תרבות הקולנוע הולכת ודועכת משנה לשנה. בישראל, מסיבות שאינן אמנותיות אלא תלויות באובססיה המקומית ליציאות, היא דווקא הולכת ופורחת. גם על המסך הקטן, ההיצע הקולנועי הקיים כבר מלא כל טוב. הן ב-VOD של HOT והן בזה של yes אין עניינים של זכויות: שני השירותים עובדים כמעט עם כל המפיצים, ויש בהם את מיטב הסרטים הטריים, של האולפנים ההוליוודיים, של קולנועי האיכות האירופאים ושל התעשייה המקומית.

לעומת זאת, לאף אחד מאלה אין את התוצרים בהפקת נטפליקס עצמה, שלא הוצגו, לא מציגים ולא יוצגו בארץ בשום מסגרת אחרת. בין אלה בולט כמובן "אוקג'ה", אחד הסרטים המדוברים של העת האחרונה ונכס בלתי רגיל מבחינת שירות הסטרימינג.

חוץ מהשוס הזה, יש בנטפליקס כמובן עוד שלל סרטים פרי יבולה, אבל הם עוררו הרבה פחות תהודה בארץ: אם זה בגלל האיכות שלהם, או בשל העובדה שלשירות הסטרימינג לא היה עד כה מערך שיווק ויחסי ציבור שיכול להתמודד עם הקמפיינים המושקעים של הלהיטים בהפצה קולנועית רחבה. כאן, אם כך, טמון יהיה האתגר העתידי של נטפליקס ושל שלוחתה הישראלית: גם לייצר עוד שוסים בשיעור הקומה של "אוקג'ה", וגם לדאוג שמישהו בכלל ישמע על קיומם.

מעלה נוספת של המאגר בנטפליקס: יש בו לא מעט קלאסיקות מודרניות, בעיקר כאלה שכיף לראות שוב ושוב. אם במקרה יש לכם ילד/אחיין וברצונכם לנצל את הקיץ כדי להראות לו ולראות איתו את "בחזרה לעתיד", "אי.טי" ו"קראטה קיד", השירות יאפשר לכם לעשות זאת בנוחות ועם תרגום לעברית כמובן.

אך בצד כל אלה, לפחות כרגע, התפריט של נטפליקס סובל משלל חוסרים ופגמים. בעייתי מכל: אין בו כמעט סרטים חדשים שאינם מבית היוצר של השירות עצמו. אם ב-VOD של המתחרים אפשר למצוא להיטים שרק לפני שלושה חודשים היו בקולנוע, כאן הפירות הכי טריים הם מתחילת העשור, למשל "התייר", "קשר לא מחייב" ו"על אהבה וסמים אחרים".

כמו כן, הקולקציה של נטפליקס היא כמעט לחלוטין על טהרת הסרטים דוברי אנגלית, וברור שגם בשוק הישראלי אלה הלהיטים הדומיננטיים, אבל לשירות הסטרימינג אסור לשכוח שאוהבים פה גם תוצרים בשפות אחרות. "מחוברים לחיים" ו"זרים מושלמים" הרי היו שניים משוברי הקופות הכי גדולים כאן בשנים האחרונות, אבל אותם ושכמותם אין פה.

גם על קולנוע ישראלי אין על מה לדבר, ובנטפליקס המקומי יש כרגע פחות שחקנים כחולים-לבנים מאשר במכבי תל אביב. קשה יהיה לשירות להתייצב כפתרון אולטימטיבי בלי "גבעת חלפון אינה עונה" ו"אפס ביחסי אנוש" במאגר שלו, ולאור המבנה של התעשייה בארץ, קשה גם לראות כיצד הוא יקבל זכויות עליהן בקרוב.

בעיה נוספת ואחרונה היא צורת הקטלוג של הסרטים. הקטגוריה "קומדיות עם הומור פשוט", למשל, היא הגדרה מוזרה, שלא לומר מתנשאת. בקטגוריית "סרטים מרגשים" אפשר למצוא גם את "אלווין והצ'יפמנקס 3", לא בדיוק המלודרמה שגרמה לעשרות אלפים ברחבי העולם להוציא ממחטות. ב"סרטים זוכי אוסקר" אפשר למצוא בכפיפה אחת יצירות פאר כמו "התחלה" ו"לורנס איש ערב" בצד הפקות נשכחות כמו "מצפן הזהב" וכך הלאה.

קטגוריית "הסרטים העצמאיים" לעומת זאת, היא ממבו-ג'מבו אחד גדול, וכוללת שלל כותרים עלומים. לא ברור ההבדל בין קטגוריית "סרטים מפחידים" ל"אימה" וכך הלאה. קצרה היריעה מלמנות את כל הכשלים כרגע, אז נציין רק שקטגוריית הדוקו היא השפל הגדול של שירות הסטרימינג בשלב זה, ולא מגיעה לקרסולי ההיצע שיש במקומות אחרים.

בקיצור, ספריות הווידאו כבר מתו מזמן, בתי הקולנוע בישראל כנראה כבר לא ימותו לעולם, ועל השאלה איזה מקום יהיה פה לנטפליקס בתוך התהליך ההיסטורי הזה - עוד אין תשובה. רק דבר אחד ברור: למנהלי השירות יש הרבה עבודה.